בברדיטשוב חיו חסידים נלהבים הדבוקים בכל לבם ברבינו הקדוש. ביניהם היה רבי בנימין שכונה 'פארבער' (=הצַבָּע) על שם מלאכתו – מלאכת צביעת בגדים.

רבי בנימין עובד ה' בהסתר היה, ונמנה עם תלמידיו של החסיד הגדול רבי אברהם בן רבי נחמן.

תמיד דבוק היה בבוראו, גם כשעסק במלאכתו היה מוחו משוטט בתורתו של רבינו, תוך כדי עבודתו, בהבערת היורה ובתוכה הצבע, היה מוציא מאמתחתו דפי 'ליקוטי מוהר"ן' ו'ליקוטי הלכות' שנמצאו בכיסו, והוגה בהם בתום לב.

לא פעם, כשנכנס אדם אל בית המלאכה של רבי בנימין, גילה את ה'צבע' יושב בין דודי הצבע, חגור בסינר עבודתו, ומזיל דמעות כמים לפני ה'.

כשהיה מסיים את שעות עבודתו, היה רץ אל בית המדרש, נוטל מארון הספרים משניות, זוהר, שולחן ערוך ותהילים, מתיישב בקרן זווית, ושוקע כולו בעבודת בוראו.

בלילה היה קם מיצועו ומחיש פעמיו אל ציונו של סניגורן של ישראל רבי לוי יצחק מברדיטשוב, הטמון בעירו, ושם, לאורו של נר קלוש, שופך לבבו באמירת תיקון חצות וב'התבודדות'.

לעתים מצטרף אליו חברו החסיד רבי יעקב פילמר, ושניהם יושבים באוהל הציון והוגים יחד בתורה. תקופה ארוכה נמשכה חברותא מופלאה זו, כשכל פעם, בעת שחששו שתרדמה תיפול עליהם – תחבו נר דולק בין אצבעותיהם והמשיכו ללמוד…

חסיד תם וישר זה זכה לקרב את אותו עובד ה' נלהב, רבי ברוך גלנט, לאורו של רבינו. היה זה כשראה פעם את רבי ברוך עומד בתפילה לפני קונו כשכולו צימאון לדבקות וקרבת ה', לחש רבי בנימין לעצמו, על פי הלשון המובאת במעשה משבעה בעטלערס ב'סיפורי מעשיות': "דאס הארץ געהערט צו דעם קוואל!" (= "הלב הזה, שייך למעין!").

הוא חיכה שרבי ברוך יסיים את תפילתו, ופתח עמו בשיחה לבבית, כשהוא דולה ומשקה אותו ממעיינו הנצחי של רבינו הקדוש.

מאזין רבי ברוך לדברי איש שיחו, הנראה כיהודי פשוט, 'בעל מלאכה' – ואינו יודע את נפשו: 'אילו דיבורים קדושים! איזו דעת של אמת ואמונה! אין זאת אלא שכה עצום ונשגב כוחו של הרבי הקדוש מוהר"ן מברסלב להבעיר שלהבת טהורה שכזו בלב מקורביו!'

וכה זכה רבי ברוך להתוודע לדרכו הקדושה של רבינו.

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')