רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב

קורות חייו של רבי נחמן מברסלב

רבי נחמן מברסלב נולד בראש חודש ניסן תקל"ב (1772), בעיירה מז'בוז' שבאוקראינה, בבית זקנו, הבעל שם טוב זיע"א. אימו, מרת פיגא, היתה בתה של אדל בת הבעש"ט ואביו רבי שמחה בנו של רבי נחמן מהורדנקא (הטמון בטבריה) מגדולי תלמידי הבעש"ט.

כאשר הוכנס רבינו בבריתו של אברהם אבינו, ברך רבי ברוך ממז'בוז', דודו של רבינו, את הרך הנולד כנהוג. לפתע פנתה פיגה, אם רבינו לאחיה, ואמרה: "ברוך, ברכו שלא יחלקו על דרכו…", רבי ברוך פשט ידיו לצדדים כאומר "אין מה לעשות"…

בילדותו, עמל קשות לבטל התאוות הגשמיות ולזכך את גופו. על נסיונותיו לשבור את תאוות האכילה, מספר רבי נתן:

"ורצה לשבר תאוות אכילה, אך עדין היה בשכל קטן ונדמה לו שזה אי אפשר שיניח מאכילתו כפי מה שהיה רגיל לאכול בבוקר ובצהרים וכו', על כן ישב עצמו שיהא בולע כל מה שיאכל דהיינו שלא יהיה לועס מה שיאכל רק יבלא כמות שהוא כדי שלא ירגיש שום טעם באכילתו. ועשה כן ועלה נפיחות בצוארו… שהיה אז בן שישה שנים" (שבחי הר"ן א)

בהיותו יושב לפני מלמדו, ב'חיידר', השתדל תמיד לקיים "שויתי ה' לנגדי תמיד", והתייגע לצייר מול עיניו שם הוי"ה ב"ה, ומחמת שהיתה מחשבתו טרודה בזה, לא היה יודע מה שלמד וכעס עליו רבו, רבי נתן מוצא לנכון לציין: "ואף על פי כן כל ימי ילדותו היה עושה עניני מעשה נערות הרבה מאד דהיינו עניני שחוק וקפיצות וטיול… והיה רגיל בזה מאד".

"וכל עבודתו היה בהסתר ובהצנע גדול, ועיקר עבודתו בתחילה היה בפשיטות גדול בלי שום חכמות כלל רק בפשיטות גמור, וכל דבר ודבר שעשה הכל היה ביגיעה גדולה ובכח גדול ובמסירות נפש… והיה לו כמה עליות וירידות אלפים ורבבות עד אין שיעור וערך" (שם ה)

♦ ♦ ♦

אוקראינה. יערותיה משתרעים מים עד ים. ואי שם בערבה, בינות לעצים הצפופים, יושב ילד קטן, כמו מרגיש דווקא שם, בהיותו לבדו, דבוק ומקושר באלקיו. נפשו מתרפקת על יוצרה בכמיהה אין קץ והוא בוכה, בוכה בדמעות שליש, ומעמקי ליבו בוקעת תפילה: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך". גם בעלית הגג שבבית אביו, שם נהגו לאכסן את התבן, מצא לו הילד פינה קטנה להשיח בה ליבו לפני אלקיו.

קשה היה לו לרבינו הלימוד בילדותו. מניעות אין קץ, 'ירידות' והפרעות הרחיקוהו מלימוד תורת ה' בה כה חפץ, ורק על ידי בכיה ובקשה מבוראו הצליח להבין לימודו. נוהג היה תמיד לסדר בקשותיו בשפתו הוא לפני הבורא, אחרי כל תפילה; אחרי כל ברכה, היה מוסיף מילים משלו. שם, התחילה להתגבש הדרך שמאוחר יותר הונחלה לעולם כולו: "התבודדות". שיחה פשוטה וישירה בין אדם לבין קונו.

♦ ♦ ♦

שנת תקמ"ה, רבינו נכנס לשנתו השלש עשרה. וביום הכנסו למצוות, קורא לו דודו, רבי אפרים מסדילקוב (מחבר הספר "דגל מחנה אפרים"), "ואמר לו קצת דברי מוסר והיה יקר בעיניו מאד מאד" (שם ג).

באותה שנה, נשא רבי נחמן את מרת סוסיה, ביתו של הרב אפרים מזסלב לאשה.

"וסיפר לי רבי שמעון הנ"ל (תלמידו הראשון ומשמשו של רבינו) שתיכף אחר שכיסה פני הכלה ביום חתונתו, הלך מיד וקרא כמה בני הנעורים, ודיבר עם כל אחד ואחד ביחידות, וניסה אותם בחכמתו היכן הם עומדים. ואחר כך קרא את רבי שמעון והתחיל לדבר עמו גם כן בחכמה כאלו הוא רוצה חס ושלום הבלי העולם הזה. ורבי שמעון עמד משתומם ולא השיב לו כי הוא לא חפץ באלה, ענה רבינו ואמר אליו "וכי אין אתה בן אדם, מדוע אינך חפץ בדברים האלה?" השיב לו "אני איש תם וחפץ בתמימות". ענה רבינו זכרונו לברכה ואמר לו לו 'כפי הנראה שיהיה היכרות גדול בינינו' " (חיי מוהר"ן קו)

רבינו סיפר לרבי שמעון שדיבר עם אותם 'בני הנעורים', ברצונו לראות אנה פניהם מועדות, אולם ראה כי הם רחוקים מאד מהש"ית.

באותה הזדמנות אמר לו רבי שמעון: "אתם בודאי תזכו להיות צדיק מפורסם ואני חפץ להיות משמש אצלכם תמיד".

כוונתו של רבינו היתה לפרוש מהעולם הזה לחלוטין, להקדיש עצמו לגמרי לעבודת ה'.

פעם, כאשר נסע רבי נחמן דרך בית חמיו, אמר למשמשו "כמה היה טוב לפני בכאן, כי בכל פסיעה ופסיעה הרגשתי טעם גן עדן… ולמה לי הפרסום של עכשיו" (שם).

"והיה רגיל לספר הרבה מענין מחשבותיו אז בימי נעוריובעת שעסק בעבודתו. שציר בדעתו שאינו רוצה להיות מפורסם בשום אופן, ולא היה רוצה להיות מקבל כלל, והיו לו כמה מחשבות בעניין זה איך שיעלים עצמו מן העולם ומהיכן תהיה פרנסתו" (שם קיא)

בהיותו בן 18 החל להתפרסם עקב מעשה שהיה. מאז – בכמה שלבים – החלה להווסד חסידות ברסלב.

שנת תקנ"ח (1798). מלחמה סוערת נטושה בעולם. איש מארץ צרפת ונפוליון שמו חפץ לכבוש את העולם תחת ידו. סכנה גדולה בעולם, ודווקא אז החל רבי נחמן בנסיעתו לארץ ישראל.

"…מי שרוצה להיות יהודי", אמר, "דהינו לילך מדרגה לדרגה, אי אפשר (שיזכה לזה) כי אם על ידי (שיהיה ב)ארץ ישראל, ארץ ישראל הזאת בפשטות, עם אלו החצרות והבתים"

בעצם ימי המלחמה בארץ נסע רבי נחמן אליה (עת יצא רבי נחמן מעכו בדרכו חזרה לביתו, כבש נפוליון את העיר מיד הטורקים) כשכל מגמת נסיעתו היא התעלות והתקדשות רוחנית האפשרית רק ע"י הנסיעה לארץ ישראל, כפי שחוזר רבינו בכמה וכמה מקומות בתורתו.

בשנת תקס"ב (1802) עבר רבי נחמן לדור בעיר ברסלב (על שמה נקראת שיטתו), משהגיע לעיר פנה אל תלמידו המקובל רבי יודל ואמר לו "צופה אני ורואה נשמה באוקראינה, נשמה חדשה, זכה וטהורה" והפליג מאד בשבח וגדולת נשמה זו.

רבי נחמן התכוון לתלמידו, רבי נתן (1780-1845), שהעלה את תורותיו על הכתב, ולמעשה המשיך את דרכו לאחר פטירתו של רבו רבי נחמן.

בהקשר לכך אמר רבי נחמן: "ברוך ה' שהזמין לי אחד, צעיר, שאפילו דיבור אחד מדיבורי לא יהיה נאבד עוד (על ידו)" (חיי מוהר"ן שס"ז).

רבי נחמן אף אמר עליו כי "בלעדיו לא היה נשאר ממני דבר" (חיי מוהר"ן שס"ט ש"ע).

בברסלב בוערת אש: בית הקברות בעיירה ברסלב. ברקע: נהר הבוג
בברסלב בוערת אש: בית הקברות בעיירה ברסלב. ברקע: נהר הבוג

בשנת תקס"ז (1807) בהיותו בן 36 חלה רבי נחמן במחלת השחפת ממנה נפטר. אולם, גם במשך תקופת מחלתו המשיך רבי נחמן בנסיעותיו על פני ערים, עיירות וכפרים כדי ללמד את תורתו ולעסוק בתיקון נשמות ישראל – שליחות עליה אמר "אני – אין לי מה לעשות בזה העולם כלל, כי בשבילי איני צריך לעשות כלל, רק באתי לעולם לקרב נפשות ישראל להשם יתברך"(חיי מוהר"ן ש"ז)

בחודש אייר שנת תק"ע (1810) קבע רבי נחמן מברסלב את מקומו בעיר אומן באוקראינה, העיר בה מסרו את נפשם ונהרגו על קידוש השם בשנת תקכ"א (1761) שלשים אלף יהודים.

"יום ג' ח"י תשרי, שני דחול המועד סוכות לעת ערב שנת תקע"א (1810), נלקח ארון אלקים ונסתלק אור ישראל כבוד אדונינו מורינו ורבינו… מורינו רבי נחמן זצוק"ל, ונקבר למחרתו ביום רביעי באומן, במקום אשר בחר לו בו בחיים חיותו… מחמת שהיה שם קידוש השם הרבה מאד כמפורסם… מחמת הקדושים שנהרגו שם…" (חיי מוהר"ן קצ"א)

רבי נחמן מברסלב נקבר בבית החיים העתיק באומן, בית קברות שיסודו בקידוש השם של שלושים אלף יהודי אומן שנהרגו על סירובם למרוד בבורא העולם, ונקברו בשני בורות סמוכים שנכרו בבקעה וכאשר כוסו בעפר גבהה הבקעה והיתה לשתי גבעות, עליהם אמר רבי נחמן "פה טוב לשכב (להקבר)".

על קבורת רבינו סיפר בנו של הקברן, יהודי מתושבי אומן, בשם אביו: בעת פטירתו של רבי נחמן, טיפלו אנשי החברה קדישא בגופו הק', "ועל אבי הטילו להניח את רבכם בקבר. וסיפר אבי שבעת שאחז ברבינו להניחו בקבר כשהגיע סמוך לקרקע התגלה לפניו לפתע פתאום אור גדול מאד ולקחו אותו מידו ואמר "מי הניח אותו איני יודע – אני לא שמתיו".