רבי יונה לבל

זכה להתקרב בצעירותו לחסידות ברסלב ומאז היה רגיל כל ימיו לשוחח עם ה' יתברך "כדבר איש אל רעהו" כפי שמלמד רבינו; בפשטות, בתמימות, בכל מקום ובכל זמן היה פיו ממלמל דברים לבוראו.

שלשה שבועות לפני שמלאו לו עשרים שנה, עדיין לא התארס. הוא נסע למירון והשתטח על ציון הרשב"י, ולילה שלם בכה וביקש מה' שיזכה להנשא לפני גיל עשרים. אך חזר ירושלימה, ואל הכותל המערבי הגיעה זה עתה מפולין בתו של ר' אהרן שיינברג, חסיד גור מלוקוב. ראתה אותה בכותל הגבאית הצדקת גיטל'ה בייטלמכר, ומיד עלה בדעתה לשדכה לרבי יונה, זה התנה את השידוך בתנאי שהחתונה תתקיים לפני שימלאו לו עשרים. וכך הוה.

בליל אירוסיו, כמו בעוד לילות רבים, עשה את הדרך לכותל המערבי יחד עם חברו, כשהוא שופך שם דמעות הודיה ותחינה לבוראו.

אל ציון רשב"י במירון היה קשור כל ימיו בעבותות אהבה; בכל עת מצוא היה מגיע לשם. ומכיון שטוב ומטיב היה, דאג כל העת להאכיל רעבים ולהכין ארוחות לכל דכפין. כשהסיר היה מבעבע על גבי האש, היה פונה להשתטח על הציון ולפרש שיחתו לפני בוראו בדברי חן ותחנונים. יהודי שהיה רחוק משמירת מצוות, נקלע פעם למירון ושמע אותו בוכה ליד הציון: "ריבונו של עולם! מה יהיה עם ימי ושנותי שחולפים בחושך?…" הלה כה התעורר מכך עד ששינה את דרך חייו לטובה.

רבי יונה שימש כתוקע ב'קיבוץ' של ראש השנה במירון (בשנים שבהן לא ניתן היה להגיע לאומן). פסוקי מן המיצר שהיו נאמרים על ידו, היו ממיסים אפילו לב אבן. מעשה בנער ירושלמי אחד שירד מן הדרך הישרה, הציע לו רבי יונה להתלוות אליו בנסיעתו למירון לראש השנה. פסוקי 'מן המיצר' הנרגשים של רבי יונה חילחלו אל נפשו של הנער, וגם לשנה הבאה הגיע מירונה. אולם, בהשפעת חברו, החליט לעזוב את הארץ ולנסוע לצרפת. מצרפת, הועיד פניו לאמריקה וקנה כרטיס באוניה המפליגה לשם. אלא, שהוא לא שם לב שתאריך ההפלגה הוא בליל ראש השנה. כשישב על האוניה, עברו במוחו ביעף ימי ילדותו, ולפתע נזכר שערב ראש השנה היום, ומאי–שם החלו מהדהדים בראשו זעקותיו של רבי יונה לבל בפסוקי 'מן המיצר' שלפני התקיעות. זעזוע פקד את נפשו, ובאותו רגע קלט פתאום את מצבו והחליט על אתר לעזוב את האוניה, בטרם תפליג לדרכה. הוא זינק מן הסיפון אל הרציף ושוטט בעיר הגדולה, עד שהגיע אל בית כנסת. בסופו של דבר, הוא שב אל היהדות והקים משפחה לתפארת עם צאצאים יראים ושלמים.

בתקופה שנערים רבים הצטרפו לתנועות הלח"י והאצ"ל, ונטשו מקור מים חיים לטובת בורות נשברים, הציל רבי יונה נערים רבים על ידי דיבוריו הלבביים, החמים, שיצאו מעמקי נשמתו הבוערת ביראת ה' ובאהבתו, ובזכותו נותרו יהודים כשרים.

בתקופת לימודיו בישיבת "חיי עולם", היה נוהג לומר לפני תחילת לימודו תפילות מהספר 'שערי ציון', בהשתפכות ובהשתוקקות, כשמדי פעם הוא נושא עיניו למעלה ואומר בשפתו שלו: "אבא יקר! הרי אני בנך, רחם עלי שאהיה מעכשיו כמו שאתה רוצה!" אלו שישבו בקרבתו סיפרו, שדיבוריו הנלבבים חדרו ללבם ועוררו אותם עד כדי דמעות, וכשהעירו לו מההנהלה שכאן בישיבה לומדים ואין מתפללים, ענה: "אחים יקרים, האם טעמתם פעם מה זה להגיד 'שערי ציון' ולאחר מכן ללמוד? הרי זהו לימוד אחר לגמרי!" וכשאמרו לו שכאן משלמים על לימוד, ענה בפליאה: "כסף עבור לימוד תורה? חלילה! על הלימוד משלם השם יתברך!"

רבות ניתן לכתוב על זהירותו בטבילת מקוה, על מעשי החסד המופלאים שלו, שנעשו בפשטות וללא רעש, על תמימותו, שמחתו ואמונתו, ואהבת ישראל הגדולה שלו.

נסתלק לעולמו בב' בניסן תשכ"א. ת.נ.צ.ב.ה.