החסיד ר' ישראל וינברג הי"ד

שני בנים היו לרבי אפרים בן רבי נפתלי – תלמיד מוהרנ"ת, האחד רבי שמחה דוד, והשני רבי יחיאל.

רבי שמחה דוד נשא לאשה את בתו של רבי נחמן בן מרת חיה בת רבינו הקדוש, המכונה רבי נחמן חיה'לס, ושלשה בנים נולדו להם: ר' שלמה, ר' נפתלי, ור' ישראל וויינברג דנן.

בילדותו היה ר' ישראל מרבה להשתובב כדרכם של ילדים, אך כיון שגדל בצלם של גדולי החסידים, תלמידי מוהרנ"ת ותלמידיהם הקדושים, השהות במחיצתם השפיעה עליו והוא צמח והיה לעובד ה' מופלג.

כשהיה עדיין ילד קטן, חזר באחד מימי שישי מלימודיו בחיידר, נכנס לקלויז וחיפש במה להשתעשע. עד מהרה מצא לו משחק מעניין; הוא החליט להפוך את כל ספסלי הקלויז, ובמרץ רב החל לבצע המלאכה… כשבדיוק אז הופיע במקום שמש בית הכנסת, שלא היה אלא רבי נחמן מטולטשין תלמיד מוהרנ"ת, שכל ימיו היה חותם במכתביו 'שמש דקלויז', וראה זכות לעצמו להיות גבאי בית מדרשו של הרבי הקדוש.

במקום לכעוס על הילד ולנזוף בו, הוא ניגש אליו, הניח ידו הרכה על כתפו ואמר לו בנעימות: "ישרוליק, האם רוצה אתה שאעזור לך בעבודתך הקשה?"…

הילד נשאר נבוך על עמדו. הצורה העדינה שבה פנה אליו השמש, גרמה  לו להתמלא בושה ולהבין כי לא כך היא ההתנהגות הראויה. דיבורו החם והלבבי של רבי נחמן מטולטשין פעל עליו יותר מאלף תוכחות, ומאז דבק בו והשתדל לשהות במחיצתו. לימים יאמר: "לו היה מרים קולו עלי בצעקה, לא היה פועל מאומה".

עוד סיפר, כי בהיותו ילד קטן, כששהה פעם בקרבת רבי נחמן מטולטשין, פנה אליו רבי נחמן וניגן לו את הפסוק: "טוב לגבר כי ישא עול מנעוריו" בניגון טעמי הפסוק, כשהיא מוסיף ומתרגם לו זאת לאידיש, כדי שיבין את משמעות הפסוק. "דבריו כה חדרו לעמקי לבי", שח ר' ישראל כעבור שנים ארוכות, "לא אשכחם כל ימי חיי".

"פעם כשהגעתי אל ציון רבינו", סיפר, "ראיתי את רבי נחמן מטולטשין עומד נוכח הציון וחוזר שוב ושוב בהשתפכות נפש ובהתעוררות נפלאה על מילות הפסוק 'למה ניגרע' – על פי דברי מוהרנ"ת ב'ליקוטי הלכות' (ברכת הפירות, ה) על אנשי דור המדבר שהיו טמאים בפסח ושאלו את משה: 'למה ניגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'?" – שבזכותם רשאי כל אחד ש"יודע בעצמו טומאתו ממעשיו, שיבוא וישאל: 'ואם נפשי מטומאה במעשי הרעים – אף על פי כן למה איגרע להקריב קרבן ה'?!' דהיינו להתקרב לה' יתברך".

כך עמד רבי נחמן וקיים בתמימות את דברי רבו רבי נתן, ושאל שוב ושוב מאת ה': 'למה ניגרע? למה ניגרע?'..

בהגיעו לפרקו, לקחו החסיד הנגיד רבי אייזיק אייזנשטיין לחתן. לאחר נישואיו התמיד ביתר שאת בלימוד התורה ועבודת ה', ולמרות משרתו התובענית כפקיד ממשלתי, לא משו דברי התורה מפיו, וידוע היה כתלמיד חכם מופלג.

במסגרת עבודתו צריך היה לעיתים לנסוע לערים הגדולות ולהיוועד עם גויים נכבדים, הללו היו שואלים אותו לא פעם: 'איך זה שאדם חכם ומשכיל כמוך מגדל זקן ופיאות?!' והוא בתבונתו, היה משתמט אומר להם: "סבי המנוח השאיר אחריו צוואה לכל צאצאיו שלא יגלחו את זקנם, וצוואתו חשובה בעיניי עד מאד"…

ר' ישראל היה מתפלל בהתלהבות ובכוח; ומי שראה את תפילתו הנלהבת והארוכה, לא העלה על קצה דעתו שעובד ה' נשגב זה משמש כפקיד ממשלתי.

רבי לוי יצחק בנדר סיפר, כי באחת השנים, כשהגיע קודם אור יום ראשון של סליחות אל הקלויז, היה המקום ריק מאדם, ורק ר' ישראל וינברג עמד לפני ארון הקודש עם ספר בידיו והתפלל לה' בבכי נסער מעומק הלב, בדביקות שאיננה ניתנת לתיאור.

ר' ישראל נהרג בביתו באומן, על ידי פורעים אוקראינים, בשנות התר"פ, והוא בן חמישים ומעלה. ה' ינקום דמו.

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון אוצרות)