"חסידי ברסלב העומדים בבית ה' בלילות ה"ה ר' משה פאסי, רפאל כהן, אלעזר לחדב, יוחנן ג'אנאן, שהם יקרי ערך בתמימות וחייהם חיי צער ודוחק, כולם בעלי משפחות  גדולים וגרים במרתפות שמצבם נורא ואיום כמעט שהם גוועים מרעב ואין להם לחם דבר יום ביומו כמו ספינה המטורפת בלב ים…" כך כותב החסיד ר' שמואל שפירא במכתבו לר' צבי אריה רוזנפלד לעורר את לבו לתמוך באנשי שלומינו מעדות המזרח, שבאו זה מקרוב לשכון אור בהיכלו של רביה"ק.

*

שרשי משפחתו של ר' משה פאסי נטועים היו בעיר סלוניקי שביון ולאחר שהיגרו משפחתו משם לטורקיה התעורר לבו לחונן את עפר ארץ הקודש. כך בהיותו בחור כבן חמש-עשרה עשה את כל הדרך מטורקיה לארץ ישראל ברגל(!).

מאז השתקע בעיה"ק ירושלים שלפנים מן החומר ובראותו את העבודות הנשגבות של אנ"ש התקרב ובא להסתופף בצילו של רביה"ק בתמימות ופשיטות עילאית.

בשנת תש"ח עת נפלה העיר העתיקה לידי הלגיונרים הירדנים, נלקח לשבי יחד עם תושבי הרובע היהודי שם שהה למשך כשנה. עם שחרורו בא לגור בקטמון שם פתח 'נגריה' לצרכי מחייתו. בעקבות כך היה מנהגו לבנות מדי שנה סוכה מפוארת לטובת בית מדרשינו ואנ"ש בקטמון, בה גם התקיימה סעודת הילולת רבינו ז"ל. כך גם כאשר הצטרכו לסטנדרים חדשים בבית מדרשנו הגדול במא"ש הזמין אותו ר' קלמן רוזין לבנות אותם.

בסוף ימיו עבר להתגורר אצל בתו בקרית משה, בואכה העיר ירושלים, והיה מקפיד ללכת כל יום למקוה זופניק בשכונת גבעת שאול הסמוכה, לתוספת טהרה וקדושה כמנהג החסידים.

*

כאשר נזכרים בו אנ"ש מתרפקים בערגה איך שהיה יושב בליל שישי בהר ציון שעות ארוכות ושר בגעגועים שירי התעוררות וכיסופים לבניין ביהמ"ק: "מתי יבוא המשיח?…", "אתה תקום תרחם ציון…" בניגונים הידועים. היה חוזר עליהם שוב ושוב במתיקות נפלאה ובבכי כבוש, כך למשך שעות ארוכות עד הגיע עת התפילה אז היה מחליף את הפזמון ומנגן לעצמו שיר מיוחד על אדון עולם.

מחזה מעורר זה חזר ונשנה גם בשבת חנוכה במירון, אז היה עולה על גג הציון, בבוקר השכם כשאיש לא היה שם, ושר ומזמר בגעגועים וכיסופים: מתי יבוא המשיח…

גם השיר המושר אצל אנ"ש בסיום תפילת ליל שב"ק עם המילים: "שבת קדשינו מחמד עינינו" מקורו אף הוא ממנו.

תמיד היה הולך עם פנים שוחקות, אך בכובד ראש היה מקנא על פרצות הצניעות בחוצות העיר.

במסירות עצומה היה שומר על עיניו וקדושתו, ומכיון שהיה עובד ברחוב העיר לפרנסתו כנגר כאמור, היה תמיד צועק ובוכה "אני מסתובב בחוץ אבל רצוני לשמור העיניים".

כך גם מסר נפשו על חינוך ילדיו בסערות הימים ההם… 

*

נסיים באפיזודה מעניינת המתאימה ביותר לתקופת הזמן בה אנו שרויים.

חודש אלול שלהי שנות התש"נ זה עתה נפתחו הגבולות וב"ה אפשר לנסוע לאומן ללא מניעוות (כמעט…). אנ"ש מתכוננים לאומן כל אחד בדרכו, אך כמה מאנ"ש נזכרו בחברם היקר ר' משה פאסי שאכן כבר עבר את גיל הגבורות אך כל ימיו כסף והשתוקק להגיע לאומן אולי הוא רוצה גם להצטרף אתם למשאת חייהם. 'אי אפשר לשכוח חבר במצב כזה!' עוררו אחד את חבירו וממחשבה למעשה נזדרזו לקחת מונית למושב זקנים הישן בקטמון, שם נכנסו לחדר מס' 148. 

על מיטה צחורה שוכב ר' משה, זקנו ההדור יורד על פי מדותיו אולם פניו כבר נראה יותר קרוב לשמים מאשר לארץ. הם כמעט נטו לחשוב כי מן השמים הזדמנו לבוא אליו ליציאת נשמה… אך בכל זאת אזרו עוז ושאלו בלחישה:

"רבי משה!" אך הזקן לא מגיב.

ניסו מעט להרים את קולם: "רבי משה!"

ועדיין הוא לא מגיב.

לפתע הרהיב אחד החברים עוז ושאל בקול: "אתה רוצה לנסוע לאומן?"

מיד בהישמע המילה אומן נתעורר ר' משה לתחיה ותיכף נענה "כן בוודאי!"

השניים שפשפו עיניהם בתדהמה והתלבטו אם תחיית המתים הוא זה או שמא הזיות בעקבות מצבו הקשה. אך כאשר הוסיפו לשאלו "יש לך דרכון?" וענה "וודאי, זה אצל בתי תבקשו ממנה!" או אז ידעו כי כחו של רביה"ק היא זו המדברת מתוך גרונו והיא הנותן כח וחיל לאמץ ברכיים כושלות ולחזק ידיים רפות.

שכן ר' משה שכסף כל ימיו להשתטח על ציון רביה"ק באומן הכין דרכון מבעוד מועד כדי שבהזדמנות הראשונה יוכל לקיים שאיפתו.

למעשה, מחמת מצב בריאותו הרופפת לא יצאה הנסיעה לפועל, אך הנוכחים שם ראו איך שכיסופים לרבי יכולים לעורר אפילו במצבים שנראים כאבודים.

*

ר' משה ב"ר יוסף פאסי נלב"ע בשיבה טובה בכ"א כסלו תשס"ה, והשאיר אחריו דור ישרים ההולכים בדרכי השי"ת בתמימות ופשיטות.

(באדיבות: בטאון חסידי ברסלב 'מימי הנחל', גליון מ"ג)