רבי שלמה וקסלר

רבי שלמה וקסלר

י׳ באדר ב׳ תשי״ד

מקום קבורתו:

הר הזיתים, ירושלים

הרה"ח רבי שלמה וקסלר זצ"ל

החסיד המופלג רבי שלמה וקסלר, נולד בגרמניה, לאביו הגאון הצדיק רבי פנחס משה אלחנן, שכיהן כרבה של הוכברג.

גדול בתורה וביראה היה האב, מכל רחבי גרמניה נהרו אליו נערים מבקשי דעת, כדי ללמוד תורה מפיו.

בנו הצעיר, שלמה'לה, התבלט משאר חבריו שבמחיצתם גדל; כבר בשנות בחרותו המוקדמות מאס בהבלי העולם הזה ותאוותיו, ונכסף בכל מאודו לעבודת ה'.

משמים צפו בכיסופיו הטהורים, וסללו עבורו את הדרך אל הצדיק.

כלל ידוע הוא, שאורו של רבינו אינו מתגלה, אלא למי שלב מתגעגע לו. שלמה'לה היה בעל לב כזה. הספר שמצא, הפך לידידו הטוב ביותר, והבעיר בקרבו להבה יוקדת ליוצרו.

לימים יציין רבי שלמה עובדה מפליאה: למרות שבגרמניה מולדתו, לא נמצאו חסידים, וחסידי ברסלב בפרט, ולפיכך גם 'מתנגדים' לא היו – אך כיוון שכבר אמר רבינו "הבאתי לכם מתנה – מחלוקת", צמח לו, למקורב החדש, מתנגד לדרכו החדשה. היה זה אחד מקרוביו, שנהג דרך קבע להחביא את הספר מפניו, כל אימת שהיה משאירו על החלון. ובכל פעם מחדש, היה עליו לחפש אחר הספר הקדוש…

מאז דבק הנער בדרכו של רבינו, השתוקק בכל ליבו לקיים את כל הנאמר בספר, מהסעיף הראשון ועד האחרון. כיון שכן, חש שהמילים שלהלן זועקות אליו: "מי שרוצה להיות איש ישראל באמת, דהיינו שילך מדרגה לדרגה – אי-אפשר כי אם על-ידי קדושת ארץ-ישראל"!

מיום ליום הלכו כיסופיו לארץ-הקודש וגברו, עד שיום אחד פנה אל אביו ובקשתו בפיו: "הבה נעלה לארץ אבותינו!"

באותם ימים נחשבה העלייה ארצה למעשה חריג; קל וחומר כשמדובר ביהודי גרמניה. דבריו עוררו תמיהה גדולה. אלא ששלמה'לה הצעיר, שמידת העקשנות דקדושה טבועה היתה בנפשו, לא ויתר על רצונו. הוא שב והפציר, עד שנענה אביו: "רצונך לעלות לארץ-ישראל? עלה לבדך, ואני אדאג לך להוצאות הדרך".

נפרד הנער הצעיר ממולדתו וממשפחתו, ארז את חפציו, והפליג באוניה לעבר ארץ חמדת אבות. היה זה בשנת תרמ"ח. לאחר שהטילה האוניה עוגן בחופי הארץ, ירד שלמה'לה ממנה, כשליבו עולה על גדותיו… הנה עומדות רגליו על אדמת הקודש, שעל רוממות מעלתה למד כה רבות מתוך הספר הקדוש שעמו.

ברדתו מן האוניה, נשאל על-ידי שוטרים טורקיים, ששלטו אז בארץ: "מאין הגעת?"

– "מגרמניה".

"אם  כך", השיבו לו נחרצות, "שהותך בארץ, מוגבלת למספר חודשים בלבד".

הנער עולה בחדווה לירושלים קרתא דשופריא, וקובע בה את מושבו. גם בירושלים דאז, שהייתה מלאה תלמידי-חכמים ויראי ה', לא הצליח להסתיר את יראתו שקרנה מפניו. שמירת עיניו הייתה לאות ולמופת, והכל כינוהו: "דער פרומער בחור"  (= הבחור הירא והחרד).

בירושלים התגורר באותם ימים הגאון רבי עקיבא יוסף שלזינגר, בעל 'לב העברי'. הנער שיראתו על פניו, נשא חן בעיניו והוא קרבו קירבה רבה ודאג לכל מחסורו. כיוון שהיה שלמה כבן-בית אצלו, הבחין רבי עקיבא יוסף בספר 'ליקוטי עצות' שאינו מש מחיקו של הנער.

חיבתו והערצתו היוקדת של בעל 'לב העברי' לתורתו של רבינו היא מן המפורסמות. בספרו מביא הוא מדברי רבינו, ולימים אף סייע בהקמת בית המדרש הראשון של חסידי ברסלב בירושלים העתיקה, מול מקום המקדש.

"היודע אתה?", פנה אל שלמה, "יש עוד ספרים נפלאים ממחבר קדוש זה; הבה ואראך". הוא הוליכו אל ארון הספרים, והראה לו את הספרים 'ליקוטי מוהר"ן' ו'ליקוטי הלכות', וסיפר לו על חסידי ברסלב המתגוררים בירושלים.

שש הנער על הספרים החדשים שגילה, כמוצא שלל רב, והרווה את צימאון נפשו בהם.

כעבור תקופה, שידכו רבי עקיבא יוסף עם בתו של רבי מנחם מאניש שיינברגר. לשם כך זימן את הכלה והוריה אל ביתו של המהרי"ל דיסקין זצ"ל, וביקש מהנער להציץ מבעד חור המנעול אל החדר בו ישבו. התכופף שלמה אל חור המנעול, תוך כדי שהוא מסתירו בכף ידו, ומסתכל על ידו…

זמן קצר לאחר מכן, נתקיימו הנישואין, ובעקבות כך, הותר לו מבחינה חוקית להישאר בארץ לקביעות.

כל אותם ימים, עמד רבי שלמה בקשרי מכתבים עם בני משפחתו ואביו שבגולה. הערצה גדולה רחש רבי שלמה לאביו, וכך היה אומר: "בכל הדברים גדול אבי ממני, לבד משני דברים, שזכיתי אני יותר ממנו. האחד: התקרבתי לרבינו; והשני: שזכיתי לעלות לארץ-ישראל".

רבי שלמה התיישב בשכונת 'בתי מחסה', שם התגורר למעלה מיובל שנים, עד לנפילת העיר העתיקה, בשנת תש"ח, לידי הירדנים.

מצא את שאהבה נפשו

באותם ימים דרו מתי מעט חסידי ברסלב בעיר הקודש והמקדש. כעבור מספר שנים, בשנת תרנ"ד, עלה ארצה החסיד הגדול, איש האלוקים, רבי אברהם בן רבי נחמן חזן, מאומן. הוא השתקע בארץ-הקודש למשך 20 שנה, כאשר מידי שנה הפליג באוניה לאוקראינה, בתנאים הקשים של אותם ימים, כדי לקיים את דברי רבינו – להיות אצלו בראש-השנה.

מרגע ההיכרות של רבי שלמה עם רבי אברהם, נקשרה נפשו בנפשו. הוא מצא בו את שאהבה נפשו, גאון וחסיד, הבקי בכל מכמני התורה, נגלה וסוד, שפל בעיני עצמו, ודבוק בדביקות יוקדת, בכל נימי נפשו ברבינו הקדוש.

את חסידי ברסלב, שדרו באותם ימים בירושלים, ניתן למנות על יד אחת. לפיכך, חיבב והעריך רבי אברהם את רבי שלמה בלי שיעור, ופתח בפניו את אוצרות-הטוב הצפונים במוחו ובליבו.

רבי שלמה וקסלר דבק  בדברי רבי אברהם והיה מעלה על הכתב את אשר שמע מפיו. מעט מזעיר מרשימותיו, הודפס בספרים 'כוכבי אור' ו'חכמה ותבונה'.

כעבור מספר שנים עלתה ארצה קבוצה של חסידי ברסלב. היו אלה בני החבורה מברדיטשוב: רבי נפתלי כהן – חותנו של רבי אברהם, וכן מקורביו של רבי אברהם: רבי יעקב פילמר ומי שהיה אחר כך לחתנו רבי שמואל מאיר אנשין, רבי שמואל העשיל פרידמן, רבי גדליה ברגר, רבי צבי סטלמאך ורבי בן-ציון דובינקי.

רבי אברהם, שצפה בעיניו הטהורות את הסכנה הרוחנית הממשמשת ובאה על יהדות רוסיה, היה מרבה לדבר על לבם של אלו שהייתה לו השפעה עליהם, שיעשו כל שביכולתם, כדי לעלות ולהתיישב בארץ-הקודש.

בני חבורה זו נשמעו לדבריו, כשחלקם משאיר בגולה מעמד, פרנסה מבוססת ונכסים. וכך, מתוך מסירות-נפש עלו והשתקעו בארץ.

באותן שנים אף עלה ארצה, רבי נתן בייטלמכר, בנו של רבי פנחס יהושע מטשערין, תלמיד מוהרנ"ת, וחתנו של רבי נחמן מטולטשין, זכר צדיקים לברכה.

ידידות אמיצה נקשרה בין רבי שלמה ובין חסידים נלהבים אלו, שתום ליבם ודביקותם העצומה ברבינו קרנו מפניהם. בייחוד התיידד רבי שלמה עם החסיד רבי נתן בייטלמכר. שנים ארוכות היו לומדים יחדיו בספרי רבינו הקדוש, ועוסקים בקיום עצותיו.

עבודה גדולה הייתה להם ב'שמחה וריקודים': כשהיו מסיימים את לימודם, היו שרים ומרקדים בשמחה עצומה, מתוך אושרם על שזכו להתקרב לאורו של צדיק האמת. על חברותא קדושה זו לא ויתרו מעולם. כאשר חלה אחד מהם, היה חברו בא אל ביתו לבקרו, וללמוד עמו בספרי רבינו.

בשנת תרס"ב, נוסד בירושלים בית-המדרש הראשון שנקרא על-שם רבינו, מול מקום המקדש, ומאוחר יותר נאלץ מסיבות שונות לנדוד ממקום למקום. אחת 'מתחנותיו' הייתה בבית-מדרש סמוך לבניין 'גמילות חסד'.

"באותה תקופה", סיפר החסיד רבי שמואל מאיר אנשין לבנו רבי ישראל נחמן, "נהגו אנשי שלומינו, בהשפעת דברי רבי אברהם בן רבי נחמן, לרקוד מדי לילה לאחר תפילת ערבית ריקוד של שמחה שנמשך כחצי שעה. ערב אחד, הגיעו קולות השירה והריקודים לאוזני שוכני הבניין הסמוך, וכיוון שלא היו רגילים בכך, מיהרו אל בית-המדרש והרימו קול מחאה. לנוכח מחאתם פסקה השירה הנלהבת באחת.

"רבי שלמה החל נושא ונותן עמם בדברים, כשהוא מסביר להם, כי אין כל פסול ופגם בהנהגה זו. אולם האנשים עמדו על שלהם. באותם רגעים, נכנס אל בית-המדרש רבי אברהם. בראותו את הדיון הסוער, שאל את אנשיו, במה דברים אמורים? כששמע על מה נסוב הוויכוח, פנה אל המוחים, ואמר: 'רצונכם לקיים את המצווה של עצבות? קיימו אותה, אולם אנו חפצים לקיים את המצווה של שמחה'…"

אהבה ואחווה עצומים שררו באותם ימים בין חסידי ברסלב המעטים, אפילו המתנגדים היו יוצאים נכחם מגדרם והתפעלותם, ואומרים, כי חסידי ברסלב נראים כמשפחה אחת.

החסיד רבי שמואל מאיר אנשין, היה אומר לבניו: "בשמחה משפחתית אני משתתף רק אם אני מוזמן אליה, אך כשהשמחה שורה במעונו של אחד מחסידי ברסלב, אני מגיע גם ללא הזמנה".

החסיד שאסף מחוסרי בית

בעל לב רחב וגדול היה רבי שלמה וקסלר. ביתו היה פתוח לרווחה לכל אדם. באותן שנים, סבלו בני ירושלים מעוני ומחסור, פרנסתם העיקרית הייתה מדמי ה'חלוקה' שקיבלו מהכוללים, כאשר כל משפחה נתמכת על-ידי הכולל השייך לארץ מוצאה. מדובר היה בקצבה זעומה ביותר, שהספיקה אך בקושי לכלכלת המשפחות. גורלו של רבי שלמה שפר עליו, כיון שעקב מוצאו הגרמני, השתייך לכולל הו"ד (= האלאנד-דייטשלאנד) של יוצאי הולנד וגרמניה. כולל זה היה בעל אמצעים, כאשר מאידך, נמנות עליו משפחות בודדות. רבי שלמה ניצל את מצבו הכלכלי המשופר יחסית, כדי לסייע לנזקקים; כפו פרש לעני וידו שילח לאביון, ולא פעם אסף אנשים מחוסרי בית אל ביתו לתקופות ארוכות.

רבי שלום אייזן זצ"ל, מגדולי מורה ההוראה בירושלים, גדל בילדותו בבית רבי שלמה תקופה ממושכת, לאחר שהתייתם מאביו, וכל ימיו היה מספר בהתפעלות על מעשי צדקותו וקדושתו של רבי שלמה.

רבי מרדכי אהרן שיינברגר שליט"א, אחיינו של רבי שלמה, מספר על יהודי גלמוד, שברוב ייסוריו היה מתרעם תמיד על סובביו, ורבי שלמה הכניסו אל ביתו, ונהג כלפיו ביחס מיוחד, משל היה בנו. במחיצתו היה אותו יהודי לאדם אחר, ומילת טרוניה לא נשמעה מפיו.

אך גם אותן שנות רווחה, באו אל קיצן. ואז, דלותם של בני היישוב הישן הייתה גם נחלתו של רבי שלמה. באותם ימים, לא ניכר שום שינוי במצב רוחו; שמחתו התמידית שקרנה מפניו, לא נגרעה כהוא זה, והוא המשיך לעבוד את בוראו עבודה תמה.

בעל ביטחון מופלג היה, ואמונתו וביטחונו האיתנים בה', השפיעו על כל סובביו. גם כאשר התקיימו הוא ובני ביתו מלחם צר ומים לחץ, המשיך במעשי החסד שלו והיה פורס מלחמו לרעב – והכל במאור פנים ובשמחה, כזו של אנשי רבינו הקדוש.

ניגוני שמחה מתנגנים מפיו, וכאשר נכנס אורח אל ביתו, היה נותן ידו בידו, ופותח עמו בריקוד נלהב…

על הכנסת האורחים המופלאה של רבי שלמה, שמענו מפי החסיד הישיש רבי ישראל דוב אודסר, כשאגב כך, הוא מתאר בצבעים חיים את קדושתו הנשגבה של רבי שלמה.

בשנת תרע"ט, נסתלק לשמי מרומים החסיד המופלא רבי ישראל קרדונר, רבו של רבי ישראל דוב. האברך הצעיר, בשנות ה-20 הראשונות לחייו, חש כמו יתום. השהות במחיצת רבי ישראל קרדונר, איש ההתבודדות והיערות, הטעימה אותו טעם גן-עדן בעבודת בוראו, וכאשר נסתלק מורו ורבו, לאחר מחלה קצרה, דומה היה עליו כאילו חרב עולמו.

כיוון שבטבריה עירו לא נמצאו חסידי ברסלב, עלה לירושלים עיר הקודש, כדי למצוא בה נחמה במחיצתם של אנשי הצדיק. לימים כשסיפר על חסידי ברסלב הנלבבים, שהתגוררו בירושלים באותה עת, היה מעלה את זכרו של רבי שלמה וקסלר, שאצלו היה כבן-בית, ברטט ובערגה:

"כאשר ישבתי לאכול במחיצתו, התמלאתי בושה ויראה מפניו, והרהרתי לעצמי: 'אני, אין לי שום קשר עם רבי שלמה; הוא איש קדוש, מלאך! רק לראות אותו בעת האכילה – היה די; הוא אכל מעט מעט, בקדושה גדולה, ופניו היו מלאים אור!

"לא היה לו כלל 'ריח של כסף'; הוא לא ידע כלל אם יש כסף בעולם. כשהייתי בא אליו, היה נותן לי את כל אשר בביתו. הוא היה לומד איתי בספרי רבינו הקדוש, ואחרי כן רקדנו יחד בשמחה…

"הוא היה לוקח אותי עמו בחצות לילה אל הכותל המערבי. באותם ימים היה פחד גדול מפני ערביי הארץ, אולם הוא היה הולך לכותל ללא שום פחד, ובכותל היה מבקש רחמים על עם ישראל.

"אני זוכר שהייתי פעם בבית-כנסת בירושלים, כשישב שם רבה של ירושלים, רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, ולמד. לפני תפילת מנחה נכנס רבי שלמה לבית-הכנסת. באותו רגע ראיתי את רבי יוסף חיים זוננפלד קם מלוא קומתו לפניו, כמו לפני מלך. הוא היה אומר על רבי שלמה שהוא 'ספר תורה' ", סיפר רבי ישראל דוב .

היהודי מילא את השליחות, וכשחזר ירושלימה, סיפר כי כך אמר לו אותו קרוב: "בעבר הייתי שולח לו סכומי כסף, אך הפסקתי, לאחר ששמעתי כי הוא מחלק את כל הכסף להכנסת כלות עניות לחופתן"… 

מטבעות יקרות על הריצפה

גם מפי הרה"ח רבי נחמן ישראל בורשטיין [ז"ל], שמענו על גודל פרישותו של רבי שלמה וקסלר ושנאת הבצע שלו:

"אמרו עליו, ולא כמשל, שאינו מכיר בצורת מטבע. זכורני מימי ילדותי בעיר העתיקה, שבביתו של רבי שלמה ב'בתי מחסה', מתחת למיטה שבחדר המבוא, היו מפוזרות מטבעות רבות. חלקן 'שילינגים', שערכם היה רב. רבי שלמה הקפיד, כאשר נפלה מטבע לארץ, לא להתכופף ולהרימה, כי הלא תאוות ממון היא עבודה-זרה (ליקוטי מוהר"ן ח"א כג), ואסור לכרוע בפני עבודה זרה!

"בכל פעם שנפלה מטבע בביתו, היה משאירה על הריצפה. נתקיימו בו ברבי שלמה דברי הנביא על אחרית הימים: 'ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואלילי זהבו'…

"כאשר התדפק גבאי צדקה על דלת ביתו, היה רבי שלמה מחווה לו תחת המיטה ומורה לו לקחת את מבוקשו.

"כשהיה נוסע להתפלל בקבר רחל אמנו, הייתה זוגתו מציידת אותו בשקיות שונות של מטבעות: 'צרור זה תיתן לנהג של הרכב הראשון, ואת זה לנהג הרכב השני"… רבי שלמה, שהמושג 'ממון' היה רחוק לגמרי מעולמו, היה לא פעם טועה ומחליף בין צרורות הכסף".

אך אם ממון כשר היה לדידו 'מוקצה מחמת מיאוס'. כאשר מדובר היה בכסף שיש בו סרך איסור, היה מתמלא יראה ופחד, ובאותם רגעים ראו בעליל יראת חטא מהי.

היה זה, כשהגיעה אליו הודעה מאחד הבנקים, כי כסף שנשלח עבורו מחוץ-לארץ, ממתין עבורו. הלך רבי שלמה אל הבנק, שם קיבל אותו הפקיד בסבר פנים יפות, כשהוא מסביר לו בפרוטרוט: "סכום הקרן שהתקבל עבורך, הוא כך וכך, ועבור הימים שבהם היה מופקד ברשותנו, מגיעה לך ריבית של כך וכך".

ברגע בו שמע רבי שלמה את המילה 'ריבית' יוצאת מפי הפקיד, אחז אותו חיל ורעדה. הוא השליך את הכסף על שולחנו של הפקיד, נשא את רגליו ונמלט מן המקום כבורח מפני הארי.

כשהיה נוסע להתפלל בקבר רחל אמנו, הייתה זוגתו מציידת אותו בשקיות שונות עם כסף: "צרור זה תיתן לנהג של הרכב הראשון, ואת זה לנהג השני"… רבי שלמה, שהמושג 'ממון' היה רחוק מעולמו, היה לא פעם טועה ומחליף בין הצרורות 

בכל הקשור לצרכיו האישיים, היה רבי שלמה וקסלר מסתפק במועט, מדקדק מכזית ועד כביצה, ומשביע את נפשו הרעבה בדפי גמרא, זוהר ו'ליקוטי הלכות'. אולם, כאשר מדובר היה בזולת, היה עושה כל שביכולתו למלא את כל מחסורו, ונותן את כל אשר לו.

חביבה הייתה עליו מצוות 'הכנסת-כלה', ועובדה מופלאה קשורה בכך:

קרוב משפחה היה לו בעיר חיפה, שהיה אמיד ובעל אמצעים. מכריו של רבי שלמה, שידעו על מצבו הדחוק, פנו אל אחד מאנשי ירושלים ששימש כחזן בחיפה, ונסע לשם בקביעות, וביקשו ממנו ליידע את אותו קרוב, על כך ששאר בשרו רבי שלמה, סובל מעוני ומחסור, וביתו כמעט ריקן מכל.

אותו יהודי מילא את השליחות, וכשחזר ירושלימה, סיפר כי כך אמר לו אותו קרוב: "בעבר הייתי שולח לו סכומי כסף, אך הפסקתי, לאחר ששמעתי כי הוא מחלק את כל הכסף עבור הכנסת כלות עניות"…

למן אותו יום סיכמו מכרי רבי שלמה עם אותו קרוב חיפאי, שישלח בכל פעם את הכסף היישר לידי החנוונים הירושלמים, והם כבר ידאגו להביא מזון אל בית רבי שלמה.

באחד ממכתביו, אנו מוציאים אותו, מבקש סיוע להכנסת כלה עבור אחד מצאצאי רבינו הקדוש, כשהוא מזכיר את דברי רבינו על מעלת קדושת צאצאיו:

"ואני מאמין באמונה שלמה, שיהיה כל זה לנחת רוח גדול לרבינו הקדוש זיע"א… אסיים כעת בדברי אלה, מועטים המחזיקים את המרובה, להועיל ולעזור בעניין גודל המצוה של הכנסת כלה, ובפרט לזרע רבינו ז"ל".

"רבי שלמה איש קדוש"

עם כל גדלותו העצומה, היה רבי שלמה וקסלר נוהג בפשטות עצומה. אהבה עמוקה היתה לו לכל יהודי, ובפרט אם נמנה בין המקושרים לרבינו הקדוש. גם לילדים קטנים היה מאיר פניו.

אחד מזקני ירושלים שיבלחט"א מספר, כי בילדותו, בכל פעם שהיה הולך עם חבריו לכותל המערבי, נוהגים היו בקביעות להיכנס אל ביתו של רבי שלמה. הוא היה מחלק להם סוכריות, לומד עמם קטע מ'ליקוטי מוהר"ן', ולאחר מכן עורך עמם ריקוד, ונפרד מהם לשלום.

החסיד רבי ישראל דוב אודסר היה מספר בהתפעלות, כיצד היה מכתת רבי שלמה רגליו מדי שבת בשבתו, אל ביתו של אחד מחסידי ברסלב, כדי ללמוד עמו 'סיפורי מעשיות', כשאינו חס על כבודו. וזאת, למרות העובדה שרבי שלמה כמעט לא יצא מפתח ביתו, וגם כאשר עשה זאת, היה כובש פניו בקרקע, ולא מוציא עיניו מארבע אמותיו.

סיפר פעם אחד מצעירי החסידים, שכאשר הגיע אל ביתו של רבי שלמה לבקרו, שח לו רבי שלמה בכאב, כי בעת האחרונה אין לו דיבורים בהתבודדות כמקדם, דבר שמסב לו צער רב. אותו חסיד התמלא התפעלות ממידת התמימות והפשיטות של רבי שלמה, שאינו חש פחיתות כבוד לגלות זאת לאברך צעיר.

כשעבר החסיד רבי שמואל הורביץ תלאות רבות בתקופת התקרבותו לדרך רבינו, היה לו רבי שלמה למשיב נפש. כל אותם ימים תמך בו וחיזק את ידו.

וכך מספר רבי שמואל ביומנו: "נכנסנו לבית רבי שלמה וקסלר, ודיברנו ביחד בעבודת ה'. ויאמר לנו רבי שלמה נרו יאיר, כי הוא מצא אצלו כתב יד מורנו הרב רבי אברהם בן רבי נחמן זכרונו לברכה, העתק מכתב יד של מוהרנ"ת ז"ל, וזה לשונו: 'ועתה צריך כל אחד מאיתנו למסור נפשו במחשבתו עד קצה האחרון בגוף ונפש וממון, אך מאחר שאוחזין בקצה האחרון חס וחלילה, צריכים לחשוב מחשבות איך למלט נפשו לפי שעה'.

"והראה לנו רבי שלמה את הכתב יד, ואמר לנו שזה לא דבר ריק, כי זה כמה שנים שלא מצא את הכתב הזה, וכמה פעמים חיפש את הכתב הזה ולא מצא, ואך כעת הזדמן לפניו הכתב יד בלי חיפוש – ובכן צריכים אנחנו לדעת, ולשים ליבנו, שזה לא לחינם, ובודאי דא רמיזא שיעבור עלינו איזה מסירות נפש, וצריכים להכין את עצמנו לזה".

גאון ומתמיד עצום בנגלה ובנסתר היה, יושב היה ספון בביתו ומשים לילות כימים על התורה והעבודה, ספריו הרבים – בכל חלקי התורה, הלכה ואגדה, חכמת הנסתר והנגלה – היו מלאים חידושים והגהות בכתב ידו.

בלימודו בספרי רבינו, היה כמעיין המתגבר; את חידושיו שעלו לו בעת לימודו היה מציין על דפי הספר, וכך נשתמרו חלק מהם עד עצם היום הזה.

חביב עליו במיוחד, היה הספר הקדוש 'עלים לתרופה' – מכתבי קדשו של רבי נתן. מרוב חביבותו לספר זה, ציין בצידו של כל מכתב את תמציתו למעשה.

מדי לילה היה קם בחצות כארי לעבודת בוראו, בימי חורף כבימות הקיץ, כשאינו מוותר על הנהגה קדושה זו.

גדולי ירושלים הכירו בו כאיש קדוש, אשר ראשו בשמי שמיים, ונהגו כלפיו בכבוד גדול. ידוע היה בירושלים, כי רבי שלמה הינו אחד משני היהודים שהאדמו"ר רבי דוד'ל בידרמאן מלעלוב קם בפניהם. "רבי שלמה הוא איש קדוש וטהור", היה אומר רבי דוד'ל.

רבי שמואל שיינקר, ממקובלי ירושלים, חתנו של רבי יוסף חיים זוננפלד, שנהג לקום בפני רבי שלמה, היה לומד עם רבי שלמה בחברותא את תורת הח"ן במשך שנים ארוכות. גם שאר מקובלי ירושלים כרבי ניסן שוסטר (= הסנדלר), עליו התבטא המהרי"ל דיסקין שהוא 'צדיק נסתר', רבי שמעון לידר, ורבי בן ציון ב"ר צבי מיכל שפירא, היו הוגים בצוותא עם רבי שלמה בתורת הנסתר.

הזמנה דחופה ב'קבלת שבת'

קנאותו של רבי שלמה וקסלר עבור קודשי ישראל, הינה מן המפורסמות. לצד היותו טוב לב מאין כמותו, כשמדובר היה בכבוד שמים, לא נשא פנים לאיש.

באותם ימים החלו מנהיגי הציונות לנקוט באמצעים שונים, על מנת לחדור אל תוככי כרם בית ישראל ולחבל בקדושתו. הם ייסדו מוסדות חינוך בהם לימדו לימודי קודש, לצד שפות זרות וחכמות חיצוניות, כשהם מסווים את מטרתם האמיתית, להעביר את ילדי ישראל על דתם ועל דעתם.

גדולי ישראל וחכמיה, בראשות המהרי"ל דיסקין, הכריזו מלחמה על בתי חינוך אלו, וגזרו חרם חמור על מי שישלח את ילדיו להתחנך בהם.

רבי שלמה, שכבר בימי נעוריו בגרמניה מולדתו, חזה בנזק העצום שבלימוד חכמות הגויים, ואמונתו להטה בקרבו כאש יוקדת, לא יכול היה לראות כיצד באים פורקי עול בזדון ומעל, לחלל את קדושת עיר הקודש. הוא פעל בעוז וגבורה, והשפיע על כל מי שיכל, להתרחק כמטחווי קשת מאותם מוסדות שנראו כ'תמימים' בתחילה.

בספר 'עמוד אש' (תולדות המהרי"ל דיסקין) מסופר, כי פעם, בערב שבת קודש עם חשיכה, בשעה שהכל כבר היו בעיצומה של 'קבלת שבת', שלח רבי יהושע לייב דיסקין שליח להזמין אליו באופן דחוף את רבי שלמה וקסלר. רבי שלמה שהופתע מהזמנה דחופה זו בשעת כניסת השבת, מיהר ועלה אל בית המהרי"ל. כשראהו רבי יהושע לייב, שלח אותו אל פלוני מאנשי העיר, הנמצא בבית הכנסת בקבלת שבת, וישאל אותו בשמו, אם נכון הדבר שהוא מפקפק בחרם נגד בית ספר פלוני.

רבי אלעזר בריזל, מזקני חסידי קרלין, סיפר, כי לאחר שנפתח אותו בית ספר, לא ידעה נפשו של רבי שלמה מנוח, ולא התקררה דעתו עד שהלך עם רבי מאיר סעמעניצר (הלר) להשליך אבן אל מבנה בית הספר, לאות מחאה.

מידת קנאותו הטהורה של רבי שלמה וקסלר התגלתה במלוא תפארתה, כאשר היה שומע מאן דהוא המדבר סרה על דרכם של חסידי ברסלב, בדברים בטלים שאין בהם ממש. אותה שעה דומה היה לארי בגבורתו.

היה זה כששמע פעם מישהו הלועג בפה מלא: "כיצד אתם חסידי ברסלב מאמינים שהרבי שלכם יוציא אתכם מהשאול תחתיות?"

הראה לו רבי שלמה וקסלר על אתר שני מקורות מן הש"ס. האחד: ממסכת סוטה (י ע"ב): "הני תמניא זימני 'בְּנִי' למה? שבעה, דאסקיה משבעה מדורי גיהינום; ואידך, דאייתיה לעלמא דאתי" (אלו שמונה הפעמים שזעק דוד המלך 'בני' על אבשלום בנו, למה? שבע, שהעלהו משבעה מדורי גיהינום; ואחת, שהכניסו לגן עדן).

והשני: במסכת חגיגה (טו ע"ב) מסופר, שרבי יוחנן הוציא את 'אחר' מהגיהינום, ולאחר הסתלקות רבי יוחנן, הספידו הספדן: 'אפילו שומר הפתח (של גיהינום – רש"י) לא עמד לפניך רבינו". והמהרש"א כותב על כך: "על דרך שאמרו 'ותגזור אומר ויקם לך' – שהצדיקים גוזרים והקדוש ברוך הוא מקיים".

כך עמד והפריך בתוקף את דבריו של אותו אדם שערער על האמונה בצדיק.

העני ההגון שבירושלים…

תלאות רבות עבר רבי שלמה וקסלר בחייו; כ-15 שנים חלפו מאז נישואיו, עד שנולדה בתו היחידה. את כל ליבו ונפשו נתן על חינוכה. צדקותה וצניעותה היו מופלאים, אולם ידועת חולי ומכאוב היתה מנעוריה. ביומנו, מספר רבי שמואל הורביץ, כי בשנת תרפ"ד שהה רבי שלמה במשך כל תקופת הקיץ עם בתו בעיר צפת.

בהגיעה לפרקה, נישאה לרבי יהודה צבי ברנדווין, שנודע לימים כאחד מגדולי מקובלי ירושלים וחיבר ספרים בתורת הנסתר. באותם ימים, לא הייתה בידי רבי שלמה פרוטה להוצאות החתונה, וכאשר היתה זוגתו שואלת אותו בדאגה: "כיצד נשיא את בתנו?" היה משיב לה בביטחונו הגדול בה', כשרוגע נסוך על פניו: "ה' יהיה בעזרנו".

באותה עת הגיע לבקר בירושלים יהודי אמיד מחו"ל שבתו הייתה חולה, ונדר סכום הגון לצדקה. הוא קיבל על עצמו לתת את הסכום שנדר, לעני הראשון שיפגוש בירושלים. אותו יהודי ראשון היה לא אחר מרבי שלמה… העשיר השתכנע מיד כי מדובר באדם עני ואביון, אך הסתפק אם לתת לו את הסכום שנדר. מראהו של רבי שלמה היה יוצא דופן, עקב מנהגו שלא ליגע בזקנו, עד שנוצרו בו קווצות שיער המכונים 'קאלטינעס'.

עלה העשיר אל ביתו של רבי יוסף חיים זוננפלד, וסיפר לו על נדרו ועל לבטיו. "מן השמיים זיכו אותך, ומצאת את העני ההגון שבירושלים", נענה לו רבי יוסף חיים. נתן העשיר את הסכום לרבי שלמה, וכך יכול היה להשיא את בתו בכבוד.

אך טרם נשלמה סאת תלאותיו של רבי שלמה וקסלר. בעת שילדה בתו היחידה את בנה ובתה התאומים, נפטרה לעולמה.

התינוקות היתומים הרכים נותרו בביתו של רבי שלמה וקסלר, ושם גדלו עד לנישואיהם. בהגיעה לפרקה, נישאה הנכדה לרבי אריה לייבוש הלברשטם, שלימים נודע כאדמו"ר מז'מיגרד. היא אף ילדה בן, אך כעבור תקופה חלתה ב'טיפוס' ונפטרה לעולמה. באותה עת היה רבי שלמה כבר בא בימים, ומתוך חשש לבריאותו, לא סיפרו לו דבר על האסון.

לימים סיפר האדמו"ר מז'מיגרד לחסידי ברסלב: "לאחר שנישאתי בשנית ובאתי עם משפחתי לבקר בירושלים, החלטתי לבקר את רבי שלמה, עם בני הקטן – נכדו.

"זוגתי, שידעה כי רבי שלמה איננו יודע על פטירת נכדתו, לא רצתה לבוא יחד עימי. אך אמרתי לה: 'יכולני להעיד כי רבי שלמה לא יבחין בדבר, וזאת לגודל קדושתו ופרישותו' ".

בשנת תרצ"ו עלה לארץ-ישראל הגאון החסיד רבי אברהם שטרנהרץ. הוא התיישב בירושלים, בשכונת 'בתי מחסה', ליד רבי שלמה. מאז נהג רבי שלמה לבקרו מדי יום ביומו, כאשר שני נקיי דעת אלו לומדים יחדיו בספרי רבינו הקדוש.

רבי שלמה אף נהג להביא איתו מדי יום פרי עבור רבי אברהם, כשהוא אומר: "רצוני לקיים את מאמר חז"ל 'כל המביא דורון לתלמיד-חכם, כאילו מביא ביכורים'".

גם בימי זקנותו היה רבי שלמה וקסלר הוגה בתורה בהתמדה מופלאה, כשכל כולו שקוע בלימודו. היה זה בעת מלחמת תש"ח, כאשר נשמעו הפגזות בעיר העתיקה. רבי שלמה, שבאחת מהן ישב והגה בתלמודו, פנה אל חתנו וביקש ממנו: "לך ואמור לשכנים שיפסיקו להרעיש"…

עד ימיו האחרונים עבד את בוראו במסירות-נפש. ימים ספורים לפני פטירתו, שמעוהו כשאר הוא שוכב חסר מנוחה על מיטתו ושואל שוב ושוב: "מתי חצות לילה?"

בהגיע עת חצות, היה מתחיל לערוך תיקון חצות ועוסק בעבודת ה', כשרק אז נחה דעתו.

ביום י' באדר ב' שנת תשי"ד נסתלק רבי שלמה לגנזי מרומים, ומקום מנוחתו הוא בהר הזיתים (סמוך לידידו, הרה"ח רבי אברהם שטרנהארץ זצ"ל).

על דבקותו העצומה ברבינו הקדוש, תעיד העובדה שמעולם לא הצטער על כך שלא יצא מגבולות ארץ-ישראל, לבד מפעם אחת שבה שמעוהו אומר: "מתחרט אני על כך שהתלבטתי אם לצאת אל חוץ לארץ, כדי להשתטח על ציון רבינו הקדוש באומן".

 

(התפרסם לראשונה ב"אוצרות", ומתפרסם כאן באדיבות הרב ד. ברסלבר. חלק מהסיפורים נלקחו מ"סיפורים ירושלמיים")

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support