ר' אפרים דוד יהודה ב"ר חיים זאב גלבנדורף

ר' אפרים דוד יהודה גלבנדרוף, משרידי חסידי ברסלב בפולין, נולד בי"ח שבט תרע"ה בוורשה בירת פולין, לאביו החסיד ר' חיים זאב הי"ד שהיה מיקירי אנ"ש בעיר.

ר' חיים זאב שימש כגבאי מסור בבית החסידים הברסלבי הראשון בוורשה, ברחוב דז'לנה, שהיה בן שלושה חדרים קטנים, ומאוחר יותר, ברחוב נובוליפיה 28 שם רכשו חסידי ברסלב בנין גדול ונאה שזכה בפי יהודי העיר לכינוי דער "אומאנער בית מדרש" (בית המדרש האומני), ואשר ממנו יצאה תורתו של רבינו והאירה על פני הסביבה כולה.

הנער אפרים, למד בצעירותו בשטיבל של חסידי גור בוורשה. בהגיעו לגיל 13, נערכה חגיגת בר המצוה שלו בביתו של החסיד הנלהב ר' אהרן לייב ציגלמן הי"ד, שהיה מיודד עם אביו, בהשתפפות אנ"ש דוורשה ששמחו בשמחת הנער המצטרף ללגיונו של הרבי הקדוש.

ר' אפרים עלה כנער לצעיר לארץ ישראל, עוד לפני פרוץ השואה האיומה. וכך, באורח נס, נותר שריד יחיד מכל משפחתו הענפה שנספתה על קידוש שמו יתברך, יחד עם ששת המליונים, ובתוכם אלפי חסידי ברסלב, ה' יקום דמם.

בארץ ישראל הקים את ביתו, ולאחר מכן היגר לאמריקה לצורך פרנסתו, שם עסק בגמילות חסדים והפך את ביתו למקום הכנסת אורחים, ואירח בשמחה וברוחב לב את הבאים מארץ הקודש.

בשל היותו אזרח אמריקאי, זכה למה שרבים השתוקקו וערגו: להגיע לציון רבינו הקדוש באומן. הוא היה מבין הראשונים ששברו את מסך הברזל ועלו להשתטח בדביקות ובגעגועים במקום מנוחתו של רבינו הקדוש, כשהקומוניסטים עדיין שולטים בעוז. מספר פעמים זכה להגיע לציון, בשנים תשי"ז, תשכ"ז ותשל"ג.

מאוחר יותר, עלה בחזרה להתגורר בארץ הקודש. בתקופה הראשונה התגורר בתל-אביב, שם זכה לארח בביתו את החסיד הדגול רבי אפרים צבי קראקובסקי מפשדבורז' המכונה ר' אפרימ'ל, מחבר הספר 'עונג שבת'.

תקופה מסוימת התגורר ר' אפרימ'ל בביתו, ובאותם ימים היתה לו הזכות לשהות הרבה במחיצתו של אותו צדיק וקדוש שמוחו ולבו היו מבעיתים בתורה ובדביקות הבורא, וכל הליכותיו היו בתכלית התמימות והשפלות. שנים רבות לאחר מכן, היה ר' אפרים גלבנדורף מזכיר את זכייתו זו ומתענג עליה עונג רב.

ר' אפרים דנן התחבב על כל מכריו. איש חסד מופלג היה, עד סוף ימיו היה מכתת רגליו ואוסף כסף לצדקה, כשהוא נהנה מכך שהנותנים סבורים שהכספים הולכים לכיסו הפרטי… רק לאחר פטירתו, החלו אנשים לספר בזה אחר זה, כי ר' אפרים היה נותן להם מדי פעם סכומים נכבדים ביותר, אם לפני נישואי אחד מילדיהם, או כאשר הבחין כי הם שרויים במצוקה ובדוחק.

במשך שנים ארוכות היה משכים טרם עלות השחר ללמוד את שיעוריו ולהתפלל עם הנץ החמה. אך יותר מכל, זוכרים רבים את שמחתו וחדוותו שלא עזבו אותו בכל הזמנים.

לעתים מזומנות ניתן היה לראותו במירון, בצילו של רשב"י זיע"א, שם אף קנה לו חזקה בחדר הגדול שקיבל את השם 'חדר חסידי ברסלב'.

כל ימיו היה שמח ומשמח את הבריות. גם בתקופה האחרונה, כשסבל מכאובים, היה מחזק את עצמו ואף את האחרים כשהוא אומר: "הרבי אמר שצריך לרקוד"… גם בימיו האחרונים, כששהה בביה"ח, יקד בו הרצון לצאת בריקוד ולנסוע שוב למירון ולאומן, מקום חיות נפשו.

ביום ראשון, כ"ח שבט תשס"ב, נפטר לעולמו.