רבי אפרים צבי קרקובסקי מפשדבורז'

רבי אפרים צבי קרקובסקי נולד לאביו הגה"צ רבי אלתר בן ציון קרקובסקי, מורה הוראה בעיר פשדבורז' שבפולין, נכדו של הרה"ק רבי דוד'ל מללוב.

אחרי פטירת אביו נבחר פה אחד לממלא מקומו. דיני תורה סבוכים ביותר הובאו לפניו, ובתבונתו הגדולה ידע להוציא את הצדק לאור, וגם ליישב הדוּרים בין הצדדים.

גדלותו בתורה היתה עצומה; יראתו וקדושתו, ענוותנותו וטוב לבו היו ללא שיעור. רבותיו הרה"ק רבי אליעזר דוד מרדושיץ והרה"ק רבי שלמה מרדומסק חבבוהו ואהבוהו עד מאד, ונהגו לומר לאנשים מקרבת פשדבורז' שבאו להתברך מפיהם: 'מה אתם נוסעים אלינו? הלא קרוב אליכם שוכן הצדיק ר' אפרימ'ל, שאצלו תוכלו להיוושע הרבה יותר מאשר אצלנו!' גם שאר גדולי פולין החשיבוהו לאחד הקדושים אשר בארץ.

דרכו של הרה"ק מרדושיץ היתה שלא להושיט ידו לאדם לשלום בטרם טבל הלה במקווה, וגם אז עשה זאת כשידו עטופה במטפחת. פעם הגיע רבי אפרימ'ל לרדושיץ, וכיון שהיה תשוש מן הדרך, לא נכנס אל רבו, אלא הלך לבית המדרש. בינתיים הודיע מישהו להרה"ק מרדושיץ שרבי אפרימ'ל יושב בביהמ"ד. כששמע זאת רבי אליעזר דוד, יצא מיד לביהמ"ד כדי לקבל את פני אורחו האהוב.

כשראה רבי אפרימ'ל את רבו, התנצל לפניו כי נבצר ממנו להיכנס אליו קודם לכן, כיון שלא הלך עדיין למקווה… נפעם רבי אליעזר דוד והכריז בהתלהבות קודש: "אתה צריך מקווה?! הלא ידך קדושה וטהורה!" ותוך כדי דיבור חטף את ידו בחיבה גדולה – – –

על התקרבותו של רבי אפרימ'ל לאורו של רבינו הקדוש, סיפר תלמידו ר' הלל מיכאליץ:

"יום אחד הגיע לפשדבורז' החסיד המופלא רבי נחום שוסטר (= הסנדלר. אחיו של ר' נחמן שטרקס). בבואו לביהמ"ד החל אותו סנדלר שח בחום וברגש שיחות וסיפורי קודש על רבינו ותלמידיו. התלוצצו הנוכחים למראהו, כיון שחזותו החיצונית היתה כשל אדם פשוט, ולא היטו אוזן לדבריו. אולם רבי אפרימ'ל וחברו 'רבי פנחס'ל עילוי' תלמידו של בעל ה'אבני נזר' מסוכטשוב, חידדו אוזנם, הקשיבו לדבריו, והתפעלו עד עומק נפשם; דיבורי אמת ואמונה נשגבים כאלה לא שמעו מימיהם – – –

בעקבות כך, זכו שניהם להתקרב בכל לבם לדרכו של רבינו, ולאחר מכן גם קרבו רבים אחרים.

בשנת תרצ"ו עלה רבי אפרימ'ל לארץ הקודש. לפני נסיעתו נפרד מחבריו חסידי ברסלב בוורשה, ורבים מהם ליווהו באהבה גדולה. בתוך כך שמע רבי אפרימ'ל כמה אנשים שעומדים מן הצד ומצביעים עליו: "הנה רבי שנוסע לארץ ישראל"… כששמע זאת, נזעק: "חס וחלילה! אינני רבי!"

למרות היותו גאון עצום, ברח כל ימיו מפני הכבוד; היה טורח במו–ידיו סביב אורחיו, ושואל בשלום ילדים קטנים, משל בן גילם היה.

לאחר בואו ארצה, השתדל החסיד ר' דוד שכטר לדאוג לפרנסתו. כששמע שישנו מוסד הנותן תמיכה לרבנים עולי הארץ, השפיע עליו ללכת עמו לשם. כשבאו אל המשרד, נשאל רבי אפרימ'ל: "האם הייתם רב בחו"ל?"

"לא", ענה. "אם כן", השיבוהו, "לא נוכל לתמוך בכם; אנו תומכים רק ברבנים". כשיצאו משם, שאלו ר' דוד: "מדוע עניתם כך, הרי הייתם שנים רבות מורה הוראה בפשדבורז'? וגם מורה הוראה בשם רב יכונה!" השיב רבי אפרימ'ל בתמיהה: "וכי בשביל כסף מותר לשקר?! הם התכוונו לאב"ד – וכזה הרי לא הייתי" – – –

לבסוף נתקיימו בו דברי רבינו: "מי שאומר תמיד אמת – הוא מצליח" (ספר המידות), אנשי אותו מוסד התוודעו לגדלותו והם תמכו בו מרצונם הטוב.

נשמתו עלתה לגנזי מרומים ביום ט"ז בטבת שנת תש"ו, מתוך דביקות בבורא וישוב דעת מופלאה, והוא בן שישים ושש.

(מתוך הקדמת ספר מכתביו 'עונג שבת')