רבי שמעון ברגשטיין וישיבת ברסלב בני ברק

הרב אברהם יצחק הלוי

כ"אדוותא דימא", כאותם גוונים שונים המשלימים זה את זה כך היא הדמות המיוחדת בה שולבו באופן נדיר כוחות וגוונים שונים של הרה״ח רבי שמעון ברגשטיין זצוק״ל, ראש הישיבה והמייסד של ישיבת ברסלב.

ר"ש ניחן ברצינות, אחריות והתמדה אותם רכש בישיבת ברנוביץ אצל הגה"ק רבי אלחנן ווסרמן הי"ד, וזאת לצד לב לוהט עד מסירות נפש לכל דבר שבקדושה כשהיא שזורה באמונה פשוטה ותמימה אותה רכש מבית הוריו החסידיים.

הוא האיש שבתמצית דמו, בדמעות וביזע בנה את 'ישיבת ברסלב' ואותה עמל לבסס רוב שנותיו.

אל הישיבה בברנוביץ

רבי שמעון נולד לאביו רבי דניאל ברגשטיין, בשנת תרי"ד לערך, והוא היה מנכבדי חסידי טריסק בעיר זאמושץ שבפולין. ממנה עבר לעיר ורשה.

בשנותיו הראשונות למד בישיבות חסידיות בוורשה, אך החיפוש אחר עמל התורה הוליכו לישיבת 'אהל תורה' בעיר ברנוביץ ובה הסתופף בצלו של הגאון המפורסם תלמידו של ה"חפץ חיים" זי"ע, הגאון רבי אלחנן ווסרמן הי"ד.

ישיבה זו נוסדה בידי הסבא מנובהרדוק, וחתנו הרה"צ רבי ישראל יעקב לובצאנסקי הי"ד שימש כמנהלה הרוחני. עובדה זו יחד עם צדקותו של רבי אלחנן גרמה לכך שבישיבה שררה רוח של למדנות מהולה ביראת שמים והיא השפיעה עמוקות על תלמידי הישיבה.

בישיבה כיהנו ר"מים גדולי תורה, שהשרישו בתלמידים אהבה עצומה לתורה ביניהם הגאון הנודע הגאון רבי דוד רפפורט בעל ה"מקדש דוד" והגאון רבי שלמה היימאן.

בשל כך, היתה ישיבה זו מקום משיכה לעשרות בחורים חסידיים מפולין ביניהם גם "שמעון ורשווער" – כפי שכונה אז, על שם עיר מגוריו.

תלמיד הישיבה עמו שוחח כותב השורות, ציין את ההתמדה המופלאה ואת יראת ה' אשר חפפה עליו עוד באותם ימים. והוא התקרב במיוחד לבעל ה"מקדש דוד".

נוסף עליו היו עוד למעלה מעשרים בחורים בישיבה שנמנו על חסידי ברסלב ואלה סחפו בלהט ובאש את הבחורים מבקשי ה'.

הצלה בזכות המקוה

רבי שמעון, כדרכו כש"קנה" קנין בנפשו, היה זה עד כדי מסירות נפש. אחד מקנינים אלו היה טבילה יום-יום במקוה לפני התפילה עליה לא ויתר אף יום אחד. בזכות זו אף תלה נס הצלתו מציפורני הרוסים כפי שסיפר לנכדו ערב כניסתו למצוות:

בברנוביץ היה באותם ימים רק מקוה טהרה אחד בו יכלו לטבול בימות החול היה זה לצד בית מדרשו של כ"ק אדמו"ר מסלונים הי"ד ששכן במרחק של ארבעים דקות הליכה מהישיבה.

ר' שמעון ברגשטיין ש היה קם מוקדם מאד עם שחר והולך את כל הדרך הארוכה עד המקוה וניצל את הזמן ל"שיחה בינו לבין קונו".

בשנים הראשונות של מלחמת העולם השניה היתה ברנוביץ כבושה בידי השלטון הסובייטי. באחד הימים הגיעו נציגי המשטרה החשאית הסובייטית אל הישיבה בשעת בוקר מוקדמת בהנחה שבזמן הזה נמצאים הבחורים כולם בישיבה. בחיקם נשאו רשימה שמית של צעירים מהישיבה כולל ר"ש. הרוסים כינסו אותם וירו בהם למוות כבוגדים.

אך ר' שמעון ברגשטיין היה באותה שעה בדרכו לטבול במקוה. חברו הטוב, עליו לא נגזרה גזרת המוות רץ להודיעו שלא יעז לחזור לישיבה עד יעבור זעם. והוא התחבא בעליית גג עד שחלפה לה הסכנה ואז חזר לישיבה.

לאחר ימים ספורים הגיעה שוב המשטרה הרוסית החשאית לישיבה, חטפה אותו והעלתה אותו על רכבת היישר לגלות בסיביר.

כמה ימים אחר כך נכבשה העיר על ידי הגרמנים. הישיבה פוזרה, רבים נמלטו והגרמנים בשיתוף הגויים הליטאים טבחו והרגו את כל יהודי העיר.

בסיביר שהה ר"ש למעלה מארבע שנים, הרבה מעשים מופלאים נזקפו על שמו, במסירות נפשו שלא לחלל שבת, בזהירותו המופלגת מאכילת נבילות וטריפות ובגבורות וצדקת נפשו עמד בנסיונות שהיו מנת חלקו. סיפורי הצלה מופלאים והשגחה פרטית וניסית ליווהו בדרכו.

מגיד שיעור צעיר

באחד המקרים, בעת עבודתו במכרה פחם, נפלה עליו קורה ופגעה בראשו באופן מסוכן, באותה שעה הבטיח שאם יינצל, ויישאר בחיים יבנה בית קודש לה' ויקים ישיבה.

הבטחה זו לא נתנה לו מנוח במשך כעשרים שנה, עד שזכה ומשאת חייו, הישיבה הקדושה, קמה ואף ניצבה.

לאחר המלחמה, כשזכה להשתחרר ממחנות העבודה בסיביר נדד למחנות הפליטים בגרמניה שם הקים את ביתו עם בתו של אחד מחשובי חסידי פוריסוב הרה"ח רבי נתן לוש הי"ד. יהודי בעל מסירות נפש שהוצא להורג על ידי הרוסים בשל מסירות הנפש בה קיים והפיץ תורה ויהדות.

לאחר מכן עבר עם הפליטים לצרפת בעיירה באיי הסמוכה לפריז. באותן שנים ייסד הצדיק הנובהרדוקאי הרה"ג רבי גרשון ליבמאן זצוק"ל את ישיבת 'בית יוסף' אשר פעלה גדולות ונצורות בקרב שארית הפליטה והצילה מאות נפשות. לשם נלקח ר' שמעון ברגשטיין אחר כבוד, בהיותו אברך צעיר, ונתמנה להיות מגיד שיעור. יראת השמים שלו בצירוף אהבת התורה שבערה בו השפיעה רבות על תלמידיו.

לארץ ישראל הגיע בפירוש חודש אלול תש"ט והוא נשלח למחנה עתלית, מקום שרוחו היתה רחוקה מאד מתורת ישראל. מיד כשהגיע באו בני משפחתו ולקחוהו לכפר חב"ד בו התגורר כשלש שנים.

מיד עם בואו אף שעדיין לא הספיק להתארגן, כשהגיעו ימי ראש השנה ר"ש קם ונסע לירושלים ל"קיבוץ" של חסידי ברסלב שבראשו עמד רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל.

היתה זו לו הפעם הראשונה מאז זכה להתפלל ב"קיבוץ" שבעיר לובלין בשנים שלפני השואה.

סמוך להגעתו החל בהרבצת תורה ובמשך עשר שנים מסר שיעורים בישיבת נובהרדוק בתל-אביב שבראשה עמד הגה"צ רבי הלל ויטקינד זצ"ל.

את תמצית דמו ולשד עצמותיו, חלבו ודמו השקיע באותם תלמידים. רבים מהם הגיעו מבתים חלשים או הרוסים שמסירותו הרבה ודבריו הספוגים יראת שמים גרמו להם להשאר באהלה של תורה.

בימי בין הזמנים כיתת את רגליו למושבים ולעיירות הפיתוח, והוא השתמש בכח ההשפעה האדיר בו ניחן בכדי להוציאם ממקומותיהם הנדחים ולהביאם לישיבות קדושות ביניהם נמנו רבים שגדלו להיות תלמידי חכמים ויושבי על מדין.

הרב מפוניבז' תרם כלי מטבח

את הקשר עם החסיד רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, מנהיגם של חסידי ברסלב, התחיל עוד במחנות הפליטים בגרמניה שם שימש רבי לוי יצחק כרב ופוסק.

הקשר ניתק לזמן קצר, והתחדש ביתר שאת עם הגיעו לארץ ישראל. מאז דבק בו ר"ש בכל מאודו וראה בו את רבו המובהק בכל הקשור לעניני תורת וחסידות ברסלב, אופן קיומה והנהגתה. קשר זה לא ניתק במשך כל ימיו.

ר' לוי יצחק תמך, עודד, והמריץ אותו ללא הרף לפתוח את ישיבת ברסלב. אך חסידי ברסלב היו ברובם המוחלט אביונים מרודים. לא היה בנמצא אפילו "גביר" אחד שיוכל לסייע לו להקים את השיבה ולכן עלו בקרבו ספקות ולבטים אותם העלה בפני גדולי ישראל עמם היה לו קשר.

הראשון שבהם היה מרן הגאון בעל ה"קהילות יעקב" הסטייפלר זצוק"ל אותו הכיר מישיבת נובהרדוק ושתמך ועודד אותו בפתיחת הישיבה.

גם הרב מפוניבז' זצוק"ל, מגדולי בוני עולם התורה שלאחר השואה, עמו שוחח ר"ש ושטח בפניו את קשייו, המריץ ועודד אותו, ואמר לו, "לכל אחד יש את חבילתו, והוא אמור להסתדר עם זה. לי יש את שלי ולך יהיה את שלך. אבל אם תצטרך עזרה אעזור לך". ואכן הרב מפוניבז' סייע בידו וחלק מהכלים למטבח הישיבה היו מתרומת הרב מפוניבז'.

גם עם הגאון רבי א"י פינקל זצוק"ל שוחח והעלה את לבטיו, ואת התרומה הראשונה לבנין הישיבה בסך ח"י לירות, נתן לו רא"י פינקל.

ביום ב' פרשת שופטים כ"ז מנחם אב תשי"ט התקיימה אסיפת היסוד של חסידי ברסלב בבית הכנסת שברח' העבודה 18 (כיום רח' מימון). באסיפה זו השתתפו בין השאר זקני החסידים, אותם שזכו להכיר את החסידות במלוא פריחתה בפולין ורוסיה שלפני השואה.

ביום ראשון לחודש אני לדודי ודודי לי תשי"ט, נתקבל מכתב מזקני וחשובי אנ"ש מירושלים ובו הם מביעים שמחה על הקמת הישיבה על ידיו. על מכתב זה חתמו רבי לוי יצחק בנדר, רבי אליהו חיים רוזין, רבי אלחנן ספקטור, רבי נחום יצחק פראנק והר"ר יחיאל גרינוולד.

רבי שמעון, בהדרכת רבי לוי יצחק שהזהירו בכל תוקף לבל יטול על עצמו חובות, עמל בכל שנותיו ובכל רוחו, שלא לסור מהנהגה זו, (רבי לוי יצחק אמר פעם לכותב השורות, כי הנהגה זו היא על פי דעתו של הרבי ז"ל. וכי הורה כן לאנשים רבים אך היחיד שאימץ את ההוראה היה ר' שמעון).

את ההסכם עם הקבלן אף ניסח באופן ייחודי. לפיה הבניה לא תתבצע לפי האפשרות הממונית. אלא כשיהיה ביד רבי שמעון כסף במזומן, יבנו, באם לא, לא תתקדם הבניה.

בעת היציקה לקומה הראשונה כשביקש ר"ש מהקבלן לבצע יציקה היה זה ערב שבת. הקבלן הסכים לבצע את כל ההכנות ליציקה. אך את היציקה עצמה שהיתה אמורה להיות ביום ראשון סירב לעשות, אם לא שישולם לידו כסף במזומן במוצאי שבת.

ר' שמעון ברגשטיין, מסר שיעורים על פרשת השבוע בבית הכנסת 'אליהו הנביא' בשכונת מרכז בעלי מלאכה. לאחר מסירת השיעור, תינה ר"ש בפני המשתתפים את דאגתו. שכן הקבלן הכין וביצע את כל התשתיות, אבל כסף אין.

סמוך לקבלת שבת הגיע אחד ממשתתפי השיעור, הר"ר ד. פרטוש ובידו שקית בד. ר"ש שנהג כל ימיו לקבל שבת מוקדם הורה לו לשים את השקית ותכולתה מעל הארון בחדרו, מאחר וכבר קיבל שבת ואסור לו לגעת במוקצה.

במוצש"ק לאחר ההבדלה ניגש ר"ש לשקית ופתחה. עיניו נפתחו בפליאה שכן הסכום שתרם אותו נדיב לב היה בדיוק הסכום שנדרש ליציקת המבנה.

רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל עמל וטרח והעביר כספים רבים במסירות נפש ובעמל וטרחה לבנין הישיבה.

ר' שמעון זהיר היה עד למאד בממון הזולת ועל אחת כמה וכמה בממון הקדש, אף את משכורתו קיבל מידי מזכיר הישיבה.

תכונה זו היתה בו עוד משחר נעוריו כשלמד בישיבה ברנוביץ, היה אז מחסור חמור במוצרי מזון וארגון הג'וינט שלח מוצרים לישיבה. אנשי הישיבה מינו בחור שיפקח על חלוקת המזון. אלא שלא היתה דעתם של הבחורים נוחה בו והם חברו והחתימו למעלה מארבעים בני ישיבה למנות את ר"ש שינהל את החלוקה ביושר ובתבונה וכך הווה.

הישיבה במשכן ארעי

למרות שבתחילת הדרך עדיין לא עמד בנין כלשהו לרשות הישיבה. לא המתין ר' שמעון ובחודש אלול תשי״ט שוכנה הישיבה בביהמ״ד של אדמו"ר מצאנז ז'מיגראד, ובביהכנ"ס דחסידי ברסלב ברח' מימון.

כמגידי שיעורים שימשו בפתיחת הישיבה האברכים המופלגים רבי נתן צבי קעניג זצ"ל ויבלחט"א הרה"ח רבי נתן ליברמנש.

בהמשך אף כיהנו כמגידי שיעורים כמה מגדולי תלמידי החכמים בבני ברק כהרה"ג רבי שמריהו גריינימן ורבי יהושע תנחום קרליץ אחייניו של ה"חזון-איש" ויבלחט"א הגאון רבי דוד מ. שמידל ורבי ישראל אליהו ויינטרוב שליט"א (זצ"ל).

כראש הישיבה הוכתר לאחר תקופה קצרה הגאון רבי פנחס שרייבר שליט"א שמשמש בכהונתו למעלה מארבעים שנה (כך היה במועד כתיבת הדברים. ר' פנחס שרייבר נפטר ממש לאחר מכן, בד' טבת תש"ע. ש.ב.).

בד בבד עסק רבי שמעון בכל כוחותיו בבנין הישיבה. בח"י סיון תש"ך התקיימה הנחת אבן הפינה. ובשנת תשכ"ה ביום י"ז שבט נחוגה חנוכת הבית.

גדולי חסידי ברסלב ראו בישיבה את משוש לבם והגה"ח רבי אלחנן ספקטור, מגדולי חסידי ברסלב מציין במכתבו מיום כ"ו תשרי תש"ך כי "בבני ברק, נתעוררו איזה אברכים מאנ"ש לייסד ישיבה ואחד מהמייסדים למד בבראנוביטש וקיבל שימוש בהנהלת ישיבה".

רבים מהם שלחו את בניהם ונכדיהם ללמוד שם. ביניהם הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר, רבי שמואל שפירא, רבי בנימין זאב חשין, רבי גדליהו אהרן קניג, רבי נחום יצחק פרנק, רבי יצחק גלבך ורבים אחרים.

אך בעיקר היה זה רבי לוי יצחק בנדר שלא נח ולא שקט, פעל והפעיל, תרם והתרים, דיבר ביחיד וברבים ולא הפך מלדבר ומלהשפיע על הורים ותלמידים שיקבעו בישיבה את מקום לימודם.

בחמישים שנות קיומה, גידלה הישיבה, חינכה והוציאה מקרבה לגיונות של חסידים תלמידי חכמים מופלגים, עמלי תורה בטהרה ועובדי ה' ורבים מהם מכהנים כמורי הוראה בישראל וראשי ישיבות.

אצל כל בוגרי הישיבה צפה ועולה הערגה, הגעגועים, הזכרונות של "מי יתננו כירחי קדם", אותם ימים שספוגים היו באווירה עילאית של הרוח המיוחדת ששררה בישיבה, שחלק גדול מרכזי ועיקרי בה היתה דמותו של רבי שמעון ברגשטיין זצוק"ל, בתפילותיו שנבעו מעומקא דליבא ובשאגת ארי שהיה מתנשא בו בתפילתו.

ר' שמעון ברגשטיין עלה בסערה השמימה ב'זאת חנוכה' תשנ"ד, הישיבה המשיכה בעוז ללכת בדרכו וניתן לומר שלישיבה, חלק מרכזי בבנייתה המחודשת של חסידות ברסלב שלאחר השואה והיא יסוד איתן, יתד ופינה לחסידות ברסלב המעטירה.

(פורסם בעיתון המבשר, טבת תש"ע)