הכל כינוהו "הערשקע סמאָלער" (= הזַפָּת), על שם משלח ידו במכירת זפת. עומד היה בשוקה של קיבליטש – עיר מגוריו ומוכר ללקוחותיו מן הזפת שבחביתו. ברם, איש כמעט לא ידע כי הוא צדיק ועובד ה' מופלא; הוא הטיב להסתיר את גדולתו מעיני הבריות.

בדבר אחד היו כל מכריו תמימי דעים: הערשקע סמאלער עני מופלג הוא בכל ההידורים. בביתו – הפרוץ מרובה על העומד, ובימות החורף חודרים פתיתי השלג פנימה ונערמים בפינות הבית. רובלים מיותרים לעולם אינם מצויים בכיסו, ומרוב עניותו אין לו אפילו כדי לקנות "גארטל" לחגור עצמו בשעת התפילה, מה עשה? אסף לעצמו אבנט מגבעולי קש, וכך, כשהוא חגור ב"גארטל" זה עבד את בוראו בהתלהבות, והיה מרקד בשמחה. עם גארטל זה גם נראה בערב ראש השנה, כשהוא עומד בתפילה בבית ציון רבינו הקדוש באומן.

מלבד עוניו ומרוּדו, היה ר' הירש ידוע חולי, ואף לבנים משלו לא זכה. אך למרבה הפלא, שרוי היה תדיר בשמחה; אמונתו בבוראו היתה חזקה, כי על כן חסיד ברסלב היה המקושר בכל נימי נפשו ברבינו הקדוש.

נער צעיר היה ר' הירש כאשר התקרב לברסלב על ידי החסיד המופלא רבי פנחס קיבליטשר, ששימש כמלמד דרדקי בעיר והחדיר בתלמידיו אהבת תורה ויראת שמים. בשכנותו התגורר ידיד נעוריו החסיד הגדול רבי אהרן מקיבליטש, חברו לספסל הלימודים מן ה"חיידר” של רבי פנחס.

רבי אהרן ידע על גדולתו העצומה של ר' הירש ורחש לו הערצה רבה. באחד מלילות החורף הקרים, בשעת חצות, קרא רבי אהרן לחתנו רבי לוי יצחק בנדר, ואמר לו: "צא נא אל מחוץ לבית, וראה כיצד העיר כולה שרויה באפלה, ורק מביתו של ר' הערשקע בוקע אור קלוש. יושב הוא עכשיו ועורך 'תיקון חצות' ולומד תורה לאורה של פתיליית נפט, ואיש מבני העיר אינו מעלה על קצה דעתו את עבודתו הנשגבה את בוראו" – – –

כך חי לו את חייו בהצנע וכך בשקט הלך לעולמו בסוף שנות התר"ע, והוא כבן שבעים שנה.

השמועה על הסתלקותו הגיעה לאוזני ידיד נפשו רבי אהרן והוא התמלא בצער רב. היטב ידע את גודל האבידה. קרא לחתנו רבי לוי יצחק ושניהם יצאו יחד להלוויה.

כשם שנסתר היה ר' הירש בחייו כן אף במותו. להלוויתו הגיעו אנשים בודדים, ואפילו מניין לאמירת קדיש לא היה שם…

בעודם פוסעים אחר מיטתו, פנה רבי אהרן אל חתנו: "הרואה הנך איזו לוויה יש לו לר' הירש? עם שלושה אנשים בלבד… אולם שם (בעולם האמת) יש לוויה יפה וקבלת פנים מפוארת ביותר"…

והוסיף רבי אהרן: "אשרי חלקו של מי שהבריות אינן יודעות ממנו ומצדקתו כלל!"

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון אוצרות)