ר' צדוק מנחם גאלדוואסער ור' אריה גאלדוואסער הי"ד

שניהם מיקירי חסידי ברסלב בעיירה אוסטרובצה שבפולין. חברים טובים היו ועל אף שם המשפחה הזהה לא היו אחים.

עוד בהיותם נערים, בין השנים תר"פ-תרפ"ו, היו מקושרים האחד לרעהו כשני אחים, לומדים יחד, מתפללים בצוותא בשטיבל אחד, וחברים נאמנים לכל דבר שבעבודת ה'.

ר' צדוק מנחם היה בנו של רבי שמעון מרדכי הי"ד, מחשובי חסידיו של רבי שמח'לה איגר מלובלין זצ"ל. רבי שמעון מרדכי שימש כמגיד-שיעור לבחורים בביתו, כמנהג פולין בימים ההם. הוא נחשב לבעל הסברה טובה, ותלמידים רבים שיחרו לפתחו כדי ללמוד אצלו.

אביו של ר' אריה גאלדוואסער היה סוחר הקובע עתים לתורה, ואף הוא נמנה על חסידי לובלין.

באותה תקופה ליהטה אישו  של רבינו ברחבי פולין, כשאלפים נמשכים לדרכו הקדושה ודבקים בעצותיו. גם בעיירה אוסטרובצה היה קיים קיבוץ של מקורבים ותיקים וחדשים. בין השנים תרפ"א-ב התקרבו ר' צדוק ור' אריה יחדיו לחסידות ברסלב, הם היו אז נערים.

החסיד רבי בֵּירַך רובינזון, אוד מוצל מאש, בן העיירה אוסטרובצה ובן גילם של השניים, כותב אודותיהם: "שני החברים הנ"ל היו חביבים עלי כנפשי". הוא מספר ברגש רב על עבודת ה' שלהם, כיצד היו קמים בחצות הלילה ויוצאים אל היער הסמוך לעיירה כדי להתבודד ולשפוך שיח לפני בוראם, כדברי רבינו בתורה ה'ניעור בלילה' (ליקוטי מוהר"ן נב). פעמים רבות הצטרף גם הוא עצמו אליהם יחד עם בחורים נוספים, בלכתם להתבודד ביער.

כיוון שאבותיהם נמנו על חסידי לובלין, התפללו בראש השנה תפילה אחת בבית מדרשו של רבי שלמה איגר, ואילו בשאר התפילות השתתפו ב'קיבוץ' של חסידי ברסלב שהתקיים בהיכל ישיבת 'חכמי לובלין'.

על גודל אהבת החברים ששררה בין הבחורים המקורבים באוסטרובצה, יעיד הסיפור הבא שאותו מספר רבי בֵּירַך:

פעם אחת חלה הבחור צדוק מנחם בטיפוס ל"ע; הוא היה מרותק למיטתו כשהוא קודח מחום רב. הרופאים המקומיים בעיירה הרימו ידיים ולא נתנו תקוות רבות לחייו.

חבריו, לעומת זאת, לא אמרו נואש ולא חדלו מלומר תהילים ולהעתיר בעדו. הם אף קיימו את עצתו של רבינו הקדוש, שכאשר שורים 'דינים' חלילה – ניתן להמתיקם על ידי ריקודים ומחיאות כפיים  (ליקוטי מוהר"ן י); הם הירבו בריקודים כדי להמתיק את הדין מעל חברם.

באותה עת היו כמה מהם בחורים מאורסים, ולכל אחד מהם היה שעון זהב שקיבל מצד הכלה. הם מישכנו את שעוניהם היקרים ולוו כסף בו הזמינו רופא מומחה מהעיירה ראדום.

הרופא בדק את הנער ואף הוא לא נתן תקווה לחיים. למשמע דבריו פרצו הנערים בבכי רב. באותה שעה היה בבית אדם אחד שאמר כי ישנה סגולה, לשדך את הבחור החולה – וזה יועיל לרפואתו.

זה מכבר הציעו שידוך מסויים לצדוק מנחם, אולם הדבר לא הגיע לידי גמר. עתה כששמעו הוריו את הדברים, נתנו הסמכתם לשידוך, נטלו כלי חרס, שברוהו וקראו "מזל טוב! מזל טוב!"

וראה זה פלא, לא חלפה שעה קלה, ומצבו של החולה השתפר; חומו ירד, וכעבור זמן הבריא לחלוטין, לשמחת חבריו.

שני הרֵעים נישאו בסביבות שנת תרפ"ו, ושנים מספר לאחר מכן, כשפרש צר ידו על יהדות פולין, עלו על המוקד. ה' יקום דמם.

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')