"שבת בבוקר בבית הכנסת של חסידי ברסלב במאה שערים"

במסגרת הסיקורים ההיסטורים שאנו מביאים כאן, בשער ברסלב, נקפוץ הפעם קדימה, לשנות התש"ל, ונביא תיעוד של ד"ר אליהו שולמאן, שביקר בשלהי שנת תשל"ו בבית הכנסת של חסידי ברסלב במאה שערים – ה"שול".

שולמאן, שפרסם את טורו בעיתון היידי הוותיק "פארווערטס" שיצא לאור בארה"ב, הגיע ארצה ל"ועידת היידיש" שהתקיימה בירושלים, והוא כותב: "דיברתי עם כותבי יידיש וקוראי יידיש, דנו בספרות ביידיש ובתרבות היידיש. במשך ארבעת ימי הועידה חיינו לחלוטין באיזה עולם יידישאי. אבל, את השבת הראשונה לאחר הועידה, בג' אלול (תשל"ו), ביליתי חצי יום במקום שגם בו דיברו יידיש, קראו יידיש ולמדו ביידיש, אבל האוירה היתה שונה לחלוטין – ברוח, בהתנהגות ובגישה.

את הזמן הזה ביליתי בבית הכנסת של חסידי ברסלב במאה שערים[1], ירושלים, שם למדתי, רקדתי ושרתי יחד עם קהילת חסידי ברסלב ("עולם בראצלאווער חסידים")."

ואחרי שהוא נותן לקוראיו סקירה, מי היה רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב, ומה היתה דרכו ותורתו (על פי הבנתו ותפיסתו, כמובן), הוא ממשיך:

"בדרך כלל חסידי ברסלב הינם עניים, וממילא, בתי הכנסת שלהם צנועים ופשוטים. אבל בית הכנסת שלהם בירושלים אינו כך. הוא גדול, מואר, יפה – וחדש[1]. הוא נבנה תודות לעזרתם של יהודים מארצות הברית[2].

"ליד ארון הקודש עומד כסאו של רבינו[3] ("דעם רבי'נס שטול"), אותו הביאו בחלקים מרוסיה.

"הגעתי לבית הכנסת לתפילת שחרית של שבת. בית הכנסת היה מלא בזקנים ואברכים צעירים עם ילדיהם … פתחתי בשיחה עם כמה מהם, ואחד מהם, שהתברר שהגיע מקנדה ללמוד בישיבה שכאן, אמר לי שרק כאן, בין חסידי ברסלב, הוא מצא שלווה אמיתית.

"שאלתי אותו האם לומדים כאן סיפורי מעשיות, והוא השיב לי שאכן, מיד לאחר התפילה ילמדו סיפורי מעשיות.

"לאחר תפילת מוסף שרו. המתפללים אחזו יד ביד, ופרצו בריקוד נלהב סביב השולחן הארוך. שרו ניגון, וככל שרקדו יותר – גברה ההתלהבות יותר ויותר. "סחבו" גם אותי למעגל, וכך רקדתי עם ה"חסידים המתים", שהם לחלוטין "חיים". והריקוד הזה בהחלט היה חוויה שמותירה רושם עמוק.

"לאחר הריקוד התיישבנו סביב השולחנות, הגישו תה, ואחד הגבאים[4] הביא עוגיות, ואחרי ששתינו תה חילקו ספרי "סיפורי מעשיות", ו"נשיא"[5] בית הכנסת, ר' לוי יצחק בנדר, יהודי מקייב[6], החל ללמוד סיפורי מעשיות ביידיש.

ואכן, בלימוד סיפורי מעשיות שם, הרגשתי את הטעם האמיתי, איך יהודים מאמינים ויראים לומדים את "סיפורי הרבי" ("דעם רבי'נס מעשיות").

"כאשר כולם פתחו את הספרים, החל ר' לוי יצחק בנדר, לבוש בקפוטת פסים וחובש שטריימל, ללמוד את הסיפורי מעשיות, ביידיש במבטא אוקראיני מחיה. הוא קרא את הסיפור במקור, בלשון הקודש, ותרגם כל מילה ליידיש. הוא התחיל עם "מעשה משבעה קבצנים", והוא קרא "אספר לכם איך היו שמחים" ("איך וועל אייך דערציילן ווי אזוי מע איז אמאל פריילעך געווען" – כפי שנפתח מעשה משבעה קבצנים) ולאחר מכן הוא התחיל לתרגם ולהסביר כל מילה. הוא קרא את המילה "מעשה" – והסביר למה הכוונה, ולאחר מכן הוא המשיך לקרא ותרגם, והסביר והבהיר כל מילה וכל משפט…

"בבירור, ראיתי איך הציבור מאזין בהתלהבות, ובבירור ראיתי איך המאזינים "חיים" יחד איתו את הספרות הזו, אלא שעבורם זו לא היתה ספרות כל עיקר, אלא יצירה שבאמצעותה אפשר "לראות ולהבין מעט מגדלות הבורא", כמובא בהקדמת הספר ביידיש.

"ר' לוי יצחק למד את שני הקטעים הראשונים. ס"ה 23 שורות, אבל זה ארך כמעט שעה. כאשר הוא סיים הודיתי לו, אמרתי לו שהסבריו היו טובים מאוד, וביקשתי ממנו שיכתוב את הסבריו, על מנת שגם מי שלא שומע אותו יזכה בהזדמנות לקרוא את דבריו. על כך הוא השיב לי "למה אני צריך לכתוב? כל מי שיקרא את המעשה הזה יכול לראות את הדברים בעצמו!".

"לאחר הלימוד הקהל שוב נעמד על רגליו, שוב אחזו יד ביד, ושוב החלו לרקוד במעגל. גם אני רקדתי ושרתי עם הציבור – עם המבוגרים ועם הצעירים ועם הילדים. רקדו בעינים עצומות, בהתלהבות, עד שהגיעו לדרגה מאוד גבוהה – לדרגה של "התפשטות הגשמיות", התפשטות מהדאגות היום-יומיות…"

עד כאן תיאורו של הד"ר אליהו שולמאן.

נשוב ונסביר: שתי סיבות מביאות אותנו לשמר – לתרגם ולהנגיש לקוראים – את התיעודים ההיסטוריים האלה: האחת, הראשונה, היא לזכור ולא לשכוח איך התנהגו פעם חסידי ברסלב ואיך הם נראו, כדי שגם אם אנחנו רחוקים מזה, לפחות נזכור למה אנו צריכים לשאוף; והשניה, כדי לשמר את העבר, כדי שהצעירים של היום, שלא זכו להכיר את דמויות ההוד האלה של ברסלב, שלא זכו לשמוע שיחות מר' לוי יצחק, לראות את הביטול והיראת שמים של ר' אלחנן, את העבודות של ר' הירש לייב, ר' שמואל שפירא, ר' אברהם יעקב גולדרייך, ר' ישראל בער אודסר, שלא ראו את אנ"ש של פעם, שהתקרבו לברסלב בצר ומצוק ושלברסלב לא היה שום דבר גשמי להציע להם (אפילו לא חוויות של פאר, הדר, כינוסים וכנסים מרובי קהל, למי שזה מענין אותו; או כוח פוליטי למי שזה מענין אותו…); שמסרו נפשם – ויותר מזה, את כוחותיהם וגופם – על כל אות מתורת רבינו; שברחו כמפני אש מכל ניד של פרסום ולא חלמו ולא העלו על דעתם ולו לרגע קט שגם אצל רבינו עוד יצמחו "מפורסמים" בעלי גינוני ומנהגי אדמו"רות, עם חצרות, גבאים, פרסום וכבוד; שבאמת החזיקו במאמר רבינו הק' "קמטו את ספרי כרצונכם אבל אל תגעו בסעיף-קטן שבשולחן ערוך", ועבורם ההקפדה על הלכה היתה ליסוד היסודי והראשון בתורת רבינו הק' – את כל אלה עלינו לזכור, ולכל אלה עלינו לשאוף תמיד – כי זה כל האדם.

הערות:

[1] (לינק למיקום במפות גוגל, אם יש מישהו שלא יודע איפה בית הכנסת ממוקם…)

[2] הוא מדבר על בית הכנסת הגדול של ברסלב במאה שערים. קומתו העליונה של בית הכנסת – ההיכל הגדול – נכנסה לשימוש קבוע רק בתחילת שנות התש"ל, ועד אז השתמשו רק בהיכל ה"כולל" הקטן בהרבה, שנמצא בקומת הכניסה. בימים ההם, בית הכנסת הזה נחשב לאחד הגדולים והיפים בירושלים.

[3] אכן, בית הכנסת נבנה בין היתר אודות לעזרתם העצומה של הרה"ח ר' יוסף צבי ווסילסקי והרה"ח ר' צבי אריה בנציון רוזנפלד זצ"ל מארה"ב שגייסו שם כספים להקמתו ובכלל, לסיוע לקהילת אנ"ש בארץ ישראל.

[4] כסאו של הרבי עבר בירושה לנינו ר' נחמן חיה'לס, ממנו לבנו ר' זלמן וממנו לבנו ר' הירש. לאחר פטירת ר' הירש הגיע איכשהו הכסא – בטעות – למחסן עצים להסקה, ור' הירש לייב ליפל ז"ל הוציאו משם ולאחר מכן הוא הועלה לארץ בחלקים, הורכב כאן מחדש, והוא מוצב עד היום ב"שול".

[5] מההמשך משמע שמדובר בר' יחיאל גרינוולד.

[6] ר' לוי יצחק לא היה, כמובן, "נשיא" בית הכנסת, שכן אין ולא היה תפקיד כזה.

[7] גם זו טעות, כמובן. ר' לוי יצחק היה יליד פולין, שמגיל 16, בערך, בשלהי שנת תרע"ד, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ולאחר שהתקרב בישיבה לברסלב באמצעות הרה"ח ר' יצחק קרקובסקי-אוטבוצקר הי"ד, במקום לחזור לביתו נסע לאומן, הפך שם לאחד ממקורביו של רבי אברהם ב"ר נחמן ובמשך הזמן – לרוח החיה בין חסידי ברסלב באוקראינה ולאוצר בלום של תורות, מנהגים, שיחות שבעל פה אותם שמע וקיבל מזקני וחשובי החסידים שם. לאחר שב"עוון" הפצת יהדות נעצר וכמעט הוצא להורג, הוא נמלא מאומן ושהה במוסקבה ולאחר מכן בקווקז, וב"יציאת פולין" הידועה מרוסיה, יצא משם ולאחר שהות במחנות העקורים בגרמניה הגיע ארצה, וגם כאן היה הרוח החיה בין חסידי ברסלב עד כי הוא מקובל היום, כמעט בכל קהילות ברסלב, כמי שהנהיג את חסידות ברסלב בתקופתו. הוא כמובן לא ראה זאת כך. הוא היה רחוק מאוד מכל סוג של פרסום או כבוד, וכל רצונו היה להאיר את אור רביה"ק בעולם ולהעביר את המסורת העשירה של חסידי ברסלב, אותה הביא איתו מאוקראינה, לחסידים בארץ