מה באמת מסתתר מאחורי סירובו של מנהל התלמוד-תורה החרדי לקבל לשורותיו את בנו של בעל-התשובה המקפיד על קלה כחמורה | על חרדים שאינם מלאכים, על קודים התנהגותיים שלא-תמיד נהירים די-הצורך ועל בעלי-תשובה שלא התנתקו לגמרי מעברם. וגם: מה עדיף, התמזגות מלאה בקהילות החרדיות או הקמת קהילות עצמאיות שימנעו התחככות מתמדת ואי-הבנות | שיחה מעמיקה ונוקבת עם הרה"ח ר' שמעון טייכנר שליט"א, על היחסים שבין 'העולם החרדי' לבין 'עולם התשובה' | מפגש עולמות

ישראל הרמתי | מגזין אוצרות

עשרות שנים חלפו מאז החלה תנועת התשובה את דרכה בארץ – טפטוף קל, זעיר פה זעיר שם; מחלקה קטנה של חוזרים בתשובה בישיבת קירוב זו או אחרת; אחד מעיר, שניים ממדינה, ותו לא.

שנים חלפו, וכאילו נפרץ הסכר. תחילה מאות, אחר-כך אלפים, שנהפכו לרבבות, וברבות השנים, כמעט אין בית בישראל שאין בו אדם שהשליך מאחורי גבו דרך נטולת ערך ומשמעות, ודבק באלוקים-חיים.

'תנועת התשובה', זו שאין לה סוף ושאיש גם אינו יודע לשים את האצבע על תחילתה; זו, שמתנועה קטנה לוחשת נהפכה לשטף עצום ורועש; זו המחזיקה עשרות ומאות ישיבות, כוללים ובתי-מדרש.

מנגד, אם אפשר לומר כך, עומד מה שמכונה 'העולם החרדי'. הוא מביט, ולעתים אינו יודע איך להתמודד או איך להגיב, איך לקבל את אלה שאמורים להיות בנים אובדים השבים לביתם, אל כור-מחצבתם.

"מנגד", משום שבמידה מסוימת מדובר בשני עולמות – העולם החרדי מחד גיסא, ועולם התשובה מאידך גיסא. כמו שני קווים מקבילים החולפים זה לצד זה, נוגעים-לא-נוגעים, לעיתים אף נשזרים זה בזה, מתקרבים ומתרחקים – האחד אינו יודע איך 'לאכול' את זולתו.

מן העבר האחד, 'העולם החרדי', שהתעטף כולו בהגדרות ודפוסים; עולם שבו כובע מסמל חוג וחליפה מאפיינת דרך; שבוֹ לשאלה אם לכיפה שאתה חובש על ראשך יש סרט או לא, ניתן משקל רב; שהשאלה האם בסעודת שבת הינך חובש את השטריימל או לא – מגדירה, בעיני רבים בתוככי העולם הזה את מידת היראת-שמים שלך. ומן העבר השני, 'עולם התשובה', המביט כמשתאה, אינו מבין את כל אותם קודים של לבוש; תוהה אם הקודים הללו נכונים בכלל, האם יש בהם ממש, צורך או תועלת, או שמא, הטפל נהפך לעיקר והעיקר נעלם לו אי-שם בין ריבוי ההגדרות והמיתוגים…

הצד השווה שבהם, ששניהם נתונים בבלבול עמוק, אולי נכון יותר לומר: במבוכה עמוקה. שניהם אינם יודעים איך לקבל האחד את זולתו או איך להתמודד זה עם זה. למביט מהצד – אם יש מישהו כזה – נדמה לעיתים כי יסוד הבעיה הוא ששניהם אינם מסוגלים כלל להבין האחד את חברו. משום שעל-אף ההתקרבות במעשים – ה'שפות' של שני העולמות הללו עדיין שונות.

אלה בעיות שבימינו מתמודד עמן כמעט כל חרדי, באופן תיאורטי או מעשי: אם החוג שלו הוא חוג שקולט בעלי-תשובה – או אם הוא עצמו בעל-תשובה – כי אז ההתמודדות היא מעשית, לפעמים יום-יומית. אבל גם אם לא, עדיין שותפים לאותו עולם אמוני, נתקלים שני הצדדים זה בזה על כל צעד ושעל.

האומנם 'עולמות' נפרדים?

אם בכל העולם כך – בחסידות ברסלב, הממוזגת כולה משני העולמות האלה, על-אחת-כמה-וכמה. מחד גיסא, קהילות חרדיות מפוארות, שורשיות וסגורות. ומאידך גיסא, קהילות נהדרות שנוסדו על-ידי בעלי-תשובה ולמען בעלי-תשובה, קהילות המצמיחות פירות לתפארת.

ההגדרה 'עולמות' נזכרת שוב ושוב לאורך הדברים. כי אכן, הציבור גדול ומגוון מאוד, והוא נחלק למחנות, לתתי-מחנות ולתתי-תתי-מחנות. בעוד אלה מחייבים הטמעות ההדדית, אלה שוללים אותה. וכאשר הללו מעודדים בניה-עצמית, אחרים מתנגדים לה. ובשוליים, כמו בכל חברה, ניצבים ה'שוליים', שדומה כי השפעתם גדלה ביחס הפוך לחשיבותם האמיתית, ושמעשיהם משפיעים, השפעה מופרזת, על יחסי שני הצדדים.

היינו רוצים להרגיע ולומר כי אמנם אין כאן שני 'עולמות' שונים ונפרדים; כי ההגדרה הזו הוקצנה מלכתחילה, רק לשם חידוד הדברים. ואולם אם נאמר כך, נחטא לאמת. יתרה מזאת, הסכנה הגדולה היא שהחשש ההדדי, המבוכה וחוסר ההבנה יחריפו וילכו, ואזי יהיו אלה, חלילה, שני עולמות המנותקים לגמרי זה מזה.

אנו תקווה כי מאמר זה יתרום, ולו במשהו, לקירוב בין שני ה'עולמות' עד לטשטוש ולמחיקת הגבולות המפרידים ביניהם.

על הפסוק "ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק", שואל בעל ה'אור החיים' הקדוש, מדוע נכתב הפסוק בכפל לשון – שהלא אם "יצחק בן אברהם", ברור מאליו ש"אברהם הוליד את יצחק"?!

ובין ביאוריו הוא מסביר בדרך נפלאה שגם מסבירה את המעלה של בעלי-התשובה על אלה שנולדו שומרי תורה ומצוות, ומנגד, את מעלת מי שנולדו שומרי תורה ומצוות אל מול בעלי-התשובה:

"עוד ירמוז באומרו אברהם הוליד וגו' על זה הדרך, שהגם שדימה תולדות הטוב של יצחק לשל אברהם כרמוז באומרו 'ואלה' בתוספת וא"ו, עם כל זה לא תשוה מעלתו לשל אברהם כי הוא האב זיכה לו, והוא אומרו 'אברהם הוליד את יצחק', בחינת הטוב שבו באה מכח המוליד. מה-שאין-כן אברהם, כי אביו עובד עבודה-זרה היה, והוא נתעצם להשיג בוראו, ומעלת אברהם נשגבה. ולזה נקרא אברהם אוהבו יתברך (ישעיה מא,ח), פירוש, הוא קדם להיות אוהב לקונו, קודם שיאיר ה' אליו אהבתו בו הוא רדף אחריו בהתעצמות נפלא, מה-שאין-כן יצחק, כי בנה בו אברהם בנין אהבת הטוב וכשפקח עינו בעולם כבר נחה עליו רוח ה'.

"עוד ירמוז על זה הדרך, כי תולדות יצחק היו בבחינה יותר מעולה מתולדות אברהם, כי 'אינו דומה צדיק בן צדיק לצדיק בן רשע' (יבמות סד) שהוא אברהם בן תרח; והגם שאמרו ז"ל(ב"ר לח,יב) שעשה תשובה, עם כל זה, בעת לידת אברהם, עד סמוך למיתתו, לא היה אלא במדרגת רשע, ופעולת האב רשע תחשיך מאור נפש הבן, ובבחינת זה נתרבית הכשרת מעשה יצחק. והוא אומרו 'ואלה' בתוספת על הראשון ונתן טעם באומרו 'אברהם הוליד וגו'".

והדברים נפלאים.

שורש הבעיה – אי-הבנה

על קו-התפר, בין שני העולמות האלו, עומד – בין שאר העוסקים במלאכת הקודש – הרה"ח ר' שמעון טייכנר שליט"א, המקדיש ימיו ולילותיו להרצאות, לשיעורים וליעוץ בשני העולמות –העולם החרדי ועולם התשובה.

מתוך ידיעה שאין חכם כבעל הניסיון, ביקשנו לשמוע מה יש לו לרב טייכנר לומר בעניין יסודי וחשוב זה.

"יסוד הבלבול שבין העולמות", פותח ואומר הרב טייכנר, "מעבר להתמודדויות אחרות בשני הצדדים, הוא אי-הבנה".

כדי להמחיש את כוונתו, מביא הרב טייכנר דוגמה, קיצונית ובלתי מייצגת, שמטרתה להמחיש בלבד את שורש הבעיה, לדעתו.

"ניקח לדוגמא", הוא אומר, "אדם חכם ובעל כשרון, שגדל בבית חילוני. סיים לימודים בהצטיינות, השלים תואר אחרי תואר, ואז התחיל לחשוב על החיים – וחזר בתשובה. את אותו כשרון שגילה בחייו הקודמים, השקיע מיודענו בהתמדה בעבודת ה' ובלימוד תורתו. הוא המעיט מאוד בקשר עם משפחתו שאינה שומרת תורה ומצוות, מתוך חשש להשפעה רעה על צאצאיו. הוא הקים בית המקפיד על קלה כחמורה, מלא יראת ה' ואהבתו. כל חייו נהפכו קודש ללימוד תורתנו הקדושה, עד שזכה בגיל צעיר, יחסית, לסיים את הש"ס. את ילדיו שנולדו לו גידל בקדושה וטהרה. כבר מגיל ינקות השגיח שלא ילכו ד' אמות בגילוי ראש. מלידתם הקפיד ליטול את ידיהם שחרית. השקיע בחינוכם את כל כוחו ומרצו.

"כאשר גדל בכורו והגיע לגיל שלוש, חיפש מיודענו את התלמוד-תורה הטוב ביותר, והלך בחרדת-קודש לרשום אליו את בנו. לאחר שיחה ארוכה, אמר לו המנהל שבעוד כמה ימים יקבל תשובה אם יוכל להכניס את בנו אל הת"ת או לא. חלפו ימים מספר, ומנהל הת"ת מתקשר: 'מצטער', הוא אומר, 'אבל אין לנו מקום בכיתה…'.

"מיודעינו תמים, והוא מאמין. אבל כאשר שכנו, שבנו נרשם מאוחר יותר, מקבל תשובה חיובית, הוא מתחיל לברר מדוע בנו, עצמו ובשרו, נדחה. לאחר בירורים רבים מתברר לו שהסיבה היא: סרט בכיפה…

"בשיחתו עם המנהל, התברר, ראה המנהל כי מיודענו הולך – לא-פחות ולא יותר – עם כיפה ללא סרט בשוליה! ומתוך שלא הכיר אותו, חשש המנהל לרוחניותו, וסירב לקבל את בנו".

"כעת הבה ננתח את הדוגמא", מטעים הרב טייכנר, "ונבחן אותה:

"בעל-התשובה הזה, הינו ירא-שמים לא-פחות מהרבה מאוד חרדים-מבית. הוא איש תם וישר, ירא-אלוקים וסר מרע בכל מהותו. והמנהל, אף הוא איש תם וישר, שאינו דואג אלא לגורלם הרוחני של הילדים שהוא הופקד על חינוכם.

"מה, אם-כן, קרה כאן? – אי-הבנה. בעל-התשובה, שכל אותן דקויות המוכרות כל-כך לעולם החרדי אינן ידועות לו, מעולם לא ידע שכיפה בלי סרט היא סימן מזהה של חרדים מסוג מסוים, המתהדרים באורח חיים 'פתוח' יותר; ומנגד, המנהל, לא ידע כי מיודענו הינו אדם כשר באמת, וכי כל 'בעייתו' היא – שלא ידע. וכך, אי-הבנה קלה, פערה תהום בין העולמות.

"וזוהי דוגמא בלבד. בפועל", מוסיף הרב טייכנר, "לדאבוננו הרב ישנם גם מנהלים שלא הדאגה לחינוך ילדי הת"ת שלהם עומדת בראש מעייניהם, אלא, ואולי בעיקר, החשש לשמם הטוב. הם חוששים מה יעלה בגורלם, ואיך יסתכלו עליהם אחרים: אם יתחילו להכניס בני בעלי-תשובה. יסתכלו עליהם 'עקום'… הם חוששים, ואינם מנסים אפילו לשנות את המצב. שלא לדבר על מקרים גרועים יותר, ה"י…

אבל גם לבעלי-התשובה הרב טייכנר אינו 'עושה חיים קלים'.

"מצד שני", הוא אומר, "ויש לומר זאת בפה מלא: אנו נתקלים בתופעה של בעלי-תשובה שלא עזבו באמת, לחלוטין, את עולמם הקודם. ישנם כאלה, מעטים אמנם, אבל הם מוציאים שם רע לכלל בעלי-התשובה הנפלאים; כאלה שמשום מה לא עזבו את סגנון הדיבור, לפעמים גם חלק מסגנון החיים הקודם.

"הבעיה הגדולה היא שלמרות שהם, כאמור, מיעוט, אולי מיעוט מבוטל ממש, הם מוציאים שם רע לכלל בעלי-התשובה, שהם אנשים גיבורי נפש, עזי רוח, שמסרו נפשם ממש, בפועל, למען אמונתם בבורא עולם, ולעתים וויתרו על כל מנעמי חייהם, כדי לדבוק בה' ובתורתו".

בגלל מי חזרתי בתשובה…

האם אין זה, שאלנו את הרב טייכנר, ייפוי של המציאות? הרי בעלי-תשובה רבים חשים כי כלל לא משנה איך יחיו ומה יעשו, פשוט לא יקבלו אותם; כאילו תמיד, בכל מצב, יסתכלו עליהם בעיניים עקומות…

"לצערנו", עונה הרב טייכנר, "יש בזה לא-מעט מהאמת… אכן מצער מאוד שישנם יהודים חרדים שבמקום לקבל בעלי-תשובה בזרועות פתוחות, בשמחה ובהערצה, מתייחסים אליהם כאילו היו מלכתחילה אנשים פחותי-ערך בהשוואה אליהם.

"דומני", ממשיך הרב טייכנר, "שאם חובתו של כל חרדי היא לדעת לקבל את האחר, הרי שחובתו של כל בעל-תשובה היא גם כן לקבל את האחר, את החרדי. שהרי כל ציבור, גם הציבור החרדי איננו מקשה אחת. ציבור, כידוע, הוא ראשי תיבות 'צדיקים, בינוניים ורשעים'. גם אלה המרכיבים את הציבור החרדי לא נולדו מושלמים אלא ירדו לעולם כדי לתקן את שעליהם לתקן. זו הסיבה לירידתו של כל יהודי לעולם הזה, ולכן לכל אדם חייב שתהיינה חסרונות מלכתחילה, כדי שיהא לו מה לתקן".

הרב טייכנר מחדד את דבריו עוד: "ישנה טעות נפוצה בקרב חוזרים בתשובה בתחילת דרכם, שהם רואים בכל יהודי חרדי מבטן ומלידה – אדם מושלם, כמעט מלאך. ולכן, כאשר בחלוף הזמן הם מגלים שיש גם חסרונות, זה גורם להם אכזבה ומשבר חריפים. לפעמים זה אפילו עשוי להוליד אצלם הרהור שני על כל עצם חזרתם בתשובה, ח"ו. על אדם שמתמודד עם מחשבות מהסוג הזה, לזכור שהוא לא חזר בתשובה בשביל להיות חלק מהציבור החרדי, אלא כדי לדבוק בבורא העולם יתברך. הציבור החרדי מרַכז אמנם את כמות הידע הגדולה ביותר, והמסורת העמוקה ביותר לקרבת אלוקים ולעבודתו, אבל, תמיד יש לזכור – לא חזרתי בתשובה בגלל ציבור זה או אחר.

"חשוב שהמתקרב ידע, כי גם חרדי מבית, עבר והתמודד עם נסיונות קשים בכדי לשמור על טהרתו ונקיונו, ויגיעתו בתורה במשך שנים ארוכות, עמל שלא בא בנקל.

מאידך גיסא, מדגיש הרב טייכנר, "על כל יהודי שזכה להיוולד בבית שומר תורה ומצוות, מוטלת החובה הקדושה, לדעת כי תפקידו הוא לקרב כל יהודי – כמובן, בכפוף ליכולתו. ומי אינו יכול לקרב יהודי ביחס הוגן וראוי, במיוחד כזה שמסר את נפשו על קידוש ה' בחייו, והקריב את עצם חייו בגבורה שכזו, לעזוב מאחוריו עולם שלם ולשוב אל בוראו?! האר לו פנים, הראה לו שהנך מזדהה עמו, מעריך ומוקיר את מאמציו בחזרתו בתשובה".

בהסברה וברגישות

כאשר הרב טייכנר מדבר על מוסדות לימוד, הוא כואב ממש. "הרי עלינו נפלה חובת השעה", הוא אומר בהתרגשות, "לקבל, לקלוט ולחנך את הדור הצעיר של בעלי-התשובה, גם אם זה דורש מאמץ ומחיר גדולים. הלא מן הראוי היה שכל מוסד ישמח לקבל אותם! ואם הוא בכל-זאת חש כי אינו יודע כיצד להתמודד עם ילדי בעלי-תשובה שזה מקרוב באו, חובה עליו להחזיק יועץ חינוכי מיוחד שייעץ לו אם ואיך לקבלם ואם ומה להעיר להם. כמו כן על היועץ הזה להדריך את ההורים, במקרה הצורך, איך לנהל את ביתם – מה מותר ומה אסור לילדים לשמוע או לראות וכו'.

"בהסברה נכונה וברגישות מתאימה, הדברים יתקבלו מיד, שהרי אדם שבחר במודע בדרך החזרה בתשובה, צמא לשמוע ולהבין. ואולם למרבה הצער, במקום שכך יהיו פני הדברים, גורם החשש לריחוק הדדי. איך זה יתכן?! הלא חובת הדאגה והקירוב – חובתנו היא, חובה ממש!

"בואו ניקח על עצמנו בחודש הרחמים, לדמות מידותינו למידותיו של הקב"ה, מה הוא פושט יד לשבים, גם אנו נפשוט ידינו אליהם. ומי מאתנו אינו מייחל ומצפה שהקב"ה יקבל תשובתו ברחמים.

"עצתי למנהל מוסד, שיבחן את עצמו היטב, מהי מטרתו במוסד שתחת ניהולו: עבודת קודש עליונה של חינוך הדור הצעיר, או עסק גשמי הנתון לשיקולי תדמית… ויבקש סייעתא דשמיא, על כך ששיקול זר לא 'יחתוך' דיני נפשות".

אלא שגם לנוכח הדברים הנוקבים הללו המופנים אל מנהלי המוסדות, יש לרב טייכנר מה לומר גם לבעלי-התשובה, בבחינת 'שני צדדים למטבע':

"בעל-תשובה המבקש להתקבל למוסד חרדי, חייב לדעת שאם זה המוסד שבו הוא חפץ לחנך את בניו, עליו לקבל גם את התנאים הנלווים, גם אם הם אינם נוחים לו או אינם מקובלים עליו. אני משוכנע, שבמשך הזמן הוא יבין אותם טוב יותר ואף יזדהה עמם.

"אין אדם זכאי לבקש לשלוח את בנו למוסד שבו נהוגים קודים התנהגותיים מסוימים, בעוד הוא פוטר עצמו מהם. בעל-תשובה אינו יכול, מצד אחד לנהוג בצורה מסוימת, שאינה תואמת את הכללים הנהוגים במוסד החינוכי בו הוא מבקש לחנך את בנו, ולהתמרמר כאשר מסרבים לקבלו. אין כוונתי", מבקש הרב טייכנר להבהיר, "לומר, חס ושלום, שבעלי-התשובה ככלל נוהגים כך. חס ושלום! אולם מקרים כאלה קרו וקורים, ואם מבקשים אנו לקרב ולהפחית את אי-ההבנה, הרי שחובה זו היא הדדית".

איזו אסכולה עדיפה?

בשנים האחרונות התפתחו שתי אסכולות בקרב בעלי-התשובה:

האחת, של אלה הרואים עצמם חלק אינטגרלי מהציבור החרדי השורשי, מחויבים לסממנים ולקודי ההתנהגות שלו. מטרתם היא 'להיטמע' בציבור החרדי, להפנים את הקודים ולגדל על-פיהם את ילדיהם. אמנם לא כל הנמנים עם אסכולה זו תמימי-דעים עם קודים אלה, אולם הם מבינים כי בחירתם להיות חלק מהציבור החרדי, מחייבת אותם גם לקבלת קודי ההתנהגות של הציבור הזה.

מולם ניצבת האסכולה השנייה, של כל אותם רבים וטובים, עובדי ה' ויראי-שמים, הסבורים כי טובת בעלי-התשובה (בין היתר, בגלל היחס שהם מקבלים מחלק מהציבור החרדי) דורשת דווקא פיתוח של קהילות נפרדות, שילכו בדרכן-הן בעבודת ה', תוך הימנעות מהתחככות יום-יומית עם הציבור החרדי. לא על-מנת להתבדל מהציבור החרדי, חלילה, אלא כדי לבנות חיים תורניים מבוססים בצורה טובה יותר ומתאימה יותר לאופיים ולצרכיהם של בעלי-התשובה.

הרב טייכנר נמנע מלהעדיף את אחת הגישות על פני רעותה. "על כל אדם לעשות את חשבונו האישי, ולהגיע למסקנה היכן יוכל להתפתח טוב יותר מבחינה רוחנית", הוא אומר. "כמובן, קהילה של בעלי-תשובה צריכה לקבל הדרכה מרב מורה-דרך מוסמך, שאם לא כן תמיד קיים הסיכון שהם יטעו ח"ו. אולם לאחר שאדם הגיע למסקנה כי זו הדרך הנכונה לו, תהיה הסיבה אשר תהיה – ילך באותה הדרך. כל עוד הכוונה היא הוספה והתחזקות בעבודת ה', והבחירה בדרך העצמאית לא נובעת משיקולים זרים – זה העיקר וכל היתר, טפל. 'ובלבד שיכוון ליבו לשמים', אמרו חז"ל".