דור: הדור השני

קורות ימי חייו של רבי נתן מברסלב

נ. בן אברהם כותב: חייו של רבי נתן מברסלב

הוא נשען על כותל בית המדרש האפלולי, כמו עמד להתמוטט, רקע ברגליו ללא הרף, מפעם לפעם הפליט יבבה עזה, אך מיד כינס אותה פנימה; צררה אל הלב, המלא על גדותיו מזה עידן. צלליתו המשתקפת מעבר למחיצה, על הקיר שממול, גילתה תנודות חדות, של עבדקן צעיר, שספק ניצב על רגליו, ספק צונח על ריצפת עזרת הנשים, בפישוט ידים ורגלים – – –

אישון ליל. ברדיטשוב תקס"א. רבי נתן שטרנהרץ, כבן עשרים ואחד בלבד, אבלכה שבע תהפוכות – – – "חנני ה' כי אומלל אני, רפאני ה' כי נבהלו עצמי" – – -פסוקי התהלים שבפיו, כמו מספרים את תולדות חייו; שתי עשרותשנותיו, כמו עוברים עתה לפניו. הוא רואה עצמו ישוב, כילד קטן, על ברכי סבא, רבי יצחק מדאנציג, ליד ארון הקודש, של בית המדרש הגדול בנמירוב, עיר מולדתו. מתבונן בכל הזקנים, נשואי הפנים, היושבים מימין ומשמאל…

…"והיה מכיר היטב כל הזקנים שישבו במזרח, והיו רגילים להשתעשע עמו. ופעם אחד מת אחד מהזקנים הנ"ל, והיה קשה לו: איפה הזקן הנ"ל? וישאל את זקנו, והשיב לו, שמת. ושאל: 'מה זה מת?', והשיב לו… וישאל: 'מה נעשה עמו?', והשיב לו, שמטמינים אותו בארץ ומכסין אותו בעפר – – -ומאז היה קשה לו: מה זה? זוהי התכלית של כל העולם הזה?! ומאז התחיל לבעור בלבו… והתחיל לחפש, מהי התכלית…'" (אבני"ה ברזל, עמו' ג').

גניחה רמה נשמעתמעזרת הנשים, וכמעט מניעה את נברשות הבדולח התלויים בתקרה – – – "שובה ה' חלצה נפשי, הושיעני למען חסדך, כי אין במות זכרך, בשאול מי יודה לך" – – –

"והתחיל לעלות, ועלה קצת, ונפל, וכן עוד הפעם. ובכל פעם, כל מה שעלה יותר – הנפילה היתה יותר גדולה, ושוב עלה, עד לרום המדרגות, ואז נפל ולא יכול לעלות עוד. ובא אחד, ואמר לו: 'טפס והחזק עצמך' "

 רבי לוי יצחק מברדיטשוב: מיין נת'לה

כבר לומד גמרא אצל המלמד. ילדים בעלי כשרונות כמותו, מחפשים כל הזמן קושיות ותירוצים מחודדים. אבל הוא, פניו אל עומק הפשט;מבקש בכל מאודו לדעת, מה כתוב…. וכשמעירים לו החברים, מדוע אינו ממציא קושיות, הריהו אומר בתמימות: "מה אעשה, שאין לי קושיות?" "והשאר חיפשו קושיות, עד שקילקלו הפשט. והיה המלמד אומר, שטוב לו אמירת הפשט של מוהרנ"ת (- מורנו הרב רבי נתן), מהקושיות של האחרים" (שם).

קושיה אחת, גדולה ועצומה, נותרה מנסרת במוחו, משחר טל ילדות: "מה? זו התכלית של כל העולם הזה?!" שנים רבות לאחר מכן – כאשר יתפרסם בעולם כולו לגדול תלמידי אדמו"ר רבי נחמן מברסלב – עתיד הוא לומר למקורביו, שמאז עד הלום, קשה לו עדיין אותה קושיה: הזוהי תכלית כל העולם, לחיות ולמות, ותו לא? – הלא בהכרח קיימת תכלית אחרת לגמרי, תכלית שמעבר לגוף הכלה ונאבד; מגמת חיים רוחנית, שבעבורה נבראנו ואליה אנו נושאים את נפשינו – תורה, מצוות וכל הטוב הצפון לעושיהן לעתיד לבוא!

אכן על כך בוכה הוא עכשיו, בבית המדרש הריקן – – – "יגעתי באנחתי, אשחה בכל לילה מטתי, בדמעתי ערשי אמסה" – – – כל מעברי החיים מתנקזים לו עתה בפרקי התהלים. עתה, במוצאי שבת רגילה אצל הבארדיטשובר, אליו התקרב זה מכבר.

הרבי רבי לוי יצחק מחבבו מאד; קוראו: "מיין נות'לה" (נתן שלי), ופעם, בהעדרו, אמר עליו הרה"ק מברדיטשוב, שהוא צדיק (חיי מוהר"ן של"ג). עד היום רשומים ב"קדושת לוי", דברי תורה, מפרי עטו של רבי נתן, שרשם מפי רבי לוי יצחק (נוה צדיקים, רנ"צ קניג, עמו' ל"א).

גם בני החבריא קדישא, שהסבו הערב אל השולחן הטהור, לא חישבו מלכתחילה לעשות את רבי נתן שליח, לקנות בייגל למלוה מלכה; הם הפילו גורל, מי ילך לקנות כעכים, והפור נפל על רבי נתן, שלמרות היותו עילוי עצום ובן גדולים, חתנו של הגאון המפורסם "רבי דוד צבי הגדול" – הריהו בעיני עצמו, בין כה וכה, "א שטיק בלאטע"(רגב בוץ), כפי שעתיד לומר עליו הרה"ק רבי נחמן מברסלב.

ואמנם הלך לקנות בייגל, אך בדרך, צפה ועלתה בלבו בכל חריפותה, קושיית חייו: הזוהי התכלית? כלום לכך נוצרתי, לקנות בייגל?

זה מספר שנים, שרבי נתן התקרב לחסידות, על אף התנגדותם הנמרצת של בני משפחתו. ביחוד התנגד לכך חמיו, הגאון והצדיק, רבי דוד צבי אויערבך, רבן של שאריגרוד, קרעמניץ, מאהלוב "ועוד בפ"ג עיירות, שבחרוהו לאב"ד, והיתה מצודתו פרוסה עליהם" (מליצי אש עמו' קס"ה).

רבי דוד צבי – ארבעים שנה לא שכב על מטה, מחמת קדושה וטהרה. הגה בתורה יום וליל, וכאשר נאלץ לישון קמעא, רק נשען על השולחן, ואחז נר דולק בידו, שכשתגיע האש סמוך לבשרו, יקיץ משנתו ויחזור ללימודו – – -בימות החול לא אכל לחם, כי אם מספר עוגיות לארוחתו, פחות מכשיעור נטילה. ואילו בשבת, נטל ידיו בחומרות גדולות. ברם… שיעור קבוע לו, מדי יום ביומו, עם בניו וחתניו, בו הוא מטיף להם ל…התרחק מן החסידים.

את רבי נתן בחר לחתן – מתוך בחורים רבים, בעלי תריסין, שהציעו לו עבור בתו, איטה בתיה – על שום "כתפיו היפות", כהגדרתו של רבי דוד צבי. לאמור, על כי היטה שכמו לסבול עול תורה, יותר מאחרים.

והנה לתדהמתו, דווקא חתן נבחר זה, כשנתיים בלבד לאחר החתונה, מתחיל לנסוע להרה"ק רבי זושא מאנופולי, להרה"ק רבי מרדכי מקרמניץ, להרה"ק רבי שלום מפרובישט, ולעוד צדיקים, גדולי החסידות באותה עת – – –

התנגדות קשה התפרצה לעברו של רבי נתן, מצד כל המשפחה, "ועדיין איני יודע, מהיכן קבלתי כח לעמוד נגד מניעות כאלו, אשר קשה לסבלם" (ימי מוהרנ"ת ח"א, ב').

כל אותה התנגדות עגומה, עלתה לפתע, באחת, על לבו השבור, עת התהלך ברחובות ברדיטשוב, כדי לקנות בייגל. "ובאמצע הדרך נפל עליו מרירות מענין העליות והירידות, שהיו לו, אפילו אחר התקרבותו לחסידים… והיה קשה עליו לחזק עצמו" (שם עמו' ז'). הוא נזכר כמה קינא באנשים זקנים בנמירוב, אותם ראה לאחרונה, בלילי שבת, אומרים "שלום עליכם" באמת… ואילו הוא… כה מתנודד בין שמים לארץ, בכל תפילה, בכל לימוד. "ואז הלך לעזרת נשים של בית המדרש, והתחיל לומר תהלים, ואמר עד קפיטל נון. ובכל פסוק התגולל עצמו על הארץ, מרוב הצער, עד שיגע ונפל לארץ.

"ויישן, ויחלום, והנה סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה, והתחיל לעלות, ועלה קצת, ונפל, וכן עוד הפעם. ובכל פעם, כל מה שעלה יותר – הנפילה היתה יותר גדולה, ושוב עלה, עד לרום המדרגות, ואז נפל ולא יכול לעלות עוד. ובא אחד, ואמר לו: 'דראפע זיך און האלט זיך' (טפס והחזק עצמך). וזה היה, ערך שנה קודם התקרבותו לרבינו (רבי נחמן מברסלב) זצוק"ל. ואחר כך, כשבא אל רבינו זצוק"ל, הכיר בו, שזהו האיש הנ"ל" (שם) – – –

"ריבונו של עולם, הרי כאן בוערת אש כזאת – הבער נא אש זו אל תוך לבי!"

 טפס והחזק עצמך

אם תמצי לומר, זה סוד מהות חייו הקדושים והטהורים של מוהרנ"ת זי"ע. כל רגעי חייו – טיפוס בלתי נלאה אל כל הטוב והיקר, תוך היאחזות בכל הכוח, בציפורנים ממש, במה שהושג.

אתה רואה זאת מכל מכתב שלו ב"עלים לתרופה"; מכל קטע שב"לקוטי הלכות" שחיבר, וביותר – מכל תפילה שב"לקוטי תפילות", זה הספר, שבדפיו דפי אש, שקועה נשמת חייו, כל מאווייו הקדושים, משמחתו הגדולה בכל נקודת יהדות, עד יראתו הנוראה מן המכשולות.

אם וכל ספר מעיד על מהות מחברו, הרי אין כמו הספר הקדוש לקוטי תפילות – להתוודע ולהיגלות, מה מבעית היה לבו של מוהרנ"ת בעבודת השי"ת; מה עצמה מידת האמת שלו; מה שגבה אמונתו הקדושה, ומה גדלו כיסופיו להשי"ת.

זאת ועוד, התפילות שבלקוטי תפילות, הינן דוגמה ראשונה במעלה, כיצד לערוך שיחה בינו לבין קונו. ההוגה בספר, לומד על נקלה, איך לבטאות את עצמו בפני ה' יתברך, בשפתו הוא, על ריחוקו מהשי"ת; להוציא בשפתיים את כל הכיסופין שבלב להשי"ת, ולהודות לו כל החסדים.

עוד בחודש הראשון להתקרבותו אל רבי נחמן מברסלב, בעשרת ימי תשובה של שנת תקס"ג, נכנס אל הקודש פנימה, ושח את כל לבו בפני רבו. ציווה עליו להתנהג בכמה הנהגות, על פי שורש נשמתו. "ואחר כך יצא עמו מהבית, והלך עמו בחוץ אנה ואנה, אצל בית הכנסת הגדול דשם, ודיבר עמו הרבה דברים המשיבין את הנפש, והחיה אותו מאד. ובאמצע השיחה, לקחו אדמו"ר ז"ל בידיו הק', סביב כתפיו, וענה ואמר לו בזו הלשון: 'און ווייטער איז זייער גוט אז מ'רעדט זיך אויס דאס הארץ פאר ה' יתברך, אזוי ווי מ'רעדט זיך אויס פאר איין אמת'ן גוטן פריינד' (ותו, הרי זה טוב מאד לשפוך את הלב בפני השי"ת, כפי ששופכים את הלב בפני ידיד טוב, אמיתי).

"ומיד נכנסו אלו הדיבורים בלבבו, כאש בוערת ממש, והבין תיכף, שעל ידי עצה זאת, בוודאי יהיה נעשה איש כשר כראוי, כי כל מיני מחשבות שיסבב הבעל-דבר בדעתו, וכל מיני מניעות שימנעהו – כולם יספר לפני השי"ת, ויבקש רחמים ותחנונים על כל דבר, שיעזרו להיות כראוי לאיש הישראלי" (כוכבי אור עמו' ל"ג). ואכן, "מיד בלכתו מאדמו"ר ז"ל, נכנס לבית הכנסת הגדול הנ"ל, שלא היה אז שם שום אדם, והתחיל לקיים זאת. ואחר יום-כיפור נסע לביתו והתחיל לכסוף מאד שיקיים זאת כראוי – כפי אשר נכסף לבבו לפרש היטב כל שיחתו לפני ה' יתברך, בפרטי פרטיות, מכל מה שעובר עליו" (שם).

בליל שבת אחד, גם זה בראשית התקרבותו, בהיותו אצל רבו, בעיר ברסלב, התפעל ביותר מאשר שמע אצלו. התלהט מאד למשמע הדברים הקדושים שיצאו מפיו הקדוש, יצא אל מחוץ לעיר, עלה על ההר שליד הנהר בוג וזעק כל הלילה: "ריבונו של עולם, הרי כאן בוערת אש כזאת – הבער נא אש זו אל תוך לבי!" (פייער אריין דאס פייער ביי מיר אין הארצן אריין! – שיח שרפי קודש, ברסלב, ח"א, תרפ"ט).

מכאן ולהלן, במשך כל ימי חייו הקדושים, לא היה דבר, שהיה בלבו לעשות, ולא פירש על כך את שיחתו בפני ה'. ובפירוש אמר פעם, "שאינו יכול לעשות שום דבר, בלתי שיפרש מקודם שיחתו לפני השי"ת" (כוכ"א, עמו' ע"ו).

חתיכת בוץ

ענוותנותו ושפלות רוחו של רבי נתן, היא אשר עמדה לו להתבטל כל כך לרבו. ולפיכך, להתקרב אליו יותר מכל תלמיד אחר. "מדוע שאב רבי נתן, בדלי ובכף (מיט שעפל און לעפל) מרבינו – כי היה בעיני עצמו חתיכת בוץ" – אמר פעם רבי אברהם ב"ר נחמן מטולטשין, מגדולי חסידי ברסלב.

כל עוד חש רבי נתן שיש לו דיעה עצמית כלשהי, ידע שאין זו התבטלות גמורה בפני הרבי. אשר על כן, פינה את מוחו מכל דיעה אישית, כדי שיוכל לקבלעוד ועוד מרבו. "כשנתקרבתי לרבי" – שח מוהרנ"ת – "עזבתי את כל מוחי, כאילו אין לי שום שכל. וכששמעתי ממנו דיבור כלשהו, קיבלתי מעט שכל; עוד דיבור – עוד מעט שכל" (אב"ב שם). "אמרו, זה החילוק בין מוהרנ"ת לשאר תלמידי רבי נחמן, שהם ידעו כי הרבי הוא העיקר, אולם הם גם-כן – זענען עפעס(הינם משהו) – יש להם גם איזו דיעה, אבל מוהרנ"ת ידע בעצמו, שהוא בלעדי הרבי, אינו כלום, גארנישט, וכאין ממש, אשרי לו!" (שם).

פעם אחת ענה ואמר מוהרנ"ת: "היו לי בחיי שני רביים: האחד היה זה שלימדני 'אלף בית', והשני – הרבי זי"ע" (שיש"ק ח"א תקמ"ח).

ביטול גמור זה בפני רבו, העלה את מוהרנ"ת למעין מדריגת לבנה בפני חמה; כמו הלבנה "דלית לה מגרמה כלום" (זה"ק ח"א, קפ"א ע"א) – שאין לה כלום מעצמה. וכפי "שאמר פעם אחת, בזה"ל: 'מיום שנתקרבתי לאדמו"ר זצ"ל, לא מיבעיא דיבור של תורה איני יכול לומר, רק המושרש בדבריו הקדושים… אלא אפילו דברי צחות (בעסקי חול), איני יכול לומר, רק המושרש בדברי אדמו"ר זצ"ל'" (כוכ"א, הקדמה, הערה ז').

"היו לי בחיי שני רביים: האחד היה זה שלימדני 'אלף בית', והשני – הרבי זי"ע"

אני רואה נשמה על פני אוקראינה

עוד בטרם התקרב מוהרנ"ת לאדמו"ר מברסלב, ענה הרה"ק רבי נחמן ואמר בפני מקורביו: "אני רואה נשמה על פני אוקראינה" (אב"ב עמו' ח') – – – סתם ולא פירש את כוונתו הקדושה. אך דברים נוספים שהשמיע, הבהירו יותר את הכוונה; הוא אמר, "שהוא משתוקק, שיתקרב אליו איש למדן ובעל לשון נפלא, שיוכל לבאר כתבי האר"י ז"ל, עד שאפילו נערים, יודעי ספר, יהיו יכולים ללמוד ולהבין כל כתבי האר"י ז"ל" (חיי מוהר"ן שס"ג).

לא ארכו הימים, ובשלהי שנת תקס"ב, נתקרב מוהרנ"ת. ענה ואמר הרבי מברסלב, בפני העומדים עליו: "ברוך ה' שהזמין לי רך בשנים אחד, שאפילו דיבור אחד מדיבורי, לא יהיה נאבד עוד" (שם שס"ז). עברו שנים, ומוהרנ"ת זכה להתמנות לכותב תורותיו של רבי נחמן, עד שזכה להוציא לאור עולם את הספר הקדוש "לקוטי מוהר"ן".

ביום צאת הספר הקדוש לאור עולם, שמח רבי נחמן שמחה גדולה, ענה ואמר:"כל אחד מכם יש לו חלק בתורה שלי, אבל נתן, יש לו חלק גדול מכולכם… אתם יודעים – אם לא היה הוא, לא היה לכם אפילו עלה אחד מהספר!" (שם ש"ע – ווען נישט ער, וואלט איר נישט געהאט א בלעטל שמות').

ספרו לקוטי הלכות

לימים, חיבר רבי נתן את הספר ליקוטי הלכות, הבנוי כולו על יסוד תורותיו ושיחותיו של רבו, רבי נחמן מברסלב, זה הספר בן שמונת החלקים, על ארבעת חלקי שולחן ערוך, המהווה מיכלול ענק של ענינים, מכל עניני עבודת ה'; אוצר גדול של השקפות חיים טהורות, טעמי התורה והמצוות; יצירה גדולה ונפלאה, שאין לך יסוד בחכמת האמת, רעיון מוסרי או מושג חסידי, שאין מדובר בו נכבדות, ובעיקר למעשה, כיצד כל אדם, בכל מצב שהוא, יוכל להגיע אליהם.

את הספר לקוטי הלכות, כתב על פי פקודת רבו: "לבאר ולחדש בכל הלכה והלכה, מכל ד' חלקי השלחן ערוך; למצוא סמך וענין וטעם בכל הלכה והלכה, בדרך חכמת האמת, בדרך חכמה ומוסר-השכל, ועצות נפלאות ונוראות, והתחזקות עצום ונשגב, עד אין סוף ואין תכלית, שיתחזק כל אדם להתקרב להשי"ת, בכל דרגא ודרגא, מכל מקום שהוא, יהיה מי שיהיה" (מתוך שער הספר).

ואכן, כל הלומד "הלכה" מהלכותיו, נפתח לפניו טרקלין מפואר, אשר דרכו הולך הוא ונכנס אל תוך תוכה של המצוה הנדונה ובפרטי דיניה, וכאילו מטייל בכל חדריהם, תוך שהוא מגלה עצה ותושיה רבה לעבודת ה'.

והדברים יורדים תמיד ונוקבים עד עומק השיתין, וחודרים אל כל פרטי החיים, בכל מיני לשונות, שכל אחד ואחד, לפי השגתו, יוכל להבין, היאך ימצא אף הוא דרך לעבודת ה'. אגב לימוד בלקוטי ההלכות, חש הלומד, כיצד הדברים חודרים לכל פינה חבויה שבמחשבתו ואל כל תעתועיו. בדבריו הקדושים, אין מוהרנ"ת נותן לך לחמוק, בשום פנים ואופן, מן המסקנה, כי אתה גם אתה יכול לקיים את כל הנאמר כאן – – –

תורת ההתחזקות

אך בעיקר זוהי תורת ההתחזקות של רבי נחמן מברסלב, העוברת כחוט השני בכל כתבי מוהרנ"ת. "וכאשר נראה ונודע לכל מביט ומסתכל בספריו הקדושים, שאף על פי שמרבה לדבר מכל המדות טובות וישרות, אבל עיקר ורוב דבריו, יסובבו על ענין התחזקות; לחזק ולאמץ כל הנחשלים והעיפים והיגעים, אשר עמלק רודף אחריהם, לבל יתיאשו עצמם מן הרחמים, כי הוא יתברך 'חנון המרבה לסלוח'. וכאשר נשמע ונראה בעת יציאת נשמתו, שעד הנשימה האחרונה, כפל ושילש: 'חנון המרבה לסלוח', פעמים אין מספר" (כוכ"א, עמו' קכ"ב).

ענין הסליחה והמחילה עומד בבסיסה של דרך ההתחזקות של מוהרנ"ת. פעם התבטא: "ענינו של הרבי הוא ראש השנה, אך הענין שלי הוא יום-כיפור" (שיש"ק ח"ב, תרס"ב). באשר, אין כמו אותו יום קדוש, יום אחד בשנה, מקור להתחזקות והתחדשות, יום אשר בו נמחק העבר, עם כל העוונות והפשעים; יום בו ניתנת ההזדמנות לכל אדם באשר הוא, אפילו לזה הנמצא בשאול תחתיה, לפתוח דף חדש בעבודת ה'.

אין דרכו של מוהרנ"ת להרעיף התעוררות יותר מדי, אלא הרבה­הרבה חיזוק ואימוץ לבבות. וכך היה אומר: "על כל כף התעוררות, צריך קערה מלאה של התחזקות" (שם, ח"ג, קנ"ח). כלל גדול קבע: "התעוררות הבאה עם התחזקות, היא התעוררות אמיתית ויש לה קיום" (שם ח"א תק"ו). שהרי, לפי מה שעובר על כל אחד ואחד, בפרט בדורות האחרונים – עיקר תשובתו של אדם תלויה במידת העידוד שיקבל; במידה שימצא בעצמו את ה"נקודות טובות", ילמד זכות על עצמו.

בכך הפליא מוהרנ"ת לעשות בחיבוריו הקדושים; כי על כן ידוע ידע היטב את דרכי לימוד הזכות, אף על הגרוע שבישראל. פעם אף גילה דבר מדהים בענין זה: "קיבלתי מרבי שיחות התחזקות כאלה, שאילו הייתי מגלה אותן, היה מתבטל כח הבחירה לגמרי" (שם ח"ב, קמ"ד)- – -בפעם אחרת אמר: "יש לי ללמד זכות על הגרוע שבגרועים, שאם הייתי כותבם, היו נכתביםעל כמה גליונות – כפי שאני יודע מה שנעשה עם האדם בזה העולם" (כוכ"א עמו' ע"ד) – – -מוהרנ"ת זי"ע המחיש זאת בעת מעשה שאירע, כאשר פרצה שריפה בעיר ברסלב, ובית אחד כלה לגמרי ונשאר ממנו רק תל אפר. היהבעל הבית מהלך בוכה וסופק כפיים על אבדן כל רכושו. באותה שעה, עמדו הוא ואנשיו והתבוננו באיש הבוכה ומחפש בין האודים העשנים, אחר איזו חתיכת עץ או חלק ברזל, שיוכל לשמש לו לבניית הבית מחדש. "ענה ואמר לאנשיו: 'הראיתם איך שזה בעל הבית, שנשרף ביתו – עם כל זה אינו מייאש את עצמו מלחזור ולבנותו, ומלקט כל הדברים שיצטרכו לו בעת הבנין? – כן הדבר ברוחניות גם כן, אף שהבעל דבר מתגבר מאד על האדם, וכמעט ששורף אותו לגמרי, אף על פי כן, אסור לו לייאש את עצמו, רק צריך ללקט ולחפש איזו נקודות טובות, מתוך ריבוי החטאים אשר נכשל בהם, ועל ידי זה יזכה לשוב להשי"ת באמת'" (שם, עמו' ע"ח).

"יש לי ללמד זכות על הגרוע שבגרועים, שאם הייתי כותבם, היו נכתביםעל כמה גליונות – כפי שאני יודע מה שנעשה עם האדם בזה העולם"

לעולם שכולו שבת

חורף תר"ה. מוהרנ"ת כבן ששים וחמש שנים. ליל שבת, פרשת מקץ. סעודה שלישית. מקורביו נאספים אליו, לשמוע דברי אלקים חיים. נכנס מוהרנ"ת, התיישב, והחל לומר במורא גדול, כדברים האלה: "אף על פי שזו בושה לומר, שכן כל דרשן אומר זאת – עלי לומר: דעו לכם, כי כל אחד יהיה מת וגוסס, ויאלץ לשכב ברגליו אל הדלת" – – –

רעדה אחזה בכל הנוכחים; מימיו לא פתח כך רבי נתן את דבריו.המשיך בהתלהבות, להשמיע דברי התעוררות, ומענין לענין הגיעאל נושא הדפסת ספרי קודש, כשהוא מרחיב את הדיבור, על חשיבות העובדה, שדעתו הקדושה של מחבר הספר, תישאר למטה, אף לאחר שנשמתו עולה למעלה.

בחצות ליל מוצאי שבת, תקפו קשות חולי המעיים, בו חלה מזה עשרים וחמש שנה. ובמשך השבוע שלאחר מכן, גברה מחלתו מיום ליום. רמזים רבים רמז, תוך דברי תורה שהשמיע, כי עומד הוא לעבור לעולם שכולו טוב. אט-אט התברר לכל, שהנה הולך וכבה נר ישראל.

עם חצות ליל חמישי של פרשת ויגש, עוד התגבר כארי, לערוך תיקון חצות, וכדרכו – בהתעוררות גדולה, אך מתוך חולשה רבה. אף לאחר חצות לא היה מוחו נתון למצבו הקשה; בשרעפיו צצו ועלוחידושי תורה. אחז קולמוס בידו הקדושה, ולמרות חליו הכבד, רשם מאשר העלה במצודתו הלילה, שני לילות טרם הסתלקותו, והינם כתובים עד היום בספרו לקוטי הלכות, סוף הלכות ראש חודש.

הבוקר אור. רבי נתן מתעטף בטליתו ומתפלל. באמצע התפילה גוברת חולשתו למאד. נכנסה מרת אדל, בת רבי נחמן מברסלב, וזעקה בפני קהל הניצבים: "למה תחרישו? הלא צריך להרבות בתפילה!" שמע רבי נתן את זעקתה, הורה שלא לערוך תפילת רבים, אלא יזכיר כל אחד בשיחתו בינו לבין קונו, שתעמוד לו זכות כתיבת וסידור תורות הרבי רבי נחמן, המזכות את הרבים.

אור ליום שישי. ערב שבת קודש פרשת ויגש, עשרה בטבת תר"ה, היום האחרון של מוהרנ"ת. עם שחר, בטרם יכיר איש את רעהו, החל מדבר דברים, שהם כמעט צוואה. בין היתר אמר לאנשיו: "צריכים אתם להחזיק עצמכם ביחד, באהבה גדולה… אתם אנשים כשרים, אלא שאתם שלימזלניקעס (שלומיאלים)"… לפתע פנה לנוכחים ושאל: "שלש צרות אירעו בטבת – מה הן הצרות?" והשיב הוא בעצמו: "מת עזרא הסופר, נכתבה התורה יוונית ונבקעה העיר". נח קמעא, אחר המשיך, כסופדלעצמו: "נו, כשעזרא הסופר מסתלק, וכל ה'טרייף-פסול' מתגבר – אלפי ספרים חיצונים – מקווה אני אפוא, שדף אחד מספרי רבינו יהיה תיקון על הכל".

השמש שילחה קרניה הראשונות, המזרח האדים – תענית עשרה בטבת. מוהרנ"ת התאמץ לקראת תפילת השחר, התעטף בטלית, חבש תפילין והתפלל בכל כוחו. אמר סליחות בכוונה גדולה, ובאמצע קריאת התורה אף פרץ בבכי. לאחר התפילה, הוציא שולחן ערוך ולמד בו את שיעורו הקבוע. כשסיים, קרא כמה מזמורי תהלים, אף למד כמה פרקי תנ"ך. ולמרבית הפלא, התחיל לצום. ברם, כעבור שעתיים, חש חולשה עצומה, וביקש מבנו, שיביא לו לטעום משהו ממאכלי שבת.

עוד היום גדול. שבת קודש טרם הגיע, ואילו מוהרנ"ת כבר מתכונן לקראת שבת. ציווה לפרוס מפה על הכסא הסמוך למטתו, התיישב אצל התיבה שעליה מעמידים את הנרות, ואכל כזית פת, תוך מאמץ רב. בקושי בלע את מאכלו, ניכר היה, שמתאמץ הוא לאכול, כדי לטעום מקדושת השבת הקרובה, שבה לא יהיה עוד בעולם…

ביקש להביא נרות, כשהוא ממלמל חלושות: "נר שבת, נר יום-טוב ונר חנוכה, הם ענין אחד… יש לי על כך תילי-תילין של הלכות, פלאי פלאות, אבל אין לי כח" – – -ואל תלמידו, רבי נחמן מטולטשין, פנה ואמר: "לכו אל יוסף, כל אשר יאמר לכם תעשו… העיקר – התקשרות לצדיקים!"

והנה ההכנות האחרונות ממש – – – כשעה ומחצה לפני הדלקת הנרות, הוא מבקש מן הקהל ללכת לטבול. כשחזרו, מצאוהו שרוי במאבק קשה עם החולי והיסורים. הצדיקת מרת אדל שואלת אותו: "כלום הורע לך?" והוא עונה: "זה בחסד גדול"…

ושוב לא דיבר עוד… אך שפתותיו לחשו: יברכך ה' וישמרך… ברוך אתה ה' המפיל חבלי שינה… חנון המרבה לסלוח… מקדש השבת… ברוך אתה בקודש… אחד – – – והנה הוא עוצם את עיניו בשלווה, מת מיתת נשיקה ממש, לעיני כל בני הבית – – -אך הדליקו נרות שבת, כשעלתה נשמתו בסערה השמימה. שם למעלה בגן עדן, התאחד ברזא דשבת; קיבל שבת, בעולם שכולו שבת.

באותו ליל שבת, י"א טבת תר"ה, ראה בחלום, ידיד נפשו, מגדולי תלמידי רבי נחמן מברסלב, רבי נפתלי, והנה רבי נתן רץ במהירות רבה. שאלו: "להיכן?" השיב: "אני – הישר לרבי!" ויהי בבוקר, ותיפעם רוחו; הוא הבין אל-נכון, כי מוהרנ"ת נסתלק לשמי רום.

"נו, כשעזרא הסופר מסתלק, וכל ה'טרייף-פסול' מתגבר – אלפי ספרים חיצונים – מקווה אני אפוא, שדף אחד מספרי רבינו יהיה תיקון על הכל"