ראשי > ימי זכרון > לא ידוע > רבי נחמן ברנוב

רבי נחמן ברנוב

רבי נחמן ברנוב

ב

מקום קבורתו:

בימי מלחמת העולם השניה, התגלגל חיים שפירא, יליד לומז'ה שבפולין, לערבות קזחסטאן, כשאוצר יקר נותר לו מבית אבא – זוג תפילין שהסתיר בכיס תפור בבגדו. הוא גויס לפלוגת עבודה שתפקידה היה שיקום פסי רכבת שנעקרו על ידי הגרמנים.

שבת אחת, סיפר לימים ר' חיים, נשלח על ידי מפקדו אל מחנה שבויים סובייטי, להעביר הודעה. בעודו צועד בפאתי מחנה השבויים, הגיע לפתע לאוזניו ניגון, מתוך סבך שיחים נמוכים, בקעו מילים בלשון הקודש, בהשתפכות נעימה: "אל גינת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל…"

בקרחת יער מוקפת שיחים עבותים, ישב יהודי מבוגר, זקנו ההדור מעטר את פניו המאירות, עיניו עצומות והוא שר בדבקות עצומה – – –

"שבת שלום, יהודי", ברכו חיים. אך היהודי העמיד פנים כמי שאינו מבין, מכיוון שאיש שיחו היה נראה כחייל רוסי, מה גם שלא הכירו. חיים הסביר כי הוא שייך לקבוצת עובדי הרכבת והגיע לכאן בשליחות, הוא הוסיף וסיפר כי לפני המלחמה למד בישיבה, ופתח את הכיס הנסתר שבבגדו והראה לו את התפילין. באותו רגע, נזדעק היהודי בהתרגשות: "תפילין!!! כבר חמש עשרה שנה שלא הנחתי תפילין!"

דמעות זלגו מעיניו והוא הצטער ששבת היום ולא יוכל להניחן. שיחה נלבבת התפתחה ביניהם והיהודי המופלא סיפר כי שמו נחמן ברנוב והוא חסיד ברסלב, "נשפטתי על שלימדתי ילדי ישראל תורה ודנו אותי לעשרים שנות מאסר. חמש עשרה שנה הייתי עצור במחנה אסירים ברפובליקה הקרילו-פינית, וכאשר פלשו הנאצים לרוסיה, הועבר המחנה לכאן, לאורל.

"בתחילה, נשמר המחנה על ידי אנשי הנ.ק.וו.ד. ובאותם ימים פחדתי לשיר זמירות. אך לאחר מכן החליפו את תפקיד השומרים ותיקי מלחמה נכים, שהם הרבה יותר אנושיים. העמדתי פני חסר-דעה והפכתי ל'שוטה המחנה', כך נמנע ממני לחלל שבת".

ר' נחמן, שהיה נתון בהתרגשות עצומה מכך שמצא תפילין, שאל: "היכן אתה נמצא? הסבר לי בפרוטרוט כיצד אוכל להגיע לשם". חיים ניסה להניאו מרעיונו משום ששומרי המחנה יירו בו ברגע שינסה לברוח. ר' נחמן התעלם והסיט את נושא השיחה: "ובכן, הניגון מצא חן בעיניך? הבה נשיר יחד. המילים הן מ'שיר השירים' ".

וכך, בפאתי מחנה השבויים הסובייטי, ישבו שניהם ושרו בצוותא את המילים שוב ושוב. מתיקות הניגון חלחלה ללב הנער הצעיר ומילאה אותו בכוחות נפש רוחניים, להן כה נזקק. בצאת השבת נפרדו וחיים חזר למחנה שלו.

עם אור ראשון, התעורר חיים כמנהגו, הניח את התפילין מתחת לשמיכה והתפלל בחשאי שחרית. כשסיים את תפילתו, הרגיש לפתע בנגיעה. בהלה תקפה אותו: "אבוי לי, גילו אותי מניח תפילין!"

במהירות חלץ את התפילין ושרבב ראשו מחוץ לשמיכה. אפלה עדיין שררה, אך בדמדומי השחר זיהה את הזקן הלבן. מבלי משים פרצה זעקה מפיו: "ר' נחמן! ברחת ממחנה השבויים! הם יהרגו אותך!"

ר' נחמן היסה אותו: "השומר נמצא בחוץ. תן לי את התפילין, מהר!" בזריזות הסתתר תחת השמיכה, הניח את התפילין והחל מתייפח כתינוק, כשהוא שוכח כליל היכן הוא מצוי. חיים הניח ידו על השמיכה כדי לרמוז לו לשתוק, והרגיש כי היא רטובה מדמעותיו.

לאחר מכן סיפר ר' נחמן, כי שיחד את השומר במנת הלחם שלו, כדי שיאפשר לו לבוא לכאן. "אשוב לכאן גם מחר, באותה שעה" אמר.

חיים התחנן אליו שלא יסכן את חייו, אך ר' נחמן השיב בקול חנוק מדמעות: "חמש עשרה שנה לא זכיתי להניח תפילין ועכשיו שמשמיים נתנו לי את ההזדמנות – אם ארעב ללחם, מה בכך? האם סבור אתה שזו הפעם הראשונה שאני נשאר בלי לחם? פעם הם כלאו אותי שבוע ימים ללא אוכל, משום שסירבתי לכרות עצים בשבת ובחסדי השם אני עדיין חי!"  

למחרת, שוב הופיע ר' נחמן עם הנץ החמה, כשהוא מלווה בחייל מאתמול, שאותו שוב שיחד במנת לחמו. במשך שלשה שבועות הופיע יום יום, כשעיניו זורחות בשמחה ואושר, על שזוכה הוא להניח תפילין.

מאוחר יותר, הועברה פלוגת העבודה בה שירת חיים, אל מחוז אחר, ואת החסיד המופלא ר' נחמן ברנוב, שוב לא ראה לעולם.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support