יעקב רייניץ | בקהילה

אלפי חסידי ברסלב ליוו השבוע למנוחות את זקן חסידי ברסלב, הגה"ח רבי יחיאל מיכל דורפמן זצ"ל. התואר הרשמי של ר' מיכל היה, ראש ישיבת ברסלב, אך ההיסטוריה המפוארת שלו מימי מגוריו ברוסיה הקומוניסטית, מגלמת דמות של יהודי שהיה כל כולו מסירות נפש לקודשא בריך הוא.

לא זכרתי שכתבתי ספר

ילדותו של ר' מיכל לא הייתה סוגה בשושנים. אביו היה תלמיד חכם חשוב, אבל עני מרוד והעניות נתנה את אותותיה בכול, כולל העובדה כי בבית הוריו לא היו מרצפות אלא חול. לימים סיפר ר' מיכל, שהוא זוכר שבימות החורף היה הבית כולו מוצף מים. אבל כל אלו לא השפיעו על ר' מיכל והוא השקיע את עצמו, כל כולו, בתורה ועבודה.

את המקווה בעירו של ר' מיכל היו מחממים רק פעם בשבוע. כל שאר ימות השבוע היו מי המקווה קפואים. אביו של ר' מיכל הרגילו כבר בצעירותו שלא להיבהל מהמים הקפואים. בשעות הקטנות של הלילה היה מקיצו משנתו, הולך עמו למקווה ומלמד אותו כיצד שוברים את הקרח וקופצים באחת לתוך מי המקווה הקרים כדי לטהר את נפשו, גופו, רוחו ונשמתו לקראת היום החדש העומד להפציע בחוץ.

בגיל 12 כבר למד עם אביו 'יורה דעה'. בהקשר זה סופר כי כשעלה ר' מיכל לארץ פגש יום אחד את האדמו"ר מזוועהיל זצ"ל. האדמו"ר שלמד יחד עם ר' מיכל באותה כיתה שמח לקראתו ושאלו, ר' מיכל, מה עם החיבור שכתבתם בגיל 14 על הלכות בשר וחלב. לתדהמת האדמו"ר, פרץ ר' מיכל בבכי ואמר: שש שנים שהייתי בסיביר ועוד שישים שנה בסיביר הגדולה (כינוי לרוסיה, י.ר.) השכיחו ממני לגמרי את העובדה שכתבתי אי פעם בצעירותי חיבור בהלכה.

כידוע, ניהל הק.ג.ב. מלחמת חורמה ביהדות ומפיציה. כל מי שנחשד בהפצת תורה, נאסר ונשלח מיידית לארץ גזירה. בראש אלפי היהודים שהוגלו באותם שנים לסיביר, היו חסידי חב"ד שלא נכנעו והמשיכו בהפצת יהדות ללא פחד ומורא למרות שידעו שהם עתידים לשלם על כך בחייהם או, למצער, בגלות לסיביר. ר' מיכל דורפמן, חסיד ברסלב שורשי, נמנה עם היהודים שהוגלו באותן שנים לסיביר.

כך מייצרים נייר זכוכית

לימים שחזר ר' מיכל את מה שעבר עליו באותם ימים טרופים. הדרך לסיביר ארכה מספר ימים כשהרכבת גומעת אלפי קילומטרים בדרכה ליעדה הסופי, סיביר. בדרך התיידד ר' מיכל עם אחד הנוסעים והתעניין אצלו לפרנסתו. הלה סיפר כי הוא עובד במפעל לייצור נייר זכוכית. ר' מיכל ניצל את השיחה להתעניינות בפרטי פרטים אודות אופי המקצוע ודרישותיו.

כשהגיעה הרכבת לסיביר שאלו את ר' מיכל מה מקצועו. ר' מיכל קלט מיידית כי אם יגלה להם את האמת על יכולותיו המקצועיות המוגבלות, הוא יישלח עם עוד אלפים לחטוב עצים ביערות וכעבור זמן מה ימצא את מותו בכפור העצום. ר' מיכל השיב אפוא על אתר כי מקצועו הוא ייצור נייר זכוכית.

הרוסים התלהבו ושאלו אלו חומרים נדרשים לייצור ניר זכוכית. עצים, זכוכית ודבק, ענה ר' מיכל בביטחון עצמי משל הוא נטוע שנים במקצוע. אין בעיה, השיבו הרוסים. עצים, יש מספיק; זכוכיות, גם לא חסרות לנו; יש כאן אלפי בקבוקי וודקה ריקים; וגם דבק נשיג למכביר. האחראים על המחנה הקימו אפוא מפעל מיוחד לייצור נייר זכוכית כשר' מיכל ממונה אחראי ראשי לתפעולו.

למרות שהידע שלו בתחום הסתכם בשיחה בודדת שקיים תוך כדי נסיעה ברכבת, עמדה לו לר' מיכל סייעתא דשמיא מיוחדת והוא הצליח להקים מפעל ענק שהשביע את רצון מעבידיו, מעל ומעבר למשוער.

המצות נשמרו שנה תמימה

הייתה בו בר' מיכל פיקחות מיוחדת שעזרה לו רבות באותן שנים. לימים סיפר כי כשהגיעה אליו החבילה הראשונה מביתו עם דברי מאכל, ניגש עם החבילה ל'מלך האסירים', התיישב לידו וכיבדו בדברי המזון שנשלחו לו.

הרווח היה מיידי. כל יושבי המחנה שראו שה'ראש' סועד בצוותא עם ר' מיכל, היו בטוחים כי הוא חברו הטוב משכבר ימים ורעדו לנגוע בו לרעה במהלך כל ימי שהותו במחנה הסיבירי.

העבודה במחנה הייתה מתחילה בשעה חמש לפנות בוקר. כל יום היה ר' מיכל משכים כשעה לפני הזמן המיועד, יוצא מחוץ לביתן בכפור המקפיא ומתבודד במשך שעה ארוכה, כמיטב המסורת של חסידי ברסלב. ר' מיכל שמר על מנהגו זה בקנאות ולא עבר עליו יום בלא 'התבודדות'. את התוצאה של אותן התבודדויות שילם ר' מיכל בגופו, כשאחת מאצבעות כף ידו קפאה ונשרה בשל הכפור הגדול.

באחת השנים הגיעה לר' מיכל חבילת מצות שנשלחה אליו על-ידי בני משפחתו. העובדה שהחבילה הגיעה ימים ספורים לאחר חג הפסח, לא ייאשה אותו. הוא ארז את החבילה בצד ואמר לחבריו המופתעים: שיהיה לשנה הבאה.

במשך כל תקופת שהותו הארוכה בסיביר, כשנראה היה כי לנצח יישאר על אדמת חבל ארץ ארורה זו, התפלל ר' מיכל לקב"ה שיעזור לו לצאת בריא ושלם. לימים סיפר ר' מיכל כי תמיד ביקש מהקב"ה שישתחרר בשבת. ואכן כך היה, יום השחרור שלו היה בעצם יום השבת.

שחרורו של ר' מיכל לא בא בקלות. גם לאחר מות סטאלין, כשרבבות אסירים השתחררו מהמחנות, התעקשו האחראים עליו שלא לשחררו בטענה שלא ימצאו אדם אחר שיעשה את העבודה באותה רמה מקצועיות. רק לאחר תקופה ארוכה שבה הפעיל ר' מיכל שתדלנות מכל עבר, קיבל את בשורת השחרור וחזר לביתו.

שלושים ושמונה שנות ציפייה

כאן בא השלב השני בחייו של ר' מיכל. להוציא לפועל את שאיפתו הטהורה לעלות לארץ ישראל לחונן את עפרה. לפי החוקה הרוסית ניתן היה להגיש שלוש פעמים בשנה בקשת עלייה לארץ. בכל אחת הפעמים הגיש ר' מיכל מכתב רשמי ובכל פעם נדחה מחדש. ר' מיכל סיפר כי בכל פעם שדחו את בקשתו, הרגיש כמי שקרובו מת עליו וישב 'שבעה' מרוב צער.

מה שחיזק אותו באותן שעות קשות, היו דבריו של רבי נחמן מברסלב הכותב רבות בספריו, שאין ייאוש בעולם כלל. ור' מיכל אכן לא התייאש. שוב ושוב הגיש בקשות לעלות ארצה כשהוא מתפלל כל העת כי תפילתו תיענה והאישור המיוחל יתקבל. הליך קשה ומייגע זה נמשך 38 שנה ברציפות.

בפעם האחרונה בטרם התקבל האישור המיוחל, התקשר ר' מיכל לברר מה קורה עם האישור. הוא התבקש להמתין רגע ואז ניגשה אחת הפקידות הבכירות לטלפון ואמרה לו: אני מחכה זמן רב שתתקשר. שמע טוב, אתה לא תצא אף פעם מרוסיה. ר' מיכל התעלף במקום.

לאחר מכן עודד את עצמו שכשם שפרעה אמר למשה רבנו בנחרצות: לא תוסף עוד ראות פניי ולאחר מכן רץ לביתו בהתחננו שייצא ממצרים, אף הוא יזכה לקבל את האישור המיוחל.

כעבור תקופה קצרה קיבל מברק שעליו להגיע לפגישה בקרמלין עם סגן שר הפנים. מלא חששות מפני הבאות הגיע ר' מיכל לפגישה מלווה ברעייתו. במהלך הפגישה אמר לו סגן השר: איך אתה לא מרחם על ילדיך, אתה נוסע לך לבדך לישראל ומשאיר אותם פה. באותה שעה לא יכלה אשתו של ר' מיכל לעמוד מנגד והתפרצה לעבר סגן השר בצעקה: אינך מתבייש? אתה מדבר אתי על רחמנות על ילדיי!

חרף הסכנה שהייתה כרוכה בעצם ההתפרצות כלפי סגן השר, בדרך פלאית הביא הדבר לאפקט הפוך. לא חלפו אלא ימים אחדים שבתומם קיבל את הידיעה המשמחת כי בעוד שלושה ימים הוא רשאי לעזוב את גבולות רוסיה.

ר' מיכל נסע מיד לאומן לקברו של רבי נחמן כדי להיפרד ממנו ולאחר מכן נסע לקברו של סב רעייתו, רבי נתן מברסלב.

כעבור שלושה ימים נחת בשדה התעופה בן גוריון במטוס מלא בעולים ששערי ברית המועצות נפתחו בפניהם לטובת עלייתם ארצה. לרגל המאורע ההיסטורי, קיבלו את פני העולים בשדה התעופה, בכירי השלטון בראשות ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר.

לימים סיפר ר' מיכל, כי באותם ימים הייתה כל שאיפתו להתמנות לשומר בכניסה לכותל המערבי ולשהות ליד המקום הקדוש כל שעות היום. אולם תכניותיו השתבשו. ידידו משכבר הימים, ראש ישיבת ברסלב, הגאון רבי אליהו חיים רוזן, הכיר היטב את ר' מיכל ומינה אותו כמשגיח בישיבה. לאחר פטירת הרב רוזן, התמנה ר' מיכל לראש הישיבה. בתפקידו כראש הישיבה, ראה ר' מיכל הצלחה רבה והקים דורות של תלמידים. הוא גם שיפץ בעלות של מאות אלפי דולרים את בית המדרש המפורסם של ברסלב במאה שערים.

מכתב מיוחד לנשיא ארה"ב

חלק מיוחד בחייו ר' מיכל קשור במאבקו על שלמות ציונו של רבי נחמן מברסלב באומן.

כ–15 שנה לפני עלותו ארצה, ניהל את המניין על הציון בראש השנה. במסירות נפש ממש גייס עשרה יהודים שיבואו להתפלל עמו. ר' מיכל היה עובר לפני התיבה בכל התפילות כשעיניו לא חדלו מלזלוג נחלי דמעות. לימים סיפר כי בשל אימת הרוסים והחשש הקבוע שהם עלולים להיתפס, היו תוקעים בשופר מיד עם עלות השחר, כדי לוודא שייצאו ידי חובת שמיעת קול שופר, על כל צרה שלא תבוא.

בשנת תשל"ט יצרה בעלת הבית הגויה שהתגוררה בחצר הציון באומן, קשר עם מוסדות ברסלב בירושלים וסיפרה כי השלטונות הודיעו לכל תושבי האזור כי עומדים להיבנות בניינים רבי קומות מסביב לציון וכי על כולם להתפנות מהאזור. האישה חששה לגורל ביתה וניסתה להפעיל את השפעתם של חסידי ברסלב שימנעו את הריסת הציון ובכך גם להציל את ביתה.

מבירור שערכו חסידי ברסלב התברר כי יש אמת בדבריה וכי הממשל הרוסי עומד להרוס את הציון ולבנות על אדמתו מבני מגורים רבי קומות. באסיפת חירום שנערכה בירושלים בביתו של רבי לוי יצחק בנדר, מחשובי וזקני חסידי ברסלב, הוחלט כי אין לדון בעברת הציון עד שבולדוזר לא יעמוד בשערי הציון. עד אז, סוכם יש לנקוט בכל המאמצים על מנת להניא את הרוסים מביצוע תכניתם המקורית.

הנוכחים באסיפה הציעו לנצל את פגישת הפסגה שהייתה אמורה להתקיים באותם ימים בין נשיא ארה"ב לנשיא רוסיה, במטרה להביא לכך שנשיא ארה"ב יעלה את הבקשה באוזני הנשיא הרוסי. השאלה הייתה איך מגיעים לנשיא ארה"ב וכיצד משפיעים עליו שיואיל להעלות את הנושא לסדר היום.

ר' לוי יצחק סיכם את הדיון באומרו לר' מיכל: אתה אחראי על הנושא הזה. סע לארה"ב וה' יהיה בעזרך. ר' מיכל היה המום מהציווי, אך חזקה עליו מצוות רבי לוי יצחק ולא יכול היה לסרב לכך. בליל שבת קיים ר' מיכל את תפילתו בכותל וביקש מהקב"ה שידריכו בדרך הנכונה.

כעבור ימים ספורים הייתה ברשותו של ר' מיכל ויזה לארה"ב וביחד עם איש אמונו ומקורבו, הרב נתן מימון, טס לארה"ב ושם הסתובב בבתיהם של גדולי ישראל והסביר להם את חומרת העניין. במוצאי חג השבועות, עבר מול פני כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל, בעת החלוקה המסורתית של 'כוס של ברכה' ומסר בידו מכתב עם פירוט מדיוק של כל השתלשלות העניינים.

לאחר שלושה ימים התקבל טלפון ממזכירות האדמו"ר שבעניין זה יש לפנות אל הרב פנחס טייץ, שעסק רבות באותן שנים בנושאים הקשורים ליהודי רוסיה. ר' מיכל מיהר אפוא לסור לבית הרב טייץ ושטח בפניו את כל הפרשה. הרב טייץ אמר כי יבדוק בקרב מקורותיו ברוסיה את המידע ואת פשרו.

לא חלפו אלא יומיים ובאכסנייתו של ר' מיכל התקבל טלפון דחוף מהרב טייץ שזימנו מיידית למשרדו. בבואו אליו, סיפר הרב טייץ לאורחו כי בהשגחה פרטית אירח ערב הבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב בקהילתו את המועמד ג'ימי קרטר, חרף התמיכה הדלה לה זכה בקרב הקול היהודי. "ימים ספורים לאחר בחירתו קיבלתי מכתב מאחד מעוזרי הנשיא, יהודי בשם ליפשיץ שהודה לי בחום על קבלת הפנים המיוחדת והוסיף כי הוא נכון לעזור לי ככל שאתבקש. נראה לי שעתה הגיעה ההזדמנות הנאותה", אמר.

המהלך אכן הוכיח את עצמו והמכתב המנוסח היטב שהועבר לנשיא ארה"ב נלקח על-ידו לפגישה ההיסטורית שהתקיימה בווינה. הבקשה עשתה את שלה וכעבור שבועיים הודיע השגריר הרוסי בארה"ב לבית הלבן, כי הממשל הרוסי מבטיח שלא לגעת לרעה בציון. עד עצם היום הזה ניתן להבחין בבניינים רבי קומות שנבנו בסמיכות למקום הציון בעוד אתר הציון עצמו נותר ללא פגע.

* * *

רבבות העולים לאומן חבים לר' מיכל את הקמתו של הקלויז הענק והמפואר המכיל ששת אלפים מקומות ישיבה, שהקים בסמיכות למקום הציון, ל'קיבוץ' הגדול של תפילות ראש השנה.

ועוד אמרו עליו על ר' מיכל, כי על כל האגודות והארגונים הרבים המרכיבים את הפסיפס האנושי של חסידות ברסלב, היה הוא האחד והיחיד שהיה רצוי, אהוב ומקובל. רצוי לכל אחיו.

תודה מיוחדת לרב נתן מיימון והרב אהרן קליגר על איסוף החומר

(פורסם בעיתון החרדי 'בקהילה', י אב תשס"ו)