ראשי > חדשות > ליל זכור ברית בין חסידי ברסלב

ליל זכור ברית בין חסידי ברסלב

כ״ח במרחשון תש״פ

ליל זכור ברית בין חסידי ברסלב

כ״ח במרחשון תש״פ

תאורו המפעים והמרתק של הסופר זלמן קוטלר, את אמירת "זכור ברית" וההשתטחות על ציון רבינו, בערב ראש השנה תרס"ז, שפורסמה בעיתון "הד הזמן" וב"דער פריינד" בשנים תר"ע-תרע"ב

הכתבה שלפניכם – שכבר פורסמה ברשת בעבר – פורסמה בשנת תר"ע בעיתון "הד הזמן". הכותב – החותם כאן תחת השם "זלמן איצי'ס" – הוא זלמן קוטלר (קוטליאר\קאטליאר), נולד בשנת תרל"ה (1874) במונסטריצ' שבאוקראינה ונכד למשפחת אדמו"רים, ש"החמיץ" וברבות הימים היה סופר ידוע[1].

הכתבה פורסמה שוב בשלהי שנת תרע"ב, בסגנון מעט שונה ובקיצור מה, בעיתון בשפת היידיש "דער פריינד" שיצא לאור בוורשה, במוסף של העיתון, תחת השם "ל'זכור ברית' אצל חסידי ברסלב" ומלבד שינוים קלים – חלקם מוכרחים משינוי השפה ומקהל הקוראים השונה – הכתבות זהות. אולם, את התוספות שישנם בכתבה ביידיש, שיש בהן כדי להעשיר, הבאנו בהערות שוליים.

השתדלנו להשאיר את הטקסט כפי שהופיע במקור, אולם, "למען ירוץ הקורא", ערכנו שינוים קלים בטקסט (למשל, השתדלנו לשנות ל"אומן", במקום הכתיב שהיה נהוג אז "אומאן", "ברסלב" במקום "בריסלאב" (שכך כתב קוטלר: בריסלאב, הבריסלאבי, הבריסלאבים וכו'), הוספנו מדי פעם ביאורים בסוגריים מרובעים – והערות שוליים ע"מ להכיר לקורא את הרקע ההיסטורי של הדברים.

התלבטנו רבות האם לפרסם את הכתבה כולה, כמו שהיא, משום שאין – היום – טעם או סיבה לפרסם את פרטי הפרטים של הרדיפות שעברו חסידי ברסלב בשנים ההם (מלבד במסגרת היסטורית מתאימה). שכן, אם כי חריפותה של המחלוקת ואריכות ימיה ארוכים היו יותר מאשר מחלוקות אחרות בין החסידים, הרי שהיא פסה ותמה וחלפה מן העולם – בצורתה הזו – בעשרות השנים האחרונות, ואם כן, מה טעם ללמד קטגוריה ולהזכיר מעשים שנעשו בלא דין, בלא חוק ובלא משפט? המטרה העיקרית לפרסם את הכתבה הזו – הוא הקטע המפעים והמרתק שבו הוא מתאר את התרשמותו – התרשמות מכלי ראשון, של צופה מן הצד – של התפילה של אנ"ש בקלויז. לא רק כהתרפקות על העבר, אלא גם כתמרור עצור גדול: כך נהגו באומן! כך נראו חסידי ברסלב של פעם, גם כשנרדפו עד עפר ועד חורמה! וכדי שנזכור – לפחות נשאף – להיראות כך גם היום; להתפלל כך גם היום, ולאהוב – ולכבד! את רבינו הקדוש באותה מידה של אהבה – ויראה! – שהיתה אז.

קראו – ותחי נפשכם!


העמוד הראשון של הכתבה ביידיש
הכתבה ביידיש – פורסמה ב"דער פריינד" בשנת תרע"ב

מבוא

בטרם עזבתי ראשונה את עיר מולדתי, לא ראיתי בעיני אף אחד מחסידי ר' נחמן מברסלב ואף לא את אחד מספריו.

כל חסידי עיר מולדתי היו, או ממעריציו ומקורביו של הצדיק ר' איציקל מסקבירה, או ממעריציו ומקורביו של הצדיק ר' דוד'ל מטאלנה, וכולם היו [כמו] יראים גם להזכיר את שמו של ה"בריסלאבי", וכשהייתי מעתיר אותם[2] כי יספרו לי דבר על אדות ה"בריסלאבי" ומקורביו, היו משתמטים באמתלה כזאת:

– איננו חפצים לדבר על אודותיו דבר, יען כי, סוף סוף, היה נכדו של ה"בעל שם טוב" הקדוש!

מי הם הברסלבים?

ורק בעזרת צירופי רמזים ומילים מקוטעות עלתה בידי לדעת על פי חסידי עיר מולדתי, כי הברסלבי "הקדיח תבשילו", וכי קברו נמצא בעיר אומאני [=אומן] פלך קיוב, הסמוכה לעיר מולדתי, ושלא רחוק מקברו, או נוכח קברו, בנו להם ה"ברסלבים" בית תפילה, ומדי שנה בשנה המה באים ומתכנסים מכל קצות הארץ לעיר אומן, לימים נוראים, להתפלל בבית תפילתם, ובעת התפלה הם צועקים, מרעישים, מרקדים, מוחאים כפים ומטפסים על הכתלים, ממש כמשוגעים רחמנא ליצלן, ובעד "הוללותם" "ושגעונם" הם מקבלים למטרפסיהם [=כגמולם] מיהודי אומאן, המכים מכות רצח את כל אחד מ"הברסלבים", אשר יעיז לטייל ברחובות העיר, ובני ההמון היהודי שבאומן מתנפלים גם על בית התפילה בימים הנוראים, משליכים אבנים בחלונותיו ועושים ב"הברסלבים" הרג ואבדן, ולולא שוטרי הפוליציה ושומרי הסדר בעיר אומן כבר לא היה ל"הברסלבים" שריד[3].

הסיפור הקצר והנורא הזה נודע לי, כמו שאמרתי, רק בעזרת הצירופים שעשיתי מרמזיהם ושיחותיהם המקוטעות של חסידי עירנו, בענותם על שאלותי כאלו כפאם שד.

ובמידה שמיאנו חסידי עירנו לדבר דבר אודות הברסלבי ומקורביו ולהשיב תשובות ברורות על שאלותי, כן גברה בי התשוקה לדעת על אודותיו ומקורביו[4].

למה רודפים אותם?

ביחוד שאפתי לדעת את הסיבה המיוחדה שבגללה משתמטים חסידי עירנו לדבר על אודותיו ואפילו להזכיר את שמו, וגם סיבת דבר התנפלותם של יהודי אומן על הברסלבים ובית תפילתם.

שאלות אלה היו מנקרות תמיד במוחי הצעיר. 'רבונו של עולם', שאלתי את עצמי, 'במה חטאו אותו צדיק, נכדו של הבעל שם טוב, וחסידיו, שכל החסידים והמקורבים של יתר הצדיקים בארצינו צוררים אותם כל כך? מי התיר ליהודי אומן את דמם של "הברסלבים"? הלא יהודים אחים הם לנו, ועל כל פנים, אנשים הם כמונו! ומדוע, למה ועל מה המה כה נרדפים ושנואים?'

 

זלמן מחליט לבוא ולראות מקרוב

השאלות האלה עוררו בי תשוקה גדולה ושאיפה עצומה לקרא את כל ספרי רבי נחמן מברסלב וללמוד את שיטתו, לראות את חסידיו, להתבונן אל חייהם ולחקור מידותיהם, מנהגיהם ותהלוכותיהם.

הן משוגעים המה האנשים האלה, המה רוקדים, מוחאים כפיים ומטפסים על הכתלים והקירות בשעת תפילותיהם, ומשוגעים כאלה בוודאי לא יתנו לאיש זר לבוא בקהלם

ואחרי קראי את כל ספרי ר' נחמן מברסלב וכל המאמרים והספרים שנכתבו אודותיו, חייו ושיטתו, החלטתי לבלות זמן קצר בין מעריציו וחסידיו, לשמוע את שיחותיהם על אודות רבם, שונאיו ומנדיו, ולהווכח האמנם מתנהגים המה בבית תפילתם כהוללים ומשוגעים, ובקיץ שנת 1906 (תרס"ו[5]) סרתי לעיר אומן כדי להוציא לפועל את החלטתי.

מבעל בית מלוני ויתר מכירי באומן נוכחתי, בבואי העירה, כי אף על פי שיהודי אומן קרובים מאד אל בית התפילה הברסלבי וקבר הצדיק הברסלבי, יודעים המה על אודות הברסלבי וחסידיו, חייהם ומנהגיהם לא יותר ממה שידעתי אני לפנים, בהיותי עוד נער בעיר מולדתי, כלומר: אינם יודעים מאומה.

על שאלתי את בעל בית מלוני, אם יתנו לי חסידי ברסלב לבוא ולבלות איתם זמן קצר בבית תפלתם ועל קבר רבם, ענני:

– בוודאי לא! הן משוגעים המה האנשים האלה, המה רוקדים, מוחאים כפיים ומטפסים על הכתלים והקירות בשעת תפילותיהם, ומשוגעים כאלה בוודאי לא יתנו לאיש זר לבוא בקהלם, ומה גם בבית תפילתם! וצריך אתה לדעת – הוסיף בעל בית מלוני – כי זה רק שנים אחדות[6] חדלו יהודי אומן להתנפל עליהם ולהכותם ולהשליך אבנים בחלונות בית תפילתם.

ומדוע היו מכים אותם? – שאלתי את בעל בית מלוני.

– וכי שאלה היא זו! – את המשוגעים רודפים ומכים!

איומו של בעל בית מלוני חיזק את תשוקתי לבלות זמן קצר בין חסידי ברסלב ודווקא בבית תפילתם, וכאשר סיפרו לי כי הזמן היותר מעניין אצלם הוא הלילה של ערב ראש השנה, בעת אמירת הסליחות, כלומר בליל "זכור ברית", שאז המה ממש "יוצאים מכליהם" "בהתפשטות הגשמיות", צועקים ומרעישים עולמות, בוכים ושוחקים, רוקדים, מוחאים כפים ומטפסים על הקירות והכתלים, כמטורפים גמורים, החלטתי להיות בבית תפילתם בלילה ההוא.

"החזיון המשונה והשגעוני הזה – אמר לי אחד ממכירי – יחל בחצי הלילה, יען כי מקדימים המה ל"זכור ברית", בכדי שיוכלו אחרי הסליחות ללכת ולבקר את ה"ציון" (קבר רבם) בעוד לילה, כלומר: בטרם האיר המזרח, כמנהג רבם לבקר את ציון הבעש"ט, זקנו, דוקא בלילה[7]".

זלמן מגיע לקלויז

בחצי לילה של "זכור ברית", באתי במרכבה דרך מבואות צרים אל בית תפלתם של ה"ברסלבים", אשר בקרן מזרחית-צפונית של השוק הישן, בעיר אומן. כל העיר היתה לוטה במעטה ערפל, ודממה שדרה בכל מקום. בבואי אל מגרש השוק הישן ראיתי מרחוק את האור הבוקע דרך חלונות בית תפילת הברסלבים השוקה, ובעוד רגע הגיעו לאזני גם קולותיהם וצעקותיהם.

"הנה הם פה, לנגד עיני, המשוגעים…"

ביאתי לבית  התפילה הסבה עלי עיניהם של ה"ברסלבים" שנמצאו אז במסדרון בית התפילה הפתוח אל הרחוב, ביניהם היה גם שמש בית התפילה.

נכנסתי לבית התפלה פנימה, והשמש, שכנראה חשד אותי בחסידות, (בין החסידים, שהיו בבית התפילה, נמצאו גם צעירים וגם מגולחי זקן) מיהר להראות לי מקום פנוי לשבת ויכבדני ב"סליחה".

לקחתי ממנו את ה"סליחה" ובעיני החילותי להביט על בית התפילה ואל כל הנמצא והנעשה בו.

הנה פה הם לנגד עיני ה"משוגעים", המתפללים עתה את תפילת "שלש עשרה מדות".

"נתעוררתי כמו מתרדמה עמוקה וממושכה"

הנני מודה ומתוודה, כי עד שמעי את התפילה הזאת מפיות ה"ברסלבים" ה"משוגעים", לא הבנתי את פירושו של מאמר חז"ל "עבודה – זו תפילה", ועוד פחות מזה הבנתי אפשרות תפלה "במסירות הנפש, שיבטל כל ישותו וגשמיותו ולא יכוין בשביל תועלת עצמו כלל, ולא יחשוב לכלום את עצמו, ויתבטל כאלו אינו בעולם" (מאור ושמש, פרשת תולדות[8]) וגם לא הבנתי אם יש אפשרות לאיש "לאסוף כל הרגשותיו וכוחותיו אל שרשם בלב, כענין כל החיות המתקבץ בשעת השינה בלב ואינו מרגיש בחושיו הגשמים, ואז אפשרית הלב להתיחד אליו יתברך, כי השגת הגשמיות מפסיק" (פרי הארץ, פרשת תצוה[9]) ולא ירדתי לעומקה של ההנחה, כי האדם בתפילתו, "כשמדבר הדיבורים בכל כוחו ובהתלהבות, אזי מתדבק בקדוש ברוך הוא הוא על ידי הדיבור וכו' וכשמשים חיות בהדיבור אז מתדבק החלק האלהי ששוכן בקרבו בהקדוש ברוך הוא" (מאור עינים, ברכות[10]). רק פה, בבית התפילה הברסלבי, שמעתי את התפילה האצילית והרוחנית, המעורבת בתמימות ואמונה בלי תכלית [=בלי סוף], מלאה רגש ונובעת מעמקי הנפש היהודית וצערה העולמי, והממלאה את ליבו של האדם וממריצה אותו להתקרב ולהתייחד עם קונו. תפילה כזו שמעתי רק בימי ילדותי ורק החסידים הראשונים והזקנים ידעו להתפלל ככה, שתפילתם תהיה מלאה יופי ורגש ושבתמימותה תגיע עד שחקים…

הנני מודה ומתוודה, כי עד שמעי את התפילה הזאת מפיות ה"ברסלבים" ה"משוגעים", לא הבנתי את פירושו של מאמר חז"ל "עבודה – זו תפילה"

עשרים שנה עברו מאז "נחמצתי", וחדלתי לטעום "טעם" בתפילות, ב"זכור ברית", "שלש עשרה מידות" ודומיהן; כסבור הייתי שבלבי לא נשאר אפילו סימן כלל מאותו הרגש האצילי, הרוחני והקדוש, שהרגשתי לפני עשרים שנה. בשמעי את התפילה העזה הזו בלילה הזה, ובבית תפילתם של ה"ברסלבים" נתעוררתי כמו מתרדמה עמוקה וממושכה, לבי נתחמם והחילותי להרגיש עוד הפעם את אשר הרגשתי אז.

בצעקותיהם ותנועותיהם, המכוונות לפירוש המילים, יכלו לעורר ולחמם כל נפש הקרה וצנומה.

כן, הם, ה"ברסלבים" ה"משוגעים", צועקים, רוקדים, מוחאים כפיים בעת תפילתם, אבל מכוונים המה את תנועותיהם אל פירוש המילים, והתפילה מקבלת אצלם רוח חיים, ויש בה כח ועוז לפעול לא רק על המוציא בשפתיו כי אם גם על השומע.

ה"משוגעים" האלה יודעים, מה זו עבודה שהיא תפילה, ורק הם מבינים איך להתפלל לקונם.

* * *

אחרי הסליחות באתי בדברים עם רבים מהחסידים הזקנים וגם הצעירים, ונוכחתי כי חסידותם איננה אותה החסידות הוואהלינית והפולנית שנתרוקנה מתוכה, שלא נשארו ממנה, רק ה"קוויטעל" וה"פדיון".

חסידותם היא תולדה ישירה, לא עקומה, מחסידותו של הבעל שם טוב ותלמידיו, ועל כן היא מלאה רוח חיים, שירה, רגש, נעימות והתלהבות, ויש בה כדי להמס גם את הלבבות היותר קרים, תשעים אחוזים למאה מהם, מהברסלבים, הם יהודים יודעי תורה ולומדי תורה, ובזה הם עולים בוודאי על חסידי וואהלין ופולין.

בשמעי את התפילה העזה הזו בלילה הזה, ובבית תפילתם של ה"ברסלבים" נתעוררתי כמו מתרדמה עמוקה וממושכה, לבי נתחמם והחילותי להרגיש עוד הפעם את אשר הרגשתי אז

האוהל שעמד על ציון רבינו עד שנת תש"ד, ואנ"ש סביבו – צולם בקיבוץ ר"ה תרס"ח

הולכים אל הציון

בשעה השניה בלילה הלכתי ביחד עם חסיד אחד אל הציון.

דרך רחוב צר על יד בית התפילה, ימינה, הננו יורדים בעמק ודרך משעולים צרים ועקומים הננו עוברים את העמק ובאים עד ההר, שעליו נמצא בית הקברות הישן ובו נמצא גם ה"ציון".

בחשכה הננו מטפסים בין גבעות וסלעים אל ראש ההר וב"דרכינו", המלא מכשולים ואבני נגף, אנחנו פוגשים חסידים זקנים שבטרם הלכו אל הציון "טיהרו" את עצמם במקוה כשרה[11], ויחד הננו ממששים את הדרך כעיוורים ונתקלים פעמים רבות ונופלים וזוחלים על ארבע… אבל כולנו מחשים, כאילו אסור להפסיק בדיבור ואפילו במילה אחת.

הציון הוא בית קטן[12], חדר צר אחד, ממש ד' על ד׳, ודלת עץ ישנה בצדו הצפוני וחלון קטן בצדו המזרחי, אל צד בית התפילה של הברסלבים. וב"בית" פנימה, מול הדלת, בקרן המזרחי-דרומי נמצא קברו של הצדיק הברסלבי, מגודר בגדר עץ למראשותיו. על הקיר, עומד נר תמיד, על-ידו מחבת [=כלי] מלאה שמן וכף תקועה בה, וכל אחד מהחסידים הבא אל הציון פנימה נוטל לראשונה [=דבר ראשון] כף מלאה שמן מהמחבת וזולפה אל הנר תמיד ואחר הוא נסמך על הגדר, פותח את סדר התפילה שלו ומתחיל לקרוא את ה"תיקונים" ואת מזמורי התהילים שתיקן ושבחר רבם בעדם [=מזמורי ה"תיקון הכללי"] וציווה להם לקראם על קברו.

"פה הם משיחים עם צדיקם, אוהבם"

המה קוראים, מתפללים ובוכים מקרב ליבם, אבל לא באותן הצעקות והקולות שהם רגילים להתפלל תפילותיהם בבית התפילה.

פה אינם מתפללים ומתחננים. פה הם משיחים עם צדיקם, אוהבם, מגינם ומליצם שהבטיח להם להגן עליהם עד ימות המשיח. ותפילה ושיחה, יראת הרוממות ואהבת רעים וידידים, אימת מלכות וגעגועים לאוהב, מתערבים פה בהרמוניה של בכיה חרישית הנובעת ממעמקי הלבבות.

והבכיה הלזו של אנשים באים בימים, בבית הקטן והנמוך הזה, העומד יחידי, כערער בערבה, בבית הקברות הגדול והישן הזה, בשעה שכל היקום ישן ומתענג על המנוחה – הבכיה הזאת, משברת את ליבי, והנני מרגיש את עצמי בעולם אחר לגמרי, בעולם שכולו אצילי ורוחני, בעולם שכולו טוב ונעים למאד.

ובזכרוני עלו אז דברי הצדיק הברסלבי הזה:

האדם המתבודד בשדות ויערים, הוא מרגיש בכל פסיעה ופסיעה טעם גן עדן. גם אחר כך, כשחוזר משם, אזי כל העולם חדש בעיניו, ונדמה לו כאילו הוא עולם אחר חדש לגמרי ואין העולם נראה בעיניו כלל כאשר מקודם" (עיין "לקוטי עצות", התבודדות, ד').

זלמן איצ'ס

 


הערות:

[1] תולדותיו הועתקו מה"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו"

[2] בכתבה ביידיש מספר קוטלר כך (בתרגום חופשי מיידיש): "בין הספרים השונים שהיו בבית המדרש הגדול שלנו, היכן שהתפללו רק חסידי סקווירא, מצאו פעם אחד מספרי חסידות ברסלב. מכובדי המתפללים החסידיים, ה"פנים" של בית המדרש, דנו את הספר לשריפה ופתחו בחקירה קפדנית, מי הכניס את הספר הזה לבית המדרש!
או אז, התוודעתי לראשונה שישנם ברסלבים בעולם, והתחלתי לחקור ולשאול, אצל אבי ואצל חסידי סקווירא אחרים, על אודות הברסלבי, ספריו וחסידיו – אבל על שאלותי מעולם לא קיבלתי מענה. הם תמיד ענו חצאי מילים או ניסו להעביר נושא, עד שאבי, כאשר ניסה פעם "להפטר" משאלותי, ענה לי "איני רוצה ואיני יכול לדבר אודות הברסלבי, משום שסוף סוף הוא היה נכד הבעל שם טוב".
התשובה עוררה בי סקרנות גדולה בהרבה! נכד הבעל שם טוב, ועדיין דנו את ספרו לשריפה; ועדיין איש אינו רוצה לספר עליו! מדוע?"

[3] בזכרונותיו של מרדכי ספקטור, הסופר יליד אומן שהיה בן למשפחת חסידי טאלנא, שפורסמו בשנת תרפ"ב בעיתונות היידית, הוא מתאר את הרדיפות שסבלו חסידי ברסלב, ואת הסכנה המוחשית בה היה מצוי כל חסיד שהגיע לאומן לראש השנה (בניגוד לאמצע השנה, שאז, לדבריו, לא הוכו חסידי ברסלב). הקלויז, הוא מספר, היה מוקף גדר עץ עבה, גבוהה מקומת איש, ונעולה בדלת (על מנת למנוע התנכלויות לקלויז עצמו ולהגן על אנ"ש ששם). על מנת להכנס, היה צריך לדפוק על הדלת, והשמש היה פותח ומאפשר כניסה לחסידים – ולמי שלא היה נראה מזיק.
חסידי ברסלב נאלצו לשלם ל"איספראווניק" – מפקד המשטרה המחוזי – דמי לא יחרץ, 500 רובל בשנה (סכום עתק) על מנת שיגן עליהם, הוא אכן היה שולח כ-20 אנשי משטרה חמושים להקיף את הקלויז ולמנוע התנכלויות לקלויז. ספקטור מספר כי רוב הרודפים היו עמי הארצות, שהוסתו לחשוב שברדיפתם הם מוכיחים את יראת-השמים שלהם. מתיעודים היסטוריים משמע שהיו שתי תקופות עיקריות לרדיפות האלה (מלבד תקופת המחלוקת הגדולה בשנים תקצ"ה-תקצ"ח): משלב מסוים ועד שנת תרכ"ה, שאז הפסיקו הרדיפות לתקופת מה, והחלו שוב עד שנפסקו סופית, אולי בסביבות שנת תר"ס (שכן ביקורו של קוטלר היה בשנת תרס"ו, ומתיאוריו – ביידיש ובעברית – משמע ש"עד לפני כמה שנים" עדיין רדפו והיכו את חסידי ברסלב). תקופת מה לאחר מכן הוסרה גם הגדר שהקיפה את הקלויז. ראה גם בהערה הבאה..

[4] בכתבה ביידיש, הוא כותב, באירוניה לא מעטה, שאחרי שלחץ עד בלי די, קיבל את התשובה הבא (תרגום חופשי): "…כל הצדיקים החרימו אותו (את רבי נחמן – עובדה שאין לה אפילו שמץ של בסיס עובדתי. העורך) ובכל זאת, יש לו עדיין הרבה חסידים בעולם … רוב החסידים שלו הם אנשים יראי שמים, לומדי תורה, ובכל זאת, חסידי סקווירא וטאלנא לא מתחתנים איתם… בספרים שלו אין אפיקורסות, ובכל זאת – אסור להחזיק אותם בבית יהודי (…) בימים נוראים מתכנסים כל חסידיו לאומן, שם הם מתפללים ב"קלויז" ועולים לקברו, בשעת התפילה הם עושים העוויות משונות, רוקדים, קופצים ומטפסים על הקירות החלקים. יהודי אומן היו רודפים אותם פעם. היו מכים אותם, סוקלים אותם באבנים, מנפצים את חלונות ה"קלויז" שלהם, עד שחסידי ברסלב נאלצו להקיף את הציון בגדר עץ גבוהה ולהתפלל, אפילו בשעות היום, בתריסים מוגפים, ולהחזיק סביב הקלויז משמר משטרתי. עיין גם בהערה הקודמת.

[5] הכתבה הזו פורסמה גם ביידיש ע"י קוטלר, תחת שמו (ז. קאטליאר), בשנת תרע"ב, ושם התאריך הוא 1896 – תרנ"ו. אולם זו וודאי טעות, שכן בהמשך, כאן, מספר הכותב "עשרים שנה עברו מאז נחמצתי", אולם בשנת 1986 עדיין לא הגיע הכותב לגיל 20, וממילא, התאריך כאן – 1906, תרס"ו – הוא הנכון.

[6] כאמור, הרדיפות פסקו כנראה בסביבות שנת תר"ס.

[7] כפי שמספר קוטלר עצמו, יהודי אומן לא ידעו כלום על מנהגי אנ"ש.

[8] לא מצאנו נוסח זהה ב"מאור ושמש", ואולי טעה הכותב, משום שנוסח זהה כמעט נמצא בליקוטי עצות למוהרנ"ת זיע"א: "צריכים להתפלל במסירת נפש, שיבטל כל ישותו וגשמיותו בשעת התפילה, ולא יכוון בשביל תועלת עצמו כלל, ולא יחשוב לכלום את עצמו, ויתבטל כאילו אינו בעולם, וזה זוכים על ידי משפט, דהיינו על ידי שמתבודדים ומפרשים שיחתו בינו לבין קונו ושופטים ודנים את עצמו – בעצמו – על כל הדברים שעושה" (ליקוטי עצות,  תפילה כו). אדרבא, אם מישהו מקוראינו יחכם מאיתנו ויודיענו מקור הדברים ב"מאור ושמש" – נודה על כך מאוד.

[9] "…והוא ענין שמע ישראל במסירת נפש, ליחד שמו ית' כמבואר… שהוא מלשון וישמע שאול את העם, לשון אסיפה, לאסף כל הרגשותיו וכוחותיו אל שרשם בלב, כענין כל החיות המתקבץ בשעת שינה בלב ואינו מרגיש [אז] בחושיו הגשמיים, ואז אפשרית הלב להתייחד אליו ית' כי השגת הגשמיות מפסיק"

[10] "הנה מה שאנו אומרים קודם כל מצוה לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה, הענין הוא כי הנה השי"ת נתן בכל דבר קדושה וחיות ובפרט באותיות התורה וגם בקרב האדם הוא חלק אלקי ממעל שנשפע בו חיות מהבורא ב"ה וברוך שמו, וכשהאדם מאמין שהבורא ב"ה מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מניה,, אזי בעשותו שום מצוה או בתפעלה כשמדבר הדיבורים בכל כוחו ובהתלהבות, אזי מתדבק בבורא יתברך על ידי הדיבור, כי אורייתא וקוב"ה חד, וכשמשים חיות בהדיבור או בהמצוה, אזי מתדבק החלק השוכן בקברו בהקב"ה … וזהו נקרא יחוד, פירוש מלשון זיווג, והוא זיווגים עליונים שמזווג חיות הדיבור והמצוה וחיות ששוכן בקרבו, הכל אל הקב"ה" (מאור עינים, חלק הליקוטים, על הש"ס – תחילת מסכת ברכות)

[11] המקוה של אנ"ש היתה סמוך לעמק, מעבר לגשר העץ בין הקלויז לציון.

[12] הוא מתאר את האוהל שעמד על ציון רביה"ק מאחר הסתלקותו ועד לשנת תש"ד, שאז נחרב בהפצצה בקרבות בין הסובייטים לגרמנים. האוהל הזה הוא המופיע בתמונות עתיקות, כשבפתחו יושב אדם עם ספר בידו – הוא ר' אלטר טפליקר; ובתמונה – המצורפת למאמר כאן – מערב ראש השנה תרס"ח, כשמתפללים מאנ"ש עומדים סביבו. את קורות ציון רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב תוכלו לקרוא כאן.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support