רבי מאיר ממדבדבקה – תלמיד רבינו

בתקופת התקרבותו לרבינו היה רבי מאיר כבן בית אצלו, עד כדי כך, שרבינו נהג למסור לו את כל מפתחות ביתו.

אך למרות קירבתו אליו, עבר פרק זמן ניכר עד שנפקחו עיניו לראות מעט את רוממות גדולת רבינו.

היה זה כאשר נסע בצוותא עם השרף רבי יוד'ל ממדבדבקה אל רבינו. בדרך נענה רבי יוד'ל ואמר לו: "דע לך שאם הרבי הקדוש היה חי בדור של התנאים – גם אז היה 'חידוש'!"

רבי מאיר, שגם אמונתו ברבינו לא היתה קטנה, אם כי לא כמו זו של רבי יוד'ל, הפטיר לעומתו: "אני אינני סבור כך, אני חושב שרבינו הוא הגדול ביותר בדורנו".

כאשר נכנסו אל הקודש פנימה, נשא הרבי את מבטו הטהור והנוקב עד עמקי עמקים אל רבי מאיר, ואמר לו בלשון תמיהה: "כשאין מאמינים בי – מדוע נוסעים אלי?!"

רבי מאיר נדהם למשמע אוזניו, ורבינו הוסיף: "אגיד לך מה היתה המחשבה שלך בעת עלותך על העגלה!"

"אם אתם יודעים – אימרו", נענה רבי מאיר. תאר לו רבינו בדייקנות את המחשבה שעלתה בראשו כשעלה על העגלה כדי לנסוע אליו.

רבי מאיר יצא מכליו מהתפעלות, וקרא: "אם כן, אשאר אצלכם" – – –

אך רבינו ביטל את התפעלותו: "מתוך חוכמה בלבד ידעתי זאת – לפי כניסתך לבית ואמירת ה'שלום עליכם' שלך"…

קיבל רבי מאיר את ההסבר וחזר בו מכוונתו להישאר אצל רבינו לפרק זמן ארוך.

בנסיעתו חזרה, הרהר לעצמו: 'איך נתתי להטעות אותי? הרי לדעת את מחשבתי אי אפשר כי אם על ידי רוח הקודש ממש!' והיתה הטעות שהכניס בו רבינו לפלא בעיניו, יותר מן הפלא שבידיעתו את מחשבתו.

רבי מאיר זה היה עשיר מופלג, אך לפרי בטן לא זכה. פעם אחת נסעה זוגתו אל רבינו מתוך סערת נפש, ותינתה את צערה לפניו על כי עדיין לא זכתה לבן. החל רבינו מפסיע אנה ואנה כשפניו הקדושות לוהטות כשלהבת וכמעט שאחזה בה חרטה על בואה: 'כיצד יכולתי להטריח את הרבי כל כך?!'

ככלות שעה קלה, נענה רבינו: "יהיה לכם בן, אבל תצטרכו לוותר על עשירותכם. העוני שלכם יגיע לידי כך שיהיה לילד רק 'טלית קטן' אחד, וכאשר יכבסוהו יהיה עליו להמתין" – – –

הסכימה האשה בשמחה, אך רבינו אמר לה שעליה לשאול לדעתו של בעלה. ואכן, לאחר שהסכים לכך, זכו ונולד להם בן.

חלפו שנים, רבינו נוסע בדרך, ובדרכו הוא עובר במדבדבקה. הוא נכנס לבית הכנסת בעיר, שם ישב באותה עת בנו של רבי מאיר. בחן אותו הרבי בתלמודו, אחר נענה: "אהה, הפסד גדול!"

חזר הילד לביתו וסיפר לאמו את הדברים. כעבור זמן קצר שבק הילד חיים.

צערה של האם היה גדול מנשוא, והיא מאנה להינחם.

כשחזר רבינו לעיירה בפעם הבאה, התאכסן בביתם והביע את רצונו שחתונת בתו שרק'ה תהיה אצלם ושהאם השכולה תנהג כמחותנת.

לאחר שערכו את החתונה ברכם רבינו שיזכו לבן שאת שמו יקראו כשמו – 'נחמן', וכך אמנם היה.

לעוד שני בנים גדולים זכו: רבי אהרן מליפוביץ ורבי שמחה 'מהיער' – על  שהיה שומר ביערותיו של רבי אברהם בער'ניו נכד רבינו, לאחר פטירתו של 'רבי שמשון מהיער' תלמיד מוהרנ"ת.

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון אוצרות)