רבי אלעזר מנחם מנדל קוסטנטינר

נולד בעיר הקודש צפת בי"ג באלול תרס"ט לאביו הרב משה אהרן מחסידי לעלוב, שקרא לו על שם הרה"ק רבי אלעזר מנדל מלעלוב.

בגיל ילדות נפטרה עליו אמו, ומאז גדל בבית היתומים "דיסקין" שבירושלים. הודות לכך, התגלגלה התקרבותו לחסידות ברסלב. בעודו צעיר לימים היה מבקש ה' ומחפש ודורש אחר יראי ה' וחושבי שמו, להתבשם במחיצתם ולהתעלות בעבודת ה' יתברך.

כך הלך ממקום למקום ותר אחר שאהבה נפשו: התקרבות אמיתית לה' יתברך, עד שזכה להכיר את החסיד המופלא רבי אפרימ'ל מפשדבורז' שעלה מפולין. רבי אפרימ'ל הטעימו ממימי ה"נחל נובע", מאורו של רבינו הקדוש, והכניסו לפני ולפנים אל היכלו של צדיק. רבי אלעזר מנדל המבקש והמחפש, דבק בכל נפשו ברבינו ובדרכו הקדושה והחל עובד את בוראו במחיצת חסידי ברסלב שבירושלים: רבי הירש לייב ליפל, רבי שמואל שפירא ועוד, כשהוא חובר אליהם בלימודם בספרי רבינו. כשעלה החסיד המופלג רבי אברהם שטרנהרץ לירושלים, נקשר אליו רבי אלעזר מנדל בעבותות אהבה וקיבל ממנו הרבה שיחות קודש והתעוררות לעבודת ה'.

הפשיטות והתמימות היו נר לרגליו – לקיים את דברי רבינו כפשוטם, ללא שום חכמות כלל; לאחר שיעור שנאמר בספר הקדוש "ליקוטי מוהר"ן", הבחין בו מאן דהוא, כשהוא חומק הצידה, ופותח את הספר הקדוש "ליקוטי תפילות" ואומר את התפילה שעל התורה שנאמרה, כאשר לימדנו רבינו "לעשות מהתורות תפילות".

חבריו הכירו בגדולתו, וידידו רבי שמואל שפירא היה נוהג לתת לו "פדיון" בחצות הלילה, כדי שיזכיר אותו. רבי אלעזר מנדל היה אף הוא נותן פדיון לרבי שמואל, שיזכיר גם אותו. והיה זה ביטוי להערכה ולאהבה הגדולה שביניהם.

כשהגיע אחד האדמורי"ם הידועים לירושלים לאחר השואה, הלכו רבים להתברך מפיו, כששאלו את החסיד הנלבב רבי דוד שכטר מדוע אינו הולך לאדמו"ר להתברך, השיב: "הרי מהי גדולתו של האדמו"ר? אינו אוכל ואינו שותה, פורש מתענוגי העולם הזה ועובד את ה' באמת. הנה יש לנו את אלעזר מנדל, שיש בו את כל אלו; ועוד מעלה יתרה לו, שהוא מקושר לרבינו הקדוש. אליו אני פונה ומתברך".

עוונת חן שרתה תדיר על פניו, וכל הנהגותיו היו כשל חסיד ברסלב אמיתי, כזה הבורח מן הכבוד המדומה ומעיני הציבור. הוא עבד את בוראו בכל ליבו ונפשו, ללא שאיש יראה או יבחין. הדבר לא מנע ממנו לעסוק בקירוב נפשות, ולא אחד ולא שניים הוציא אל היערות, להטעימם מאור ההתבודדות.

הוא קיים את מאמר חז"ל "סייג לחכמה שתיקה" והתרחק משיחה בטלה וכל דיבור שאין בו צורך לעבודת ה'. היה שש כמוצא שלל רב על כל "אמן" ו"יהא שמיה רבא" ואוהב את העבודות הפשוטות, אשר הן הן שעשועיו יתברך.

שנים ארוכות השתוקק להיות בציון רבינו. ואכן, מיד עם קריסת מסך הברזל היה בין הראשונים שנסעו לאומן. גם בשנותיו האחרונות, כשהיה מרותק לכסא גלגלים ומוקף יסורים, זכה להגיע בכל ראש השנה לאומן, כשבמשך הנסיעה הוא דבוק בספריו, לומד ומתפלל מתוך ישוב הדעת מופלאה.

אחד העובדים בבית האבות בו שהה בשנותיו האחרונות, סיפר, שביקש פעם ברכה ממנו שיזכה לצאת מסבך חובותיו. השיבו רבי אלעזר מנדל: "תהיה עבד ה', והרי הלכה היא ש'מה שקנה עבד – קנה רבו', כך כל החובות שלך יהיו שייכים לה' יתברך והוא בודאי יטפל בהם".

בכ"ו באדר תשס"ב, נסתלק לעולמו ונטמן בהר הזיתים.