שבת קודש, שעת רעווא דרעווין.

בצפון בית מדרשנו הגדול מא"ש, עומדים שני יהודים וחתכים ירקות לסלט לסעודה שלישית. אחד מהם הוא דמות מוכרת, ה"ה ר' צדוק גרינוואלד; השני קצת פחות מוכר, יהודי נמוך קומה עם זקן ארוך היורד על פי מידותיו, ר' אפרים שמו, אף הוא עוזר בחיתוך בהתלהבות מרובה המתאימה יותר לבני הנעורים, רואים כי עבודה זו נחשבת אצלו במיוחד. במאור פניו הוא פונה אל הצעירים המתגודדים סביבם ושואלם בחיוך שובבני מלווה בתנועת ראש מוכרת: "נו… האם זה מן היושר?!" שהם יעמדו מבחוץ והוא זה יצטרך להכין את המאכלים, אך צעירי הצאן הכירו את המליצה בדבריו ואף הם העלו חיוך…

*

שמו המלא היה ר' אפרים הכהן שטאק, והוא זכה להכיר את אורו של רבינו הקדוש רק בערוב ימיו בהיותו קרוב לגיל זקנה.

ובכן, הבה נתחקה אחר שרשיו לראות כיצד רבינו מתסכל על כל אחד מאנשיו להחיותו ולהיטיב אחריתו.

משפחת שטאק היתה משפחה ממוצא פולני, שהיגרו בצוק העתים לארץ הזהב – אמריקה הגדולה, כאשר האבא יהודי פשוט מנסה למצוא את מזלו ביבשת החדשה. כך, בחומריות האופיינית למקום, גדל אפרים ונהיה לאיש, יודע היה את רבונו ומתכוון לעבדו כפי מיעוט השגתו וקוצר ידיעותיו באמונה ותום לב. כמעט ולא שמע על חסידות ומעולם לא שמע על ברסלב.

רצתה ההשגחה שר' אפרים מיודענו יזכה למלאות את ייעודו, ושלח אליו שליח בדמות אחד מידידיו לבקש ממנו, כי היות ששמע שר' אפרים מתכונן לעלות ולחונן את עפר ארץ הקודש, להחכים מאווירה ולהשתטח על קברי הצדיקים אשר בה, מבקש הוא למסור דרישת שלום לשאר בשרו ר' יצחק גלבך המסתובב בבית המדרש של חסידי ברסלב.

ואכן, כאשר דרכו רגליו בשערי ירושלים, בדרכו לשאת תפילה בכותל המערבי, עלה לבית מדרשנו לקיים את שליחותו. ושם הציץ ונפגע.

האויר הנח והזך השורה דרך קבע בין אנ"ש ומקרין גם לאחרים, כאשר אנשי שלומינו מיהרו לקבל את פניו בלבביות גם מבלי שידעו במי מדובר, שבה את לבו, והוא החליט 'פה אשב כי איויתיה' גם מבלי שידע עדיין מה זה חסידות ברסלב.

בתום שליחותו לר' יצחק גלבך, התעניין זה האחרון אצלו כיצד הוא מסתדר בארץ הקודש, וביקש הימנו כי בחזרתו מהכותל יתלווה אליו לביתו. בדרך מצא ר' יצחק לב פתוח לשמוע, וגילה לו את אורו הזך של רבינו בדיבורים המשיבים את הנפש. לאחר מכן הפנה אותו אל ר' יוחנן גלנט שאף הוא הרבה לדבר על נפשו הצמאה בשבעה משיבי טעם, ומאז נקשרה נפשו בנפשם ונתקרב מאוד אל אנ"ש בכלל ואל ר' יצחק גלבך בפרט.

ר' אפרים החליט שהוא נשאר בארץ ישראל להסתופף בין חסידי ברסלב ושוב אינו חוזר לחו"ל. גם כאשר בני משפחתו שנשארו בחו"ל סובבהו בשאלות מדוע זה עזב אותם בפתאומיות, ענה להם נחרצות: "אם אתם רוצים, בואו לבקרני בארץ הקודש. אני איני עוזב אותה בשום פנים!".

על אף היותו אז בן חמישים, חידש כנשר נעוריו והחל לעסוק בתורה ועבודת ה' כנער צעיר. הוא התחבר יחד עם ר' צדוק גרינוואלד לעבוד את ה' בלילות, לצאת השדה בחצות לילה לשפוך שיח לפני בורא כל עולמים שיקרבהו לעבודתו באמת, והפך להיות נמנה בין המתפללים הקבועים במנין המתפללים כותיקין בבית מדרשנו, כאשר בשעה שלש כבר ראו אותו מגיע לבית המדרש לעסוק בתורה ועבודת ה'.

למרות היותו בעל גוף חלש, בכל זאת מסר נפשו להתפלל בביהמ"ד. לפעמים אף לא היה בכחו לישב והיה שוכב על הספסל בחלישות אונים, אך הוא לא וויתר על התפילה יחד עם אנ"ש.

כן היה מהמשתתפים הקבועים בשיעור משניות מפי ר' לוי יצחק בנדר שהתקיים בבית מדרשנו מדי יום לפנות בוקר קודם התפילה וגם בשיעור בצהריים מפי ר' אליקים שרבינטר.

*

ר' אפרים היה בעל רגש נפלא. תפילותיו התקיימו בבכיות שהמיסו את לב שומעיו. ואם בכל השנה כך על אחת כמה וכמה בתשעה באב, אז היה בוכה כמי שמתו מוטל לפניו כפשוטו, בבכיות נוראות שהרעידו את לבות כל סובביו להצטרף אף הם לבכייתו, לקונן על חורבן בית מקדשנו ותפארתינו.

'תחנה' נוספת בה היה מרבה לפתוח את שערי דמעותיו, היתה בתפילה המיוחדת של מוהרנ"ת שלאחר 'תיקון הכללי'. גם בהיותו בגיל שבעים ויותר היה אומר את התפילה כאשר משתי עיניו נשפכים נחלי דמעה.

לפרנסתו היה מייבא מכשירי חשמל מארה"ב למוכרם. הוא זה שהביא את המכשיר הקלטה 'טייפרקורדר" הראשון להקלטת שיעוריו של ר' לוי יצחק בנדר. ר' אפרים היתה לו חזקה לסמן לחזן כאשר ר' אלחנן ספקטור מסיים תפילת שמו"ע כדי שיוכל להתחיל בחזרת הש"ץ. עוד שמורה לו הזכות על היותו מהכהנים הבודדים בבית מדרשנו מא"ש באותן ימים, המבוגרים שבין אנ"ש מתגעגעים לשמוע את קולו הנלהב בברכת כהנים במבטא אמריקאי – פולני.

ר' אפרים נפטר זקן ושבע ימים ביום כ"א סיון תשל"ו. יהא זכרו ברוך.

(מקור: באדיבות בטאון חסידי ברסלב 'מימי הנחל', גליון מ"ב)