נולד לאביו רבי יודל מדאשיב, מגדולי תלמידי רבינו, ולאמו בת רבי לייב.

היה זה כשהתכונן פעם רבי יודל לנסוע לרבינו לראש השנה, פנה אליו בנו הקטן ישעיה שלום וביקש: "קחני עמך אל הרבי". אך רבי יודל לא נענה לבקשתו, כי חשש שהילד הקטן יסבול מטלטולי הדרך הארוכה (רבי ישעיה שלום בן יחיד היה לאביו).

ויהי כאשר נכנס ובא רבי יודל לרבינו, אמר לו רבינו אשר ידע את כל אשר נעשה: "העניין שלי הוא פלא… האבא נוסע אלי, הרי שהוא מאמין בי, ואף על פי כן כאשר בנו רוצה לנסוע אלי – אינו רוצה לקחתו עמו…"

רבי ישעיה שלום זכה להסתופף בצלו של רבינו הקדוש והיה לאחד מגדולי תלמידיו. איש קדוש היה, ורבינו התבטא פעם בשבחו: "הוא הלך לחופתו עם כתונת נקיה"

לא בחינם מכנהו רבי נתן ב"ר יהודה, מגדולי תלמידי מוהרנ"ת: "הצדיק ר' ישעיה שלום" (נתיב צדיק, מכתב קי)

גדול היה בתורה וביראה. אחרי פטירת אביו רבי יודל, בשנת תקצ"ח, מילא מקומו ושימש מורה-הוראה בקהילת-קודש מדבדיבקה.

כותב הרב מטשעהרין:

"שמעתי מר' דוד צבי נ"י, ששמע מזקנו הר"ר ישעיה שלום ז"ל, שפעם אחת סיפר רבינו ז"ל בזה הלשון: 'אני הייתי במקום אחד, ושם נתנו לי 'ליינען' (לקרוא), היינו שאומַר הצירופי אותיות מכל התורה מ'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל', ואמרתי את ה'ליינען'. ואחר כך נתנו לי עוד הפעם 'ליינען' שאומַר הצירופי אותיות בבחינת תשר"ק (מהסוף להתחלה) מן 'לעיני כל ישראל' עד 'בראשית', ואמרתי גם זאת ה'ליינען'. ואחר כך חילקו את התורה לשני חלקים והעמידו את החלק האחרון מן התורה בראשונה והחלק הראשון אחרונה, ואמרו לי שאומַר הצירופי אותיות, ולא יכולתי. והיה לי בושה גדולה, אזוי וויא מען גיט א גוט אינגעל א ליינען אין ער קען ניט, אין סע שטייען דער בייא מענטשין, האט ער בושה (כמו שנותנים לילד טוב לקרוא ואינו יודע, ועומדים בתווך אנשים ויש לו בושה) האב איך מיך דעמאנט, וויא באלד חיסרון איז זיך א חיסרון (ונזכרתי, היות וחיסרון הוא חיסרון) הן בגשמיות והן ברוחניות וזהו 'ותחסרהו מעט מאלקים', האב איך ניט גיקענט דינען לה' יתברך בשמחה (ולא יכולתי לעבוד ה' יתברך בשמחה), האב איך זיך מיישב גיווען, ווער בין איך (התיישבתי בדעתי, מי אנכי) שהמלך בעצמו יספר לי החיסרון שלו, כביכול. היש כבוד גדול מזה?! ומזה בעצמו באתי לשמחה גדולה. וזהו 'וכבוד והדר תעטרהו' במוחין חדשים ואז אמרתי ה'ליינען' הזאת" [ועיין ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן פ"ט]. (אמונת חכמים עמ' שמה, כת"י ר' שמואל העשל פרידמן).

עוד כותב הרב מטשעהרין:

"שמעתי מר' ישעיה שלום ששמע מאביו, שפעם אחת סיפר רבינו ז"ל עמהם מעניין עולם התוהו, ואז אמר עצה לזה, שישבע בנקיטת חפץ כשר, שכל ימי חייו לא יעבור עליו אחד משלשה זמנים הקבועים להיות אצלו. היינו: על ראש-השנה ועל שבועות ועל שבת-חנוכה, כי אז היה זמן קהילה לכל. והשני זמנים אחרים היה החיוב רק על אותם שאינם רחוקים ממקומו כל כך. והרחוקים היה להם זמנים אחרים, היינו: שבת-שירה ושבת-נחמו, כי אז היה ז"ל נוסע אליהם, וגם להישבע שתיכף אחר המיתה וההסתלקות הוא מוכרח לבא אליו ז"ל, ואז יהיה הכל על נכון, וסיפר לעניין זה מעשה… (עיין שם).

בערוב ימיו עלה רבי ישעיה שלום לארץ הקודש ודר בצפת.

שלושה בנים גדולים בתורה ובחסידות השאיר אחריו: הרב רבי זלמן, שמילא את מקומו ברבנות בעיר מדבדיבקה. רבי יחיאל מנדל בעל ה'שיר ידידות', ורבי יונה. חתנו של רבי ישעיה שלום היה רבי נחמן ב"ר שמואל יצחק מטשערין.