נכדו של החסיד רבי אשר זליג בזשיליאנסקי, מתלמידי מוהרנ"ת, שהיה אביו של רבי אלתר מטפליק מחבר הספרים הנפלאים 'השתפכות הנפש' ו'משיבת נפש'.

בימי נעוריו, זכה להכיר רבים מתלמידיו של רבי נתן, במחיצתם ספג אל נשמתו אמונה עזה ברבינו הקדוש, והתלהבות קדושה בעבודת הבורא.

'מתפלל' עצום היה; בשנת פטירת אמו, אחות רבי אלטר טפליקר, עבר לפני התיבה במניין של חסידי ברסלב בטפליק. תפילתו היתה בנעימות ומתיקות בלתי מצויה, והמסה את לב שומעיה, עד שהיו אומרים הכל בערגה: 'איך זוכים לאחר אריכות ימים ושנים להשאיר בן כזה, שיתפלל תפילה כזו ויאמר קדיש כזה' – – –

בראש השנה תר"פ, כאשר אימתן של כנופיות פורעים הייתה מוטלת על הכל ברחבי אוקראינה, לא משך ה'קיבוץ' באומן משתתפים רבים. אולם רבי יצחק, שכיסופיו לראש-השנה של רבינו לא ידעו גבולות, חרף נפשו יחד עם עוד חסידים בני עירו, והגיע לאומן.

בטרם צאתו לדרך, ניסו בני ביתו להניאו מהנסיעה: 'הרי הרוצחים משוטטים בדרכים; מסכן אתה את חייך!'

"אני אסע לאומן, יהיה מה שיהיה", השיב רבי יצחק, "ואם חלילה וחס אמות בדרך – זכיתי על כל פנים להיות באומן בראש-השנה אשתקד. אולם, להישאר בביתי ולא לנסוע – גרוע מבחינתי יותר ממוות!"

הוא יצא יחד עם חבריו, לתור אחר עגלון נכרי שיסכים לקחת אותם לאומן. אך בימים טרופים אלה, איש לא היה רוצה לסכן את עצמו. רק לאחר הפצרות רבות, ומשהבטיחו סכום עתק למי שיסיעם, נעתר אחד העגלונים לעשות זאת.

יחד עם רבי יצחק, נסעו שישה חסידים נוספים. בהם החסיד רבי אהרן קיבליטשער וחתנו רבי לוי יצחק בנדר.

העגלון הדהיר את סוסיו, ולבם של החסידים עלה על גדותיו. בתיה האחרונים של טפליק נעלמו באופק, והעגלה גמאה מספר קילומטרים, כשלפתע נחרדו החסידים לשמוע צווחות פרא; כנופיית רוצחים וכלי משחית בידיהם, התנפלה על יושבי העגלה.

עד מהרה היו השבעה עקודים בידיהם ורגליהם.

"הבו לנו את כספכם!" שאגו הפראים, כשהם מנופפים בחרבותיהם. אלא שהנוסעים, שנתנו את אחרוני פרוטותיהם בשכר הנסיעה, הבינו כי כלתה אליהם הרעה, והחלו לוחשים 'וידוי' ברתת ובזיע, מוכנים ומזומנים למסור נפשם על קידוש שמו יתברך – – –

ברם, הרוצחים לא מיהרו להוציא את זממם לפועל; שעות ארוכות התמהמהו ושוחחו ביניהם. לפתע, בניגוד לכל היגיון, ניגשו אליהם, התירו את כבליהם ושיחררום לנפשם.

בני החבורה התקשו להאמין כי חייהם ניתנו להם במתנה.

אולם, גודל הנס שארע להם בעטיו של אותו עיכוב שסחט מהם את תמצית רוחם – התברר להם רק מאוחר יותר.

כשהגיעו לעיירה הסמוכה, נפערו עיניהם בתדהמה: העיירה כולה על בתיה עולה באש!

המקומיים סיפרו להם, כי כנופיית רוצחים פשטה על המקום, וכיון ששמעו שעגלה קרבה ובאה, המתינו כדי להתנפל על נוסעיה. אולם לבסוף פקעה סבלנותם; העלו באש את בתי העיירה והמשיכו בדרכם.

זכה רבי יצחק להימנות באותה שנה עם משתתפי הקיבוץ הקדוש באומן, אף לשמש כ'בעל תוקע', ולשוב לביתו בריא ושלם.

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')