החסיד הגדול רבי פינחס מקיבליטש

נולד למשפחת חסידי טולנה. מנעוריו בער לבו בעבודת ה'. גדול בתורה ועבודה היה. לעיתים קרובות נהג לנסוע לצדיקי הדור ולהתאבק בעפר רגליהם.

בהגיעו לפרקו לקחו אחד מחשובי העיר אומן לחתן, ולאחר נישואיו התגורר בעיר הזאת, כשלפרנסתו הוא עוסק ביצור נרות.

האדמו"ר מטולנה שהכיר ברום ערכו, מינהו לדבר בפני האברכים הצעירים ולהדריכם בעבודת ה'.

חמיו שהיה מתנגד חריף לחסידי ברסלב, ידע היטב כי חתנו מבקש ה' וחשש פן יתוודע אל חסידי ברסלב בעיר וירצה להתקרב אליהם. כיוון שכך, הירבה לדבר בגנותם באוזני חתנו, והיה מזהירו לבל ידרוך על מפתן בית מדרשם.

במשך הזמן החל רבי פינחס לתמוה על כך, ושאל את חותנו: "הרי אינני הולך לשם, ומדוע מזהירים אתם אותי שוב ושוב מפניהם?!" אולם החותן לא חדל מלהזהירו בכל יום, עד שבליבו של רבי פינחס עלתה המחשבה: 'אם כה מרבה הוא להזהירני מפני חסידי ברסלב, מוכרח אני ללכת אל בית מדרשם, לראות במו עיניי במה המדובר'…

בשעה שנכנס רבי פינחס אל הקלויז של חסידי ברסלב, נח עליו מבטו של רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין שהיה אז אברך צעיר; הוא הרגיש בכיסופי לבו הטהורים של הנכנס, ופנה אליו במאור פנים: "אברך, עלה עימי לעזרת הנשים"…

רבי פינחס עלה עמו לעלייה הריקה, ורבי אברהם החל לומד איתו את התורה 'ט תיקונין' שבליקוטי מוהר"ן (ח"א כ), כשהוא מספר לו על ה'מראה' שעליו מסופר בספר 'חיי מוהר"ן' (פג) והקשורה לתורה זו.

במשך כמה שעות למד איתו, ובעקבות כך החל רבי פינחס להימשך לחסידי ברסלב. במוחו הכתה ההכרה, כי כל ההתנגדות אליהם – בטעות מקורה. הוא עלה אל ציון רבינו והשתטח שם בתפילה מעומק הלב, מתוך רצון לזכות להתקרב אל הצדיק השוכן פה.

בעקבות התקרבותו, קמה נגדו התנגדות עצומה, ורבי נחמן מטולטשין יעץ לו לנסוע לכפר סטאפאצ'יק, שם התגורר החסיד הנלהב רבי ישראל, מתלמידי רבי נתן. הוא מסר בידו מכתב לרבי ישראל, ובו בקשה לתת לו אכסניה בביתו לתקופת-מה.

רבי פינחס נסע לסטאפאצ'יק, וכשהתקרב אל ביתו של רבי ישראל הייתה זו שעת המנחה, ועוד ממרחק שמע את קולו של רבי ישראל הקורא את פרשת הקטורת בהתעוררות גדולה, כשהוא כופל שוב ושוב, בהטעמה עמוקה, את המילים: "מפני שהתורה אמרה"…

כשמסר לו את האיגרת, שמח בו רבי ישראל וביקש ממנו ללמד את נכדיו תורה.

כעבור תקופה שב לביתו באומן, ומאוחר יותר עבר לגור בקיבליטש, שם שימש כמלמד, וקרב נערים רבים לדרכו של רבינו, כשהוא מלמדם את דרך ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו.

פעם למד בפני חסידי ברסלב בקיבליטש את התורה 'חיים נצחיים' שבליקוטי מוהר"ן (ח"א כא), שם מבאר רבינו את מעלת הצעקה בתורה ובתפילה שבכוחה 'להוליד' את ה'מוחין' הנעלמים.

לאחר הלימוד נעלמו עקבותיו… לבסוף מצאוהו בעליית גג מרוחקת, עומד בדד וצועק מנהמת לבו לבוראו, שיזכה לקיים בתמימות את אשר למד זה עתה.

נפטר בשנות התר"ל, והוא כבן ארבעים שנה בלבד.