רבי ברוך אפרים בעל 'באִבֵּי הנחל'

על התקרבותו של רבי ברוך אפרים, מספרים אנ"ש: היה זה כשהשליכו פעם מתנגדים אבנים על חלונות ה'קלויז' של חסידי ברסלב באומן. רבי נפתלי תלמיד רבינו שכאב על הדבר, נענה: "אם כן, תיקח המלכות עוד ועוד מבחורי ישראל לצבא!" כלומר, שמעשיהם של אותם עזי פנים, הם הגורמים לגזרה הנוראה 'נעקריטין' – לקיחת בני ישראל לצבא הצאר.

רבי נחמן מטולטשין ששמע את הדברים, אמר: "רבי נפתלי! הלא גזירה זו יכולה להזיק גם לצאצאיכם, אלא אדרבא, כיון שהושלכו עתה לעברנו שתי אבנים – יתקרבו שתי נפשות חדשות לרבינו הקדוש!"

ואמנם, באותה תקופה הסתלק לעולמו הרה"ק ה'צמח צדק' מליובאוויטש זצ"ל, שניים מגדולי תלמידיו היו רבי ברוך אפרים שהיה ה'חוזר' על תורות רבו למעלה מעשרים שנה, ורבי מנדל ליטוואק. השניים הרגישו מיותמים לאחר פטירת רבם, ויצאו לחפש אחר רבי שיאיר את נתיבתם.

באחד הימים מצאו את הספר הקדוש 'ליקוטי מוהר"ן'. הם עיינו בו והרגישו באור הגדול הזורח בין שורותיו. כיון שהיה כתוב על הכריכה שם העיר 'ברסלב', החליטו לנסוע לעיר זו כדי להתחקות אחר דרכם של חסידי המחבר, אך בטעות הגיעו לברסלאו שבגרמניה, ומשעמדו על טעותם סבו על עקבותיהם והמשיכו לנדוד רגלית, מפאת עניותם, עד שבסופו של דבר הגיעו לאומן.

השניים שחזו באש היוקדת בלב החסידים באומן, דבקו בכל נפשם בדרכו של רבינו. רבי מנדל הירבה לשהות במחיצתו של רבי נחמן מטולטשין ולשמוע מפיו דיבורי אמת ואמונה; וחברו רבי ברוך אפרים היה לתלמידו של החסיד הגאון רבי נחמן מטשערין, וברבות הזמן עסק בשליחותו בהדפסת ספרי רבינו בעיר לעמברג, כיוון שברוסיה הדבר נאסר ע"פ החוק.

בשנת תרל"ד הדפיס רבי ברוך אפרים בלמברג את הספר 'ליקוטי עצות חדש' (כיום 'אוצר היראה') של רבו הרב מטשערין. בהקדמה כותב רבי ברוך אפרים: "במה אקדם ה' אכף לאלוקי מרום, אשר זיכני וקרבני אל המלאכה מלאכת הקודש, להוציא לאור ספרים קדושים האלו, שהם זכות הרבים לדורות עולם".

הוא עצמו גם חידש חידושים נפלאים בספרו של רבינו וכתבם בקונטרס שנקרא 'באבי הנחל'. מעט מזעיר מקונטרס זה הודפס על ידו בשנת תרל"ו, כשהוא מצורף לספר 'פרפראות לחכמה' של הרב מטשערין, ואילו רובו הגדול אבד בצוק העתים.

רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין העיד שדברים רבים מספרו 'ביאור הליקוטים' לקח מחברו זה. כן בספרו 'כוכבי אור' חלק 'חכמה ובינה', כותב הוא רמז על גדולת רבינו ששמע מרבי ברוך אפרים.

מסופר, כי באחת מנסיעותיו של ר' ברוך אפרים בעסקי ההדפסה, נתפס, וכל הספרים נלקחו ממנו ודינם נחתם שיעשו מהם כריכות לספרי חולין. הלך רבי ברוך אפרים והשתדל אצל הכורך שהיה אדם מישראל, שייקח נייר אחר לצורך כך, ובדרך זו פדה את הספרים. ברם, לא ארכו הימים והוא עצמו נאסר בבית האסורים, שם שהה תקופה ניכרת. יום אחד פרצה שריפה בבית הסוהר, אך זו היתה לו לישועה, שכן בחסותה נמלטו כל האסירים, והוא בתוכם, לחפשי.

רבי ברוך אפרים היה מתפלל בדבקות עצומה, כשקולו כמעט אינו נשמע; לא פעם נראו אדים עולים מטליתו, מרוב חמימותו ותבערתו בעת התפלה.