רבי פסח זסלבסקי תלמיד מוהרנ"ת

היה מהאמידים שבחסידי ברסלב בעיר טשערין, ואף שימש כגבאי בית המדרש באומן בראש-השנה.

רבי אברהם שטרנהרץ, ששימש כחזן בקיבוץ באומן, כותב בספרו 'טובות זיכרונות': "פעם אחד היה הרב ר' פסח ז"ל – שהוא היה גם כן מאנשים שהיו מכירים ומקורבים למוהרנ"ת ז"ל, והוא היה הגבאי דהקלויז שלנו – הרים קולו בזה הלשון: 'הלא דער רבי איז זעך דא בא אונזער דאווינין, דארפין מיר זעך זייער שיימין פאר אים' (= הלא הרבי פה בתפילה שלנו, אם כן צריכים אנו מאוד להתבייש בפניו) " – – –

זכה רבי פסח לקחת חלק בהדפסה הרביעית של הספר הקדוש 'ליקוטי מוהר"ן', לאחר שלושת קודמותיה: מהדורה א' – חלק ראשון שנדפס בחיי רבינו בשנת תקס"ח, והחלק השני שנדפס בשנת תקע"א; מהדורה ב' – שהדפיס מוהרנ"ת בביתו בתקפ"א; מהדורה ג' – שנדפסה בגליציה בשנות התק"ץ.

מהדורת תרל"ד, שבדמי הוצאתה השתתף רבי פסח, נדפסה בירושלים בפאר והדר בפנימיות ובחיצוניות, דף השער הוטבע באותיות מוזהבות, ובסוף הספר צורף 'לוח התיקון', שבו תוקנו טעויות רבות ונוספו קטעים שנשמטו מהמהדורות הקודמות.

וכך נכתב בשער: "זה הספר הקדוש נדפס כבר, ואיידי דחביבי אזדי להו (= ועקב חביבותם אזלו העותקים). על כן הדפסנו אותו כעת בתכלית היופי, פה עיר הקודש ירושלים ת"ו, בשנת 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם' לפ"ק, בדפוס המשובח של הרב המדפיס המפורסם מוהר"ר ישראל ב"ק הי"ו".

המשגיח על ההדפסה היה רבי אפרים בן רבי נפתלי, מבחירי תלמידי מוהרנ"ת, שהתגורר אז בירושלים. בהוצאות ההדפסה השתתפו עוד חסידים מטשערין, ביניהם: רבי אברהם בער ורבי אבא'לה.

עם כל עשירותו, לא שבע רבי פסח נחת בעולם הזה. אשתו היתה מצערת אותו רבות, והוא בצדקותו סבל הכל באהבה. אחד החסידים שעבד אצל רבי פסח, הסב עמו פעם בליל הסדר, והתפעם מה'אריכות אפיים' שלו.

וכך כותב רבי נחמן בורשטיין בספרו החדש 'אוצר נחמני':

"בעיר טשעהרין היה גר אחד מאנ"ש, שמו רבי פסח זסלבסקי ז"ל (מכונה 'ר' פֵּייסִי'). הוא היה נגיד ונשוא פנים ונכבד אצל אנ"ש, וגם שימש גבאי דקלויז באומן בראש-השנה. אבל איתרע מזליה באשה רעה, כעסנית וקנטרנית יתר על המידה, והיא הגדישה הסאה לבייש אותו ברבים גם באמצע הרחוב והטיחה בו עלבונות מחפירים שאין הדעת סובלתם. ואף פעם לא היה יכול לצאת ידי חובתה, כי כל מה שעשה למענה לא היה ניחא לה, ואפילו המתנות היקרות שהיה מביא לה לא מצאו חן בעיניה וזרקה לו על פניו.

"פעם אחת לפני פסח קנה בעבורה יין משובח מאד, מיוחד לליל הסדר לד' כוסות. אחרי קידוש, כשטעמה היין ולא ערב כל כך לחיכה, צרחה לעומתו: 'הזהו היין הטוב שהבאת לי?!' ומרוב רגזנותה חטפה הבקבוק יין מהשולחן וזרקה לו על פניו, והשברי זכוכית פצעו אותו עד זוב דם. והוא במידת טובו וצדקתו לא אמר לה דבר והבליג על זה, רק קינח את פניו מדמו הנוטף והמשיך בעריכת הסדר כדרכו ומנהגו, כאילו לא אירע דבר. ואמר בבדיחותא להמסובין שנדהמו מהמקרה המביש הזה, לבל ידאגו מזה כלל, כי כעת נתקיים בו הכתוב שיאמרו עוד מעט בהגדה: 'ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי' וכו'. וזהו אחת מני רבות שסבל מאד ממנה, אבל קיבלם באהבה מרוב צדקתו וטוב לבו. והיה רגיל לומר כדרך אנ"ש: 'דאס איז מיין ביין' (זה עצם מעצמי), ואין ברירה אחרת, כי זהו חלקי וגורלי מן השמים, בפרט שיש מתן שכרה בצידה שאין רואים פני גיהינום כמאמר חז"ל".

ברבות הזמן, כשבאו מים עד נפש – בעצת הרב מטשערין, נתן רבי פסח לאשתו גט פיטורין, ובטוב לבו קיבל עליו לפרנסה ולכלכלה בכבוד כל ימי חייה, כמאמר הכתוב: "ומבשרך לא תתעלם".