רבי בעריש לינטשיצר (על שם עיר מוצאו לינטשיץ) וחברו רבי זושא צרטנר, היו מחסידי ברסלב בלודז' שבפולין. שניהם נהגו בשנים שלאחר סגירת הגבול בין פולין ורוסיה, לצאת יחד מדי שנה לקראת ראש-השנה לעבר הגבול, כדי לזכות להיות בקיבוץ הקדוש באומן. ואכן, פעמים רבות הצליחו להגיע לאומן.

רבי שמואל הורביץ, בנסיעתו המפורסמת בשנת תרפ"ט מארץ ישראל לאומן, דרך פולין, הגיע לעיר לודז' לקראת חנוכה, ושם פגש ברבי בעריש דנן וחברו. על כך הוא כותב בספרו 'ימי שמואל' (קצב): "ושם התחיל אז צמיחת הישועה לנסיעה לאומן, כי שם נפגשתי בהיחבא עם רבי בעריש ורבי זושא נ"י, והתחלתי לטכס עצה על הנסיעה לאומן". על ידי רבי בעריש נודעו לו כל פרטי הדרך לאומן, שמות הערים, התחנות וכו'.

עם רבי שמואל הורביץ בדרך לאומן

בתחילה ניסה רבי שמואל להבריח את הגבול בלוויית מבריח מקצועי, אך הוא נתפס והוחזר ללובלין. לאחר מכן בא בדברים עם רבי בעריש, וסיכם איתו לנסוע יחדיו לאחר חג השבועות לעבר הגבול. את חג השבועות עשה רבי שמואל בלובלין, ובערב החג הלך יחד עם החסיד רבי יצחק אייזיק אויסשפטר, לציון ה'חוזה' מלובלין, אז הוא שיתף אותו בתכניתו, והם עשו קשר ביניהם להתפלל האחד על רעהו, כשרבי יצחק אייזיק מקבל על עצמו לסייע לו בכל יכלתו.

רבי שמואל הורביץ המשיך במסעו בערי פולין, עד שהגיע לעיר קאבֶל, שם כבר המתין לו רבי בעריש. הם שבתו בשבת אצל רבי אברהם אבא זמל, מחסידי ברסלב. לאחר מכן נסעו השניים בכיוון הגבול, עד שהגיעו לעיר אליק, משם המשיכו לרובנה ומשם לקוריץ, שם שהו ארבעה שבועות בניסיון למצוא מבריח מנוסה, אך לא מצאו. הם נסעו משם למזריטש הסמוכה אל הגבול, ושהו שם עד לאחר תשעה באב, כשהימים חולפים עליהם בגעגועים עזים לציון רבינו ובבכיות ותפילות מעומק הלב.

ביום ראשון, י"ט באב, יצאו השניים לדרך. המבריח שמצאו הסכים רק ללוות אותם עד קרוב לגבול, ואת ההמשך היו צריכים לעשות לבדם. בהגיעם לצומת דרכים, עצר אותם קצין פולני, הוא בדק את דרכוניהם וגילה שהאחד קיבל דרכונו בלודז' והשני קיבל דרכון בפלסטינה שכבר פג תוקפו… הוא רצה לאסרם, אך בחמלת ה' הסתפק בכך ששלח את דרכוניהם בידי העגלון אל משמר החיילים הקרוב. אלא שבהשגחה פרטית מופלאה, כל החיילים היו נתונים בתרדמה עמוקה ולא התעוררו מקריאותיו הרמות של העגלון.

באותו לילה הצליחו באורח נס לעבור לצד הרוסי. בערב ראש-חודש אלול הגיעו לסלאוויטה. הם המשיכו במסעם דרך שפיטובקא-סדילקוב-פולנאה. בפולנאה שבתו, כשר' שמואל סועד אצל השוחט המקומי, ור' בעריש בבית יהודי אחר. לאחר שבת נסעו לברדיטשוב. חסידי ברסלב תושבי העיר קיבלו אותם באהבה ובשמחה גדולה, את ר' בעריש הכירו מנסיעותיו הקודמות לאומן, אלה נתנו להם את מלוא הסכום הדרוש לנסיעתם עד אומן.

וכך, מתוך תלאות אין ספור ומניעות עצומות, הגיעו ר' בעריש ור' שמואל למחוז חפצם ותשוקתם, "ובכמה שעות על היום באנו לאומן, והלכנו רגלי עד שבאנו אל הקלויז, וכבר גמרו כל המניינים את התפילה, ובאנו בעת הקריאה, כי היה יום חמישי, ותיכף קראו אותנו לתורה וברכנו ברכת 'הגומל'. ואת רבי בעריש הכירו מקודם, ומעט מאנשי-שלומנו שיערו עלי שאני מארץ ישראל, ואמרו: זה בוודאי שמואל, המצפה זה כמה לבוא על הציון הקדוש, וכמה רחמים ביקשו עלי תמיד והיה להם בטחון שכפי הכיסופין שלי בוודאי אבוא" (ימי שמואל, קצז).

רבי בעריש זכה שוב להגיע מפולין לאומן, לראש-השנה של שנת תר"צ, ולהימנות עם הקיבוץ הקדוש. מיד לאחר ראש-השנה, יצא רבי בעריש בחזרה לעבר הגבול, כדי לשוב לביתו שבפולין. אליו הצטרפו רבי לייבל צרטנר, אחיו של חברו רבי זושא, ורבי משה שמואל לוין. גם הם, כתושבי פולין, חפצו לשוב לבתיהם ומשפחותיהם. אך מכיון שניסו לחצות את הגבול ללא מבריח, הם נתפסו. כשהתברר שחסידי ברסלב הם, שוחררו שלושתם לחופשי.