רבי יוחנן גלנט היה בנו של החסיד הנלהב רבי ברוך מברדיטשוב שעמד בראש החבורה הקדושה של חסידי ברסלב בעירו, שהצטיינה במיוחד באותנטיות שלה.

כשהיה עדיין ילד קטן, השתוקק לנסוע עם אביו לאומן, אולם מפאת גילו הרך חשש רבי ברוך לקחת אותו עמו.

מה עשה הילד? התחכם וארז את בגדי השבת שלו במזוודתו של אביו והקדימו ובא אל תחנת הרכבת.

כשבא רבי ברוך אל התחנה, גילה את בנו כשתחנונים בעיניו: "אנא, קחני עמך"! ניסה אביו להניאו מהנסיעה: "הרי אין לך את בגדי השבת שלך!" – "הם כבר במזוודה," השיב הילד.

כראות אביו את כיסופיו, לקחו עמו אומנה. מידה זו של עקשנות ומסירות-נפש ליוותה אותו גם בתקופות מאוחרות יותר, כשהיה מבוקש על ידי הקומוניסטים וכל יציאה שלו לרחוב העמידה אותו בסיכון ממשי.

לקראת ימי ראש השנה החליט רבי יוחנן גלנט לנסוע לאומן ויהי מה. חישב ומצא פיתרון מקורי: עטף את פניו בתחבושות, וכך, כשרק עיניו מגולות הגיע אל תחנת הרכבת. כשראו הנוסעים את מראהו מעורר הרחמים, פינו לו מקום ישיבה, בחושבם שמדובר בפצוע קשה… וכך זכה להימנות גם באותה שנה על הקיבוץ באומן.

חסיד מיוחד במינו היה ר' יוחנן גלנט, בעל בכי עצום ומרבה בהתבודדות. חבריו באומן ידעו כי כשציון רבינו רטוב מדמעות, אות וסימן הוא כי ר' יוחנן השתטח עליו זה עתה – – –

החסיד רבי שמואל הורביץ מפליג בשבחו: "רבי יוחנן בן רבי ברוך מברדיטשוב – מי יוכל לשער עבודתו! כל יום הולך לציון רבינו הקדוש על זמן קבוע ויורד בעיניים נפוחות מבכייה מעומק הלב. ונדמה לי שעבודה ובכיה על ציון רבינו הקדוש כמוהו, לא ראיתי עוד כזה משום אדם… והבושה והתשובה בעת האכילה ושאר ענייני חול, והאכילה בשבת-קודש וה'ריבון כל העולמים' וזמירות שבת וברכת המזון – אי אפשר לספר… ובכל רבע שעה הוא מכה באצבע צרידה להזכיר עצמו איפה הוא בעולם, ופניו מאדימות; וגם כן תפילה בכוונה ושיעורים קבועים; וגם עניו".

בעל חסד גדול היה ר' יוחנן גלנט. כשאורח הזדמן לביתו, היה מגיש לפניו את האוכל הטוב ביותר, ואילו מהנותר השביע נפשו.

בעת הרעב הקשה ששרר באוקראינה, התגורר במוסקבה שבה היה המצב הכלכלי פחות חמור, אך גם שם לא שכח את חבריו באומן, והיה שולח להם חבילות מזון.

ויהי בימי הקומוניזם, השלטון שם לו מטרה לעקור כל זכר ליהדות, עורך מצוד אחר שומרי הגחלת היהודית, אולם חסידי ברסלב באומן כבשאר הערים, ממשיכים לדבוק בעוז ובגבורה במצוות התורה, על אף שיודעים הם כי בנפשם הדבר.

ביום בהיר נאסר גיסו של ר' יוחנן גלנט, החסיד ר' נפתלי דובינסקי, ונשלח לתשע שנות עבודת פרך בסיביר, כש'חטאו' הוא, שהשפיע על יהודי לשמור שבת. ר' יוחנן נטל את בן גיסו תחת חסותו, גידלו כבן ודאג לחינוכו, למרות הסיכון הרב הכרוך בכך.

בנס ניצל ר' יוחנן מציפורני הדוב הרוסי ועלה לארץ ישראל.

היה זה בשנת תשכ"ג. בבואו הביא עמו את הרוח האומנית, את הפשטות ואת השמחה הנלבבת, וכן את ניגוני הקודש שאותם לימד את החסידים בארץ.

עד יומו האחרון דבק בעצות רבינו הקדוש בתמימות ללא שיור. בכ"ו שבט תשל"ט הלך לעולמו ונטמן בהר הזיתים