רבי שמחה באָרנשטיין

למד בצעירותו בישיבת 'הלכתא כנחמני' דחסידי ברסלב, שבעיירה 'אוסטרובצה' שבפולין.

ישיבה זו הוקמה בשנת תר"פ על ידי רבי משה רויזנברג, רבי אברהם יצחק ווייסזאנד, רבי יצחק ברייטר, רבי אהרן לייב ציגלמן, ורבי משה אהרן ציטרינבוים מרדומסק, כולם קדושי השואה, ה' יקום דמם.

הישיבה מנתה כששים תלמידים, רובם מהעיר לודז', ומהראשונים שבהם היה רבי שמחה בארנשטיין. יחד אתו למד גם בנו של רבי פנחס'ל העילוי מפשדבורז', כך זכו לשמוע מפי גדולי החסידים שיעורים ערבים ונפלאים בש"ס ופוסקים, וכן שיחות יקרות מפי רבי יצחק ברייטר בספרי רבינו, כשמפעם לפעם הם יוצאים אתו ליער, להתבודדות.

בהגיעו לפרקו, נלקח רבי שמחה לחתן על ידי רבי משה מידנר, מחשובי חסידי סלונים.

מיום עמדו על דעתו, יקד בקרבו ענין הפצת דעת רבינו בעולם; הוא הצטרף לרבי אהרן לייב ציגלמן שעסק בעבודת ההדפסה במסירות נפש, ותמך בו בכל כוחו ומרצו. הקים בעירו לודז' את ה"סניף לועד מפיצי ספרי מוהר"ן" יחד עם אחיו ר' משה חיים ועוד חסידים, כדי להחיות את עסק ההדפסה, ויצא בכרוז לחסידי ברסלב בכל רחבי פולין; וזו לשונו:

"ידוֹע ידענו כי כל מגמתו של רבינו ז"ל היה להפיץ מעינותיו חוצה! כל ספרי רבינו ותלמידו מוהרנ"ת ז"ל מלאים המה מזה. גם צוואתו האחרונה של מוהרנ"ת ז"ל ביום פטירתו י' טבת התר"ה היתה, כי חזק נתחזק לעסוק בטרחא, ברצון ובממון בעסק הגדול הזה, הוא הדפסת ספרי רבינו ז"ל והפצתם בעולם.

"בכל הימים והזמנים היו אנ"ש מוסרים נפשם בעד הדפסת ספרי רבינו ז"ל. אם אמרנו לספר אחד מני אלף מן היגיעות, טרחות, מסירות נפש שהיה לאנ"ש בכל דור ודור להוציא לאור ספרי רבינו ז"ל, לא יספיקו כל אילי נביות. כמה שנים היו מיטלטלים בדרך, נעים ונדים מביתם, עד שזכו להוציא לאור איזה ספר. וכל זה מרוב אמונתם בדברי רבינו ז"ל שבזה תלוי תיקון כל העולם".

בהמשך הוא קורא לכל אנ"ש להניח בקופסא 'מס שבועי' ולשלחו לוורשה לרבי אהרן לייב (הכרוז בשלמותו נדפס בספר נעימות נצח, לט).

כן הדפיס רבי שמחה סדרת קונטרסים בשם "אור זורח" ובהם מאמרים "שנתחדשו ונאמרו ע"י חסידי ברסלב הנקראים על שם אדמו"ר האור הגנוז והצפון מוה"ר רבי נחמן זצוק"ל מברסלב". אף כתב עשרה מאמרים על קדושת ארץ ישראל שנדפסו בקובץ "דרכנו".

מדי שנה לקראת ראש השנה היה נוטל על כתפיו את ארגון השכרת האוטובוסים מלודז' ללובלין עבור משתתפי הקיבוץ הקדוש, וכן בכ"א באדר לציון רבי אלימלך מליזנסק.

יחד עם קבוצה מחסידי ברסלב עלה רבי שמחה לארץ ישראל כאשר חלק ממסעם – ממצרים ועד עזה שבארץ ישראל – הם עושים רגלי. בראש ובראשונה שמו פעמיהם למירון, לציון רשב"י זיע"א, שם שהו שבועיים בעבודת ה'. לאחר מכן התישבו בירושלים. כמה מהם נותרו בארץ, אך הוא שב כעבור תקופה למשפחתו שבפולין.

בשנות הזעם, בגטו לודז', בלט רבי שמחה באצילות נפשו ובאמונתו. במכתב לאחיו הוא מספר כי הוא זוכה לקום בכל יום קודם אור היום ולהתפלל כוותיקין; "ואם הייתי בכוחי, הייתי יכול להרבות בתורה ותפילה. אבל תודה לה' על זה המעט. זכור שהמסירות נפש שמגלים יהודי הגטו לחזק התורה והחינוך – אין לשער כלל. זהו שביב האש היחידי אשר אולי בזכותו נזכה לאורך ימים".

רבי שמחה איש האמונה ומסירות הנפש, נפטר בגטו לודז' מספר חודשים לפני חיסולו על ידי הנאצים ימ"ש. חולה היה ונתון במצוקת רעב. אך כעדות השרידים, רוחו היתה איתנה עד הרגע האחרון ממש. במכתב מרטיט לב שנמצא בין חורבות הגטו על ידי אחותו, כתב רבי שמחה:

"היום, ל"ג בעומר, למדתי בזוהר הקודש ונרדמתי, וראיתי את התנא האלוקי יושב ועוטרים סביבו אנשים גדולים, ובתוכם רבינו נ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה. והתחלתי לצעוק בקול: 'רבי! שכחונו? היהודים הם בצרה גדולה!' הרגשתי כי הרבי לקחני כאשר ישא האומן את היונק, והתחיל מרקד, והכל החלו להשתתף בריקוד. והנה, חלום! פתחתי את ספרו של הרבי, ומצאתי שהרבי אומר כי ריקודים ממתיקים הדינים. השי"ת ירחם עלינו. שמחה".