רבי מתתיהו הכהן ברזסקי – ("רבי מאטעס")

מנעוריו יקדה בלבו אש אהבת התורה. הגיעו הדברים לידי כך, שהיה הוגה בתורה במשך שמונה עשרה שעות ביום, עד שרבותיו הכריחוהו להפסיק מעט ולצאת לשאוף אויר צח למען בריאותו, אך הוא לא שמע לדבריהם, כי לא הבין כיצד ניתן להיפרד מן התורה הקדושה, מקור החיים.

בהגיעו לפרקו ונשא אישה תלה בו חמיו תקוות גדולות, שיתמנה לראש-ישיבה וכדומה. אולם רבי מתתיהו, שכגודל גאונותו כך ענוותנותו, לא אבה ליהנות מכתרה של תורה.

תחת זאת, היה אוסף את כל בני העניים בעיירה שאין מי שילמדם תורה, יושב עמם מבוקר עד ערב ומשנן באוזניהם תורת ה' – כמעשה רבי חייא.

ראה חותנו שאינו חפץ לעשות תורתו קרדום לחפור בה, שכר חנות והושיבו בה כדי שישמש כמוכר…

ישב רבי מתתיהו בחנות, אולם שמר על עיניו מכל משמר. בכל פעם שראה אישה קרבה ובאה, סובב פניו אל הקיר, הורה לה לקחת את חפצה, ולהניח את הכסף על השולחן.

פעם אחת נדמה היה לו שאישה נכנסת, הפך ראשו אחורנית והמתין. שעה ארוכה חלפה והוא עדיין שומע חיטוטים בשקים, אך לא החזיר פניו.

לפתע נכנסה אשתו למקום, ומה רואות עיניה? עז עומדת ואוכלת באין מפריע, ובעלה יושב כשפניו אל הקיר…

מאז, פטרוהו בני משפחתו מחובת הפרנסה, והוא התמסר כולו לעבודת בוראו.

רבי מתתיהו נמנה מלפנים על חסידי רדזימין. למרות גילו הצעיר, נהג רבו שלא להתיר עגונה בטרם התייעץ עימו.

באחד הימים נקלע לידיו ספר. פתחו, ולנגד עיניו עמדו המילים: "אהובי בני חביבי, אתמול באתי לפה ברסלב לשלום, ובודאי כבר שמעת מה שעבר עלי בלאדיזין…" וכאן מעיר 'המעתיק,' כי כשביקר כותב המכתב בלאדיזין, הקיפו המתנגדים את הבית, השליכו עליו אבנים רבות, ומאוחר יותר לקחוהו למאסר.

כותב המכתב מציין כי תוך כדי הכתיבה הגיעה אליו פקודה שהוא חייב לעזוב את העיר, והוא מוסיף כי "בודאי הכל חסדי ה' ונפלאותיו". תוך כדי כך הוא מעתיר על בנו שאליו יועד המכתב, חיזוקים מאין דוגמתם בעבודת ה'.

רבי מתתיהו התפעל עד עמקי נפשו מתעצומות הנפש של הכותב ומדבקותו בבוראו, ולאחר בירורים נודע לו, כי זהו ספר מכתביו של רבי נתן מברסלב.

בהמשך התיידד עם אחד מגדולי חסידי ברסלב בפולין רבי יצחק ברייטר הי"ד, ובעקבותיה התקרב רבי מתתיהו, יחד עם אחיו ר' יצחק גרשון, לחסידות ברסלב.

חיבה רבה רחשו לו רבים מגדולי דורו, וביניהם ה'חפץ חיים'. רבי מתתיהו יכול היה לשבת בכבודו של עולם, אך הוא בחר להצניע לכת עם ה' אלוקיו. הוא נסע לאומן, התיישב בה והיה ספון כל ימות השבוע בין כותלי ה'קלויז' כשהוא דבוק בבוראו ובתורתו.

ר' מאטעס, כפי שכונה באומן, יושב היה כשלפניו גמרא, לומד בדביקות, ומידי פעם נושא עיניו כלפי מעלה: "ריבונו של עולם, רחם עלי בזכות אביי ורבא, שאהיה כרצונך באמת" ומעיניו זולגות דמעות.

טוב לבו וענוותנותו היו ללא גבול. לפני קריאת התורה, כשהיה רואה שמלבדו יש כהן נוסף בבית הכנסת, היה ממהר לצאת, כדי שיזכה הלה בעלייה לתורה.

לא פעם, כשהתקשה אחד מצעירי החסידים בהבנת סוגיה כלשהי, היה שואל את ר' מאטעס, שהיה מאיר עיניו בו במקום; וכשהלה הביע התפעלותו, הניע ר' מאטעס ידו בביטול: "מה מתפעל הנך? העיקר הוא יראת שמים וקיום התורה".

דבקותו ברבינו הקדוש הייתה לפלא, לילות שלמים היה שוהה באוהל ציונו, מתעמק במאמריו, ושופך לבו כמים לפני ה'. שיזכה ללכת באורחותיו.

בשנות השלטון הקומוניסטי, נשלח יחד עם קבוצה של חסידי ברסלב לסיביר, ועקבותיהם לא נודעו, ה' יקום דמם.

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')