נולד בכפר פולובצקיה שבאוקראינה, לאביו רבי משה, שהיה בעל חסד ומכניס אורחים גדול. בנעוריו למד בישיבתו של רבי שלמה מזוועהיל, שם למדו נערים תורה במחתרת, תחת אפם של הבולשביקים הצוררים.

הוא התקרב לחסידות ברסלב על ידי החסיד הנלהב רבי יעקב מזיטומיר, לאחר מכן נסע לאומן והתחבר לעובדי ה' הנאמנים שחיו שם, ואף הקים את ביתו באומן.

איש שמח ומשמח היה וכינוהו ר' נפתלי פריילאכער – "השמח". שמחתו לא עזבה אותו גם בימי תלאה וצער. כשנפטרה זוגתו, נותר עם בנו הפעוט בן השנתיים, ר' ברוך יעקב שיבלחט"א. כעבור שנה, נשא את בתו של ר' מרדכי קנלסקי מקרימנצ'וק.

בשנת תרצ"ח נאסר רבי נפתלי על ידי הקומוניסטים, לאחר שהשפיע על בן משפחתו שלא להתייצב לעבודה בשבת. לאחר חודשים ארוכים בכלא, נשלח לעבודת פרך בסיביר. התפילין נלקחו ממנו, ומצוות רבות לא יכול היה לקיים. וכך אמר על תקופה זו: "אבל דבר אחד לא לקחו ממני – את השם יתברך! הייתי מתפלל אליו כל הזמן, וכל תפילותיי לא שבו ריקם". הוא סיפר על נסים גלויים שליוו אותו בכל השנים הארוכות במחנה העבודה בסיביר, כשפעם אחר פעם ניצל ממוות.

בשלהי שנת תש"ה, יצא מעבדות לחירות. כשחזר מסיביר לאומן, לא האמין למראה עיניו, החורבן הנורא שחוללו הקומוניסטים ואחריהם הנאצים ימ"ש, היה בלתי נתפס. מאידך, נודע לו כי גם בימים הקשים ביותר ריצדה השלהבת באומן ושרידים יחידים הסתופפו בצל ציון הרבי הקדוש.

בתקופה שלאחר המלחמה, המשיכו השרידים היקרים להתקבץ במסירות נפש בראש השנה באומן, בהם רבי נפתלי ובנו הנ"ל ששימש כשוחט וכבעל תקיעה, רבי יוחנן גלנט, רבי נחמן בן ר' יצחק בבריניצר, רבי מיכל דורפמן, ועוד כמה חסידים.

למרות המאסר בסיביר, לא נרתע רבי נפתלי והמשיך לפעול במסירות נפש למען יהדות; דאג בעירו למניין תפילה ולמקווה, אפיית מצות במחתרת ועוד. כמו כן הירבה במעשי חסד נאצלים.

בשנת תשכ״ז, זכה לעזוב את ברית-המועצות ולעלות עם משפחתו לארץ הקודש, עמו העלה שני ספרי תורה שהחביא בימי הזעם. גם כאן המשיך כהרגלו הטוב בעשיית חסד עם קשישים ונצרכים. היה מאיר פנים לכל אדם, אהוב על המקום ועל הבריות. רגיל היה לרקד הרבה, ולבכות לפני ה' בדמעות שליש, כדברי רבינו "עיקר הבכיה – כשהיא מחמת שמחה".

בשנים שלא ניתן היה לנסוע לאומן, התפלל בראש השנה בקיבוץ של חסידי ברסלב במירון. לקראת שנת תש"ן, קרס השלטון הקומוניסטי, והדרך לאומן נפתחה לכל הלבבות הכמהים. לבו של רבי נפתלי עלה על גדותיו מהתרגשות, במשך כל העליה אל הציון בכה ובכה מאין הפוגות, כתינוק השב אל חיק אמו לאחר פרידה ארוכה. מאז, נסע בכל שנה לקיבוץ הקדוש באומן.

אמונתו העצומה ברבינו הקדוש, ואהבתו העזה והיוקדת אליו, היו ללא שיעור. ביום הפורים, בעת משתה היין וקיום מצוות 'עד דלא ידע', היתה התקשרותו העמוקה אליו מתגלית במלוא הדרה.

בקלטת נדירה מימי הפורים, נשמע ר' נפתלי כשהוא בוכה וזועק מנהמת ליבו:

"בלי הרבי אין כלום! בלי הרבי אין כלום! רק הרבי! רק הרבי! השם יתברך שלח לנו את רבינו, שהרבי יציל אותנו. על ידי הרבי יכולים אנו להיות יהודים כשרים, רק על ידי הרבי… רבינו מודיע לנו שיש ה' בעולם! רק על ידי הרבי אנחנו יכולים להחזיק עצמנו, בלי הרבי היינו כבר אבודים! אבא טוב יש לנו בשמיים, אבא טוב… הוא שלח לנו את רבינו, שאמר: 'יש אצלי כאלו נשמות, שהשאול תחתיות הוא קטן בשבילם…' ועם הכוח של רבינו יש פתח תקווה לחזור בתשובה…"

בשבת קודש, י"ג אדר תשנ"ג, נסתלק רבי נפתלי לגנזי מרומים.

(ע"פ 'בצילו של הרבי' עמ' 307)