מאמר זה על הרה"ח רבי בן ציון אפטר ז"ל פורסם בעיתון "שערים" בט"ז שבט תשל"ד, ע"י הרה"ח ר' מרדכי יגלניק ז"ל, ואנו מפרסמים אותו כאן בשינוי לשון קלים ומוכרחים, ובליווי מעט הערות הסבר ורקע.

[הרה"ח ר'] מרדכי יגלניק

כך ראוי להיות מנהג יראי השם: תיכף בהקיצו, קודים שיתחיל שום דבר, יזכור מיד בעלמא דאתי (ליקוטי מוהר"ן כ"ד).

אם רוצים להגדיר את רבי בן ציון אפטר ז"ל, או כפי שרגילים לקרוא לו אצל אנ"ש, "האפטר", אפשר לציין אותו רק על ידי האימרה של רבינו זצ"ל שציטטתי בתחילת המאמר.

כי מי ששמע אותו לומד, אין לך לימוד ושיחה אתו בלי שהזכיר את הת­כלית של בן אדם ולתארו איך שמבלה בעולם הזה בהבליו ובמסחרו, ובטקסי ( – מונית) ובטלפון. וכפי ש­היה נוהג לומר על בן אדם: "מלך אביון". וביותר היה מגנה את העשירים שמתגאים בכסף שלהם, וחושבים את עצמם מי יודע מה הם. והיה יכול להחזיק קהל באמ­רותיו ובשיחותיו שעות על גבי שעות.

וגם אותם העשירים ש­גינה היו שומעים אותו בלי ל­התמרמר עליו. אדרבא, דיבר על ליבם והיו מתחרטים בשעת ש­מיעה ומתביישים בעצמם למה מתנהגים כך. והרבה שבו בתשו­בה שלמה בשמעם אותו מדבר.

איך הכרתי את ר' בן ציון אפטר

את "האפטר" הכרתי בשנת תרפ"ב, בשעה שבא מאומן, ששהה שם בזמן מלחמת העולם הראשונה" בשנת תרע"ה. הוא נסע ל­אומן ונלכד שם עד שבא בחזרה בשנת תרפ"ב לפולין. שמעתי מ­מנו שנולד באפטא ונסע ללובלין ללמוד בערך בשנת תרס"ח, וב­אותו זמן נתייסד בית הכנסת של חסידי ברסלב בלובלין שבפולין וקירב אנשים הרבה לברסלב, וגם "האפטר" נתקרב אז לברסלב, ומיד כשנתקרב נסע לאומן לר"ה, והתחתן עם אשתו מעיר ראדום, ובתוך שבעת ימי משתה נסע לאומן וחזר, ו­יסד מנין ברסלב, על פי רוב ב­חורים, ועבדו את ד' בעבודות גדולות.

נודד ברחבי פולין

בחצות לילה הלכו ליער להת­בודד, ועברה אז על רבי בן ציון אפטר מחלוקת על שמנהיג את הצעירים בדרך הזה. כי אז עוד לא שמעו את הדרך "המוזרה", דרכה של חסי­דות ברסלב. ואז התחיל לנדוד עם ספרי רבינו על שכמו – ועבר בימי נדודיו בכל עיירות שבפולין, עד שהתחילה מלחמת העולם הראשונה ונסע לאומן ונ­שאר שם. באותו זמן נמצא ב­אומן הרה"ג ר' אברהם חזן, בנו של ר' נחמן מטולצ'ין ("רבי אברהם בר"נ"), תלמיד מוהר"ר נתן זצ"ל, תלמיד מובהק של מוהר"ן מברסלב. והרה"ג ר' אברהם נחשב המקבל השלישי ממוהר"ן זצ"ל. הוא חיבר ספר בי­אור הליקוטים על הליקוטי מוהר"ן, ועוד הרבה ספרים. הוא גר בירושלים והיה נוסע כל שנה לאומן לר"ה, ומפאת המלחמה נשתקע באומן וה"אפטר" נתקרב אליו ו­שימש אותו בגשמיות, וספג ממנו במלוא חפניים ברוחניות. והרה"ג ר' אברהם אמר על ה"אפטר" שהגב שלו מסוגל לשמחה.

והיה מתבודד הרבה מאד ביערות שבסביבות אומן, ובתום המלחמה חזר לפולין. ואז התחיל ביתר עוז לנדוד על פני פולין וגליציה בסערה, ובכל עיר ועיירה, גדו­לה וקטנה, בכל מקום שבא עם תרמיל ספרי רבינו על שכמו, כ­בש הרבה בחורים, ואנשים שהיו רחוקים לגמרי מיהדות קירב או­תם לדעת רבינו, והרבה נעשו בעלי תשובה גמורים על ידי זה.

וסיפר אחד מאנ"ש שבהיותו ב­חור ולמד בעיירה בביה"ח דגור, והיו שם כמה חדרים, חדר לפנים מחדר. פעם אחת בלילה בלמדו ראה איך שפתאום נעלמים בחו­רים והשולחנות מתרוקנים, וש­אל לאיפה נעלמו הבחורים ש­למדו וענו לו בלחישה: לך לחדר האחרון ותראה. וכשבא ל­חדר האחרון היה שם חושך, רק אור חדר מהחדרים החיצוניים. והחדר מלא מבחורים שעומדים צפופים, אחד על השני, ובצד יו­שב אחד ודורש בהתלהבות כזו שלא ראה מימיו. ובתוך אימרותיו מתחיל לנגן, ניגון ומאמר, וניגון ומאמר וניגון. ובניגונו נ­שמעו געגועים שמושכים את הנש­מה עד כלות הנפש. וכך ממשיך במשך שעות, ובסוף התחיל לנגן ניגון של שמחה ובתוך כך קופץ ומתחיל לרקוד ומושך את כולם לתוך הריקוד.

היכרותו עם רבי מאיר שפירא מלובלין

בנדודיו הכיר את מרן רבי מאיר שפירא זצ"ל, והתיידד אתו. בהשפעתו[1] נתן מרן זצ"ל את הישיבה בלובלין לחסידי ברסלב להתפלל בה בר"ה, עוד לפני הגמרה[2], ואחר הגמר התפלל [רבי מאיר שפירא] בר"ה עם תלמידיו, ביחד עם חסידי ברסלב. ואחר אמירת תשליך אמר ר' יצחק ברייטר ז"ל הי"ד מא­מר בליקוטי מוהר"ן בין מנחה למעריב ביום ראשון דר"ה (כנהוג עד היום) ור' בן ציון א­פטר ז"ל אמר בחדר צדדי שבי­שיבה מאמר. ור' מאיר שפירא זצ"ל שמע מר' בן ציון את המא­מר. וכפי שסיפר הגאון ר"ש וואזנר (שליט"א) זצ"ל, בעת ההספד על ר' בן ציון, אחר המאמר נשק הגר"מ זצ"ל את ר' בן ציון על ראשו. ואח"כ התחילו הריקודים לפני מעריב והגר"מ זצ"ל רקד עם ר' בן ציון ביחוד עם כל ת­למידיו והחסידים. ומי שלא ראה הריקודים הללו עוד לא ראה רי­קוד מימיו. אי אפשר לתאר בעט אנושי את שמחת הריקודים, וה­שמחה היתה מתוך בכיה, שבכו מתוך רוב שמחה וגעגועים להשי"ת. והתקיימה אז האימרה של מוהר"ן שהפסוק בשמך יגילון כל היום – הוא ראשי תיבות "בכיה", שהעיקר ל­שמוח מתוך בכיה והתגעגעות להשי"ת.

בורח שוב לרוסיה

ובתחילת המלחמה השניה, ש­נת ת"ש, ברח לרוסיה בכוונה ל­היות על ציון רבינו באומן. אבל התגלגל בדרכו, כפי שסיפר, ב­קולחוזים, ואחר כך הגיע לטשקנט, ושם התיידד עם ר' מרדכי דובין[3] ז"ל. וכאשר התחיל להגיד ולה­טיף את מאמריו בפומבי נחבש בבית סוהר, וישב עד ששוחררו כל אנשי פולין. ואז נסע מרוסיה להמחנות שבגרמניה, ושם החיה את הפליטים.

והדפיס במינכן את הליקוטי מוהר"ן. ועוד ישנם א­נשים שזוכרים את הסדר בפסח שסידר בהתרוממות רוח, והח­זיק את כולם כל הלילה עד אור הבוקר באימרותיו ובריקודים.

ומשם בא לא"י מגמת נפשו, שכל חייו קיווה לזה, כי בזה ק­­יים את מה שאמר מוהר"ן זצ"ל, כי קודם שבאים לארץ ישראל, אזי אל יתהלל חוגר כמפתח, אבל אחר כך, כשמנצח (היינו שבא לא"י) אזי נקרא איש מלחמה (ליקוטי מוהר"ן סי' כ').

רבי בן ציון אפטר בארץ ישראל

וכאן בארץ ישראל התחיל הכל מח­דש, ובחר את בני ברק למקום שבתו. וגם כאן בשנים ה­ראשונות לבואו התחיל לנסוע לפ"ת, לצפת ולטבריה. ובכל ערב ר"ח היה במירון, עד לפני חודש שנפל למשכב ממנו לא קם עוד.

אבל אחרי הרפתקאותיו הר­בות שעברו עליו וסבלו, ובפרט אחר שלקחו ממנו את אשתו וב­ניו, ובפרט הבן היקיר לו ה­רה"ג ר' פנחס הי"ד, שהדפיס כאן את חידושיו, אעפ"י שרוחו היתה עוד עמו, אבל כוחותיו ה­גשמיים עזבוהו, ולא היה כבר יכול לנסוע מעיר לעיר, להפיח רוחו של רבינו בעצמות היבשות. אבל מי ששמע אותו מדבר, עד ימיו האחרונים, קיבל ממנו חיות דקדושה.

הכבוד שרחשו לו גדולי ישראל

כל הגדולים בא"י כיבדוהו ובעצמי ראיתי כשהייתי בשמחת בר מצוה בסוכות, ובא החזון איש זצ"ל להשתתף בשמחה. וכשעמד על סף הסוכה וסקר את הקהל, וראה את ר' בן ציון שישב ב­קצה, כמנהגו, הלך החזון איש ו­ישב על ידו. וחיבבו ובקש ממנו לנגן, וכן כל הגדולים[4].

לפני שנה וחצי חלה, ורצו ה­רופאים לנתח אותו, באמרם ש­יש לו סרטן ר"ל. והייתי אני שליח מההשגחה העליונה ולא נ­תתי לנתח אותו בשום אופן, כי ראיתי באם ינתחו אותו ימות תחת הסכין, וב"ה חי עוד שנה ותשעה חודשים, ונפטר מקלקול הכליות, ביסורים גדולים, מתוך ישוב הדעת. וכשהייתי אצלו שני ימים לפני פטירתו ולקחו או­תו עם המיטה לעשות לו צילום על הכליות, וקשה היה לו אז הדיבור, התאמץ ברמזים שאני אבוא לחדר הצילום, כדי שלא יהיה לבד עם האחיות, משום איסור יחוד.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

תנצב"ה

תולדותיו של רבי בן ציון אפטר בקצרה

הרה"ח רבי בן ציון חיים אַרְבֵּייטְמַן אפטר (המכונה "רבי בן ציון אפטר") ז"ל נולד בפולין בשנת תרנ"ד, לאביו רבי יחזקאל, ונפטר ביום כ"א אלול תשל"ג, לאחר מחלה קשה, בהיותו בן 81. הוא נטמן בהר הזיתים, בין חסידי ברסלב יוצאי פולין.

הוא הוציא לאור את ספרו של בנו, רבי פנחס ארבייטמן, שהיה גאון עצום ותלמידם של הגאון הצדיק רבי אלחנן ווסרמן הי"ד ושל הגאון רבי אהרן קוטלר, ואף הוא שהה הרבה אצל צדיקי דורו. נהרג על קידוש השם בשואה האיומה בטרבלינקה, והותיר אחריו מעט מכתביו, אותם, כאמור, הוציא לאור אביו רבי בן ציון, בשם "גבעת פנחס".

מלבדו, שיכל רבי בן ציון אפטר בשואה גם את רעייתו הי"ד. לימים, נשא רב"צ את אלמנתו של רבי משה צ'נסטכובר (ביתו של רבי אהרן מקיבליטש) בזיוו"ש.

לחצו והאזינו להקלטות נדירות מפיו של הרה"ח רבי בנציון אפטר ז"ל: ואנפאה נהירין | ניגון מודז'יץ | ובכן צדיקים

[1] ובהשפעת הרה"ח ר' יצחק מאיר קורמן ז"ל, כפי שנראה ממכתביו של הרה"ח ראי"ל ציגלמן הי"ד.

[2] "קיבוץ לובלין" אכלס את ישיבת חכמי לובלין לראשונה בראש השנה תרצ"א, עוד טרם הפתיחה הרשמית של הבנין. הקיבוץ התקיים בישיבה משנה זו ועד לפרוץ מלחמת העולם השניה, מלבד בראש השנה תרצ"ה. ראו כאן בהרחבה

[3] רבי מרדכי דובין, תלמיד חכם ועסקן ציבורי, חסיד חב"ד ומגדולי השתדלנים היהודים בריגא. כיהן כחבר בבית הנבחרים הלטבי וניהל את הקהילה היהודית בלטביה עד מלחמת העולם השניה. היה לו חלק גדול בהצלת כ"ק אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש ממאסרו בידי הקומוניסטים. כאשר פלשו הקומוניסטים ללטביה הוא נאסר ונשלח למאצר בקויבישב, משם שוחרר לאחר לחצים רבים, אולם הוא נשאר להתגורר באזור ולאחר מכן עבר למוסקבה. נפטר לכאורה (ע"פ הנכתב על מצבתו) ב-כ' אלול תשי"ז, אולם נסיבות פטירתו וקורותיו בשנותיו האחרונות לוטות בערפל. רבי בן ציון, בעדותו במקומות אחרים, העיד עליו כי היה אדם ירא ושלם ועוסק בתורה, שכאשר היתה לו אפשרות לנסוע לארה"ב באמצע המלחמה, סירב ואמר לרב"צ כי הוא יודע ששם יאלץ לעסוק בפוליטיקה, ואילו הוא מעדיף להשאר בבריה"מ, שם הוא יכול לעסוק בתורה בלי טרדות. תנצב"ה.

[4] כך היה גם בפולין שלפני השואה, ורב"צ היה מספר סיפורים רבים על גדולי ישראל שהיה קשור איתם. בארץ ידוע גם שהאדמו"רים מביאלא ולעלוב כיבדוהו מאוד, כמו גם ה"בית ישראל" מגור, שהיה משוחח איתו ארוכות בניגוד למנהגו בד"כ ועוד רבים אחרים.