"שמחת תורה". ריקודים, הקפות, שמחה של מצווה, שמחת התורה! – זה מה שאנו זוכרים מדי שנה בזמן הזה.

והשנה? רקדנו, אכן! ערכנו "הקפות" וספרי תורה בידינו. אולם בשערים נעולים, בחצרות, במיעוט משתתפים. אין מה לומר. אין זו שנה רגילה.

ובכן, "צאי לך בעקבי הצאן", הבה ונעיף מבט אחורה, אל וורשה של לפני השואה, בעיצומו של גל אנטישמי מטורף ששטף את פולין המדינה, ופגע ביהודים בכל צורה אפשרית. איך הגיבו אז אנ"ש? מה עשו?

הרי לנו תיאור מפורט, משמחת תורה בשטיבל הברסלבי הנודע בוורשה, שהתפרסם מיד לאחר שמחת תורה תרצ"ז, שבא לאחר שנת תרצ"ו, במהלכה התגברה האנטישמיות, התפרץ החרם הכלכלי על היהודים, אירעו פוגרומים, גזירת השחיטה, גזירת ההגירה וגזירות נוספות.

התיאור פורסם באחד מכתבי העת הגדולים בשפת היידיש, והרי הוא לפניכם (בתרגום חופשי ללשה"ק).

שמחת תורה אצל ה"אומאנער"[1]

היה זה בעת הכיבוש הגרמני[2]. הרעב השתולל ברחובות ובבתים. ואז, ביום בהיר אחד, החלה להתפשט בשטיבלאך ובבתי המדרש הבשורה אודות ה"חסידים המתים", ה'אוּמַנֶר', הצוחקים לכל הצרות, לועגים לרעב ומקיימים את "עבדו את השם בשמחה". וכולם אצו רצו לראות את הריקודים של ה'אומנר', ובתוך כך נדבקים בשמחה שלהם. סביב השולחן בסעודה שלישית, עליו חתיכות לחם עבש, רקדו חסידים בנעליים בלויות ובקפוטות מרוטות, מהן מבצבצות חולצות קרועות, רקד הציבור האומני בשירה: "יהודים, אל תתייאשו! יהודים, היו בשמחה!".

ומאז והלאה, נמשכים אל חסידי אומן כל אותם אלה, שבליבם עדיין מהבהבים ניצוצות מאוירת היום-טוב בבית האבא או הסבא; כל אותם "שנה ופירש'ניקעס", ה"לשעברים", הנודדים סביב סביב בימים טובים באוירת החולין השוררת בבית או ברחוב, ומתגעגעים ומשתוקקים אחרי מעט "נשמה יתירה", אחרי מעט אוירת יום טוב, שיגרשו את ריקנות החולין מליבם.

ותחושת הריקנות מתעצמת והולכת ביום שמחת תורה. זכרונות שמחה עתיקים מהשטעטל, מבית אבא או מבית סבא, מתעוררים, תובעים את תיקונים וממלאים את אותם ריקנים בתחושת מלנכוליה – ואז הולכים לחסידי אומן להקפות.

ומגיעים יהודים "פרווה" מבתי כנסת "קרים" לחטוף מעט התלהבות, ומגיעים אפיקורסים מוחלטים, "בעזבאז'ניקעס" לשמה. האחרונים, זאת אומרת, באים על מנת לעקוב ולצפות, אולי גם בכוונה ללעוג. אולם סופם "מר": הם נכבשים ונסחפים אל תוך הפשטות הקדושה הזו, אל תוך ההתלהבות התמימה של חסידי אומן, ומהר מאוד נכחד החיוך האפיקורסי הלועג, ו"אנשי העולם", "יודעי-כל" אלה, מצטרפים אף הם בעל כרחם לשירת "ונזכה לעשות רצונך בליבב שלם"…

בתחילה, הם שרים בקול נמוך, ההולך ומתגבר, הולך ומתגבר; והריקוד הופך להיות מתלהב יותר ושמח יותר, והפנים מאירות בחדוה והעינים בורקות: "וחסידים ברינה, ברינה יגילו", וללא הפסק חוזר שוב משפט אחד, פסוק, הנחרט עמוק בנשמה, משכנע, כובש, משתלט.

ושרים במקהלה: "האדרת והאמונה – למי ולמי?" וה"עולם" משיב "לחי עולמים" – "הבינה והברכה צו וועמען, צו וועמען?" – "לחי עולמים" – "מי הוא זה, ואיזהו?" – "זה א-לי ואנווהו"…

וכך נמשכות ההקפות, ריקודים ושירה מתמשכת, שעות ארוכות. האורחים, בעלי החזות המודרנית, החילונים, בעצמם אינם קולטים איך הם נמשכו אל תוך המעגל, ואיך לפתע הצטרפו אף הם לריקודים ולשירה:

"ועל ידי זה יושפע שפע רב…" או "וטהר ליבנו לעבדך באמת".

שמחת תורה של שנה זו עמדה תחת רישומה העמוק של פרשת פשיטיק[3], גזירת השחיטה[4] ו… ההגירה[5], ולפני שהחלו ההקפות אצל חסידי אומן, שמיני עצרת בערב, עלה אברך על הבימה והכריז:

"יהודים! אנו צריכים, בשמחת תורה הזה, מאוד מאוד להיות בשמחה מכמה וכמה טעמים. קודם כל בגלל שהיום שמחת תורה, ובשמחת תורה צריך לשמוח; שנית, משום שאנו חסידי אומן, שעובדים את השם בשמחה; ושלישית, משום שנגזרה עלינו גזרה משולשת: גזירת הבשר[6], גזירת החלב[7] וגזירת הפרווה. גזירת הבשר והחלב – יודעים אתם למה הכוונה. גזירת הפרווה, כוונתו כפשוטו: לחם. שרוצים לעקור את מעט הלחם מפינו[8]. ולכן, אנו צריכים לשמוח עוד יותר, להרבות בשמחה, כדי להמתיק את הדין.

ואכן שמחו! השנה, בשמחת תורה, רקדו אצל חסידי אומן יותר מבכל שנה, וביותר שמחה וביותר התלהבות מבכל שנה; וביותר מכל שנה נהרו לשם יהודים, זקנים עם נערים, לשאוף מעט שמחה, קמצוץ של אופטימיות. ואחד החסידים סובב בין האנשים וזעק:

"יהודים, אל תתייאשו! היו בשמחה! עם שמחה נמתיק את כל הדינים ונבטל את כל הגזירות הרעות".

הערות:

[1] כך כונו, בין היתר, חסידי ברסלב בפולין: "חסידי אומן". בהמשך תרגמנו בד"כ כ"חסידי אומן".

[2] ורשה, שהיתה באזור השליטה הרוסי בפולין, נכבשה על ידי הגרמנים בשלב די מוקדם של מלחמת העולם הראשונה, בשלהי חודש אב תרע"ה.

[3] ב"פשיטיק", כפר במרכז פולין, אירע באמצע שנת תרצ"ו פוגרום, במהלכו, לאחר שניסו היהודים להתגונן, פרצו הפולנים לבתי יהודים, פצעו עשרות והרגו שנים. הי"ד. היהודים המתגוננים נדונו לתקופות מאסר ארוכות, בעוד הפורעים הפולנים נפטרו בעונשים קלים בלבד.

[4] בשנת תרצ"ו, גזרה המלכות בפולין גזירה על השחיטה, שבפועל אסרה את השחיטה הכשרה בפולין מכל וכל. במכתב מער"ח שבט תרצ"ט, כותב ר' יצחק ברייטער: "וגם אצלינו רואים צרת הנפש מאז יצאה הגזירה על השחיטה, מאזי כמו 70% אנשים אוכלים נבלות וטריפות וגם אנשים כשרים נתפסים בשוגג ע"י סיבות שונות. אוי ואבוי מה שהיה לנו". מלבד זאת, אסר החוק על יהודים לעסוק בסחר בבהמות, ועל מעט הבשר שהותר לשחוט בשחיטה כשרה, הוטלו מיסים כבדים.

[5] לאחר מותו של מנהיג פולין פילסודסקי, התפשטה האנטישמיות בפולין, והרעיון כי בפולין יש יהודים רבים מדי, וכי יש לעשות הכל כדי שלפחות חלקם יהגרו מהמדינה לכל מקום אחר בעולם, קנה לו מקום גם אצל ממשלת פולין, ו"הנושא היהודי" אף הועבר מטיפול משרד הפנים, כענין פנים פולני, למשרד החוץ, שהחל לדחוף את עמדתו כי פולין חייבת להביא להגירת יהודים מתוכה – כולל הגירה כפויה – בשל "צפיפות אוכלוסין" וכדומה.

[6] כמסופר בהערה 4.

[7] יתכן שהכוונה היא להגבלות חמורות שהוטלו באותה תקופה על המחלבות ויצרני מוצרי החלב הפרטיים, שבפועל מוטטו את תעשיית החלב הכשר, שהיתה רובה במפעלים קטנים או ביתיים, וגרמו גם לאובדן פרנסתם של אלפי משפחות בעיר וורשה לבדה.

[8] באותה תקופה, יזמו המפלגות האנטישמיות בפולין חרם כלכלי על היהודים, במסגרתו שוכנעו הפולנים לנתק כל יחסי מסחר עם היהודים, ולקנות רק אצל פולנים. יזמה זו קיבלה תמיכה מראש ממשלת פולין ושר הפנים הפולני, שהכריז בפרלמנט הפולני "חרם כלכלי – אדרבא!", במה שהתפרש כתמיכה ועידוד לחרם האלים. במסגרת החרם הועמדו משמרות ליד חנויות יהודיות, נערך מסע תעמולה קולני, והופעלה אלימות נגד איכרים שמכרו ליהודים מצרכים חיוניים. יהודים שעבדו במקומות עבודה פולניים פוטרו בגלל "חוסר אמון ואי בטחון".