רבי דב בער מטשערין תלמיד רביה"ק

בעיירה דאשיב השוכנת לא הרחק מנמירוב, יושבת חבורת קדושה של חסידים שעובדים את ה' באש שלהבת.

בראשם עומדים, החסיד המקובל רבי יודל, תלמידו המובהק של הצדיק רבי פנחס מקוריץ, והחסיד הדגול רבי שמואל אייזיק, שעבודתו בקודש הינה במסירות-נפש, כאחד משרפי מעלה.

השניים מכוונים את דרכה של החבורה בצומות, סיגופים, קימת חצות ושאר עבודות קדושות.

אחד מבני החבורה הוא רבי דוב בער מטשערין. לתבערת לבו אין גבול, נפשו כמהה להתעלות עוד ועוד תוך שבירת החומריות, אך דבר אחד מיסב לו צער רב: שנתו כבדה ביותר ואיננו מצליח להתגבר ולקום בחצות לילה לעבודת הבורא. אלא שלא איש כמוהו יוותר, שוכר הוא גוי שינקוש על חלונו מדי לילה בחצות ויעירו משנתו.

הנכרי עשה מלאכתו נאמנה, בשעת חצות נקש והעיר בקולי קולות את רבי דב בער מטשרין, אולם ברגע שעזב את המקום, שקע שוב רבי דוב בשינה עמוקה…

לאחר שעות מספר, כאשר התעורר, נשבר לבו בקרבו: 'עד מתי תכריעני השינה'? אך אינו אומר נואש, תנאי חדש עורך הוא עם הגוי-של-חצות: "אל תזוז מביתי בטרם תראה אותי לבוש במעילי!"

ברם, גם עצה זו אינה מועילה. בקומו תוקף אותו כאב ראש עז – והוא אינו יודע מה חפצים ממנו משמיים: 'מדוע יגרע חלקו מחבריו הזוכים לקום בחצות'?

שנות ישיבתו של רבי דב בער מטשערין סמוך על שולחן חותנו הגיעו לקיצן, עליו לשוב ולהיות סמוך על שולחן אביו המתגורר בכפר קרוב למדבדיבקה, כפי שנדברו ביניהם המחותנים בטרם חתונה.

לא קלה היא עבורו הפרידה מהחבורה הקדושה ומרבותיו, נכנס הוא לביתו של רבי יודל, שם שוהה גם רבי שמואל אייזיק, כדי ליטול ברכת-פרידה.

השניים מעוררים אותו בדבריהם, שלא ליטוש את דרך העבודה אשר החל בה, אף בהיותו רחוק מבני החבורה. לפני צאתו פונה אליו רבי יודל ואומר לו כי שמע לאחרונה שנכד הבעל-שם-טוב קבע את משכנו במדבדיבקה, "טרם עמדנו על טיבו של צדיק זה, וכדאי שלא תתקרב אליו בטרם תתברר לנו דרכו הקדושה, כדי שלא תתבלבל בדרכים חדשות".

תקופה חלפה מאז שעקר מגוריו, ניסיונות שונים החלו עוברים עליו, ולא פעם התגבר בקרבו רצון לפקוד את ביתו של הרבי הצעיר במדבדיבקה, אך חזקה עליו פקודתו של רבי יודל.

באחד הימים, כשחש כי באו מים עד נפש, פנה אל בית רבינו, רבי נחמן מברסלב, וסיפר לו את העובר עליו. רבינו השיב את נפשו בדברי עידוד וחיזוק, והדריכו בעבודת ה' לפי ערכו. בנוגע לשבירת השינה אמר לו: "תישן ותאכל, רק תשמור את הזמן, וכעבור תקופה איעצך כיצד לנהוג בקימת חצות."

כעבור תקופה אכן שב ורבינו אמר לו: "ה'חצות' שלך יהיה בשעה שלש."

מאז ידעו אנשי העיירה, שכשרבי דוב יוצא את ביתו לעבודת בוראו, משמע שעכשיו השעה שלש…

ביום מן הימים נסע לבקר את חותנו בדאשיב. בבואו קיבלוהו בני החבורה בשמחה, ישבו ושחו עמו בענייני חסידות, כשלפתע נשאלה השאלה: 'מה בדבר בקשתנו בקשר לרבי ממדבדיבקה?…"

החל רבי דוב בער מטשערין מתחמק, וחבריו הבינו שדברים בגו. "כאחד מהחבורה," פנו אליו, "אל לך להסתיר דבר, אמור נא את האמת".

ראה רבי דב שאין מנוס, מסר להם דברים כהווייתם: "את האמת חפצים הנכם לשמוע? מצאתי את האמת!"

לא חלפו ימים רבים, ורבי יודל ורבי שמואל אייזיק צעדו רגלית עד למדבדיבקה המרוחקת, והפכו לגדולי תלמידי רבינו.

בשבחו של רבי דוב הפליג פעם רבינו: "הוא ירא מה' כל כך, כמו שירא הנידון למלקות אצל הרוסים…"

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון אוצרות)