במסגרת הכתבות ההיסטוריות באתר, נעבור הפעם לתחילת שנת תרצ"ח. הכתבה שלפנינו – המתורגמת מיידיש – עוסקת בבעלי תשובה.

אם חשבתם שבעלי תשובה בברסלב הם סיפור של 40 השנים האחרונות, לעיתון שלפנינו יש סיפור מענין – ושונה – לספר לכם.

מעדויות בני התקופה, עולה פעמים רבות כי בין חסידי ברסלב בפולין היו לא מעט בעלי תשובה, אולם הכתבה שלפנינו היא התיעוד המקיף ביותר שנתקלנו בו עד היום לתופעת בעלי התשובה בברסלב שבפולין.

בין בעלי-התשובה ה"אומנים"

שם, היכן שהפושעים מתקבלים בזרועות פתוחות, ומראים להם את הדרך לתשובה.

ווילנער ראדיא, 10.09.1937

בזמן שנראה שהחיים הדתיים ברחוב היהודי נחלשים, ושדרך החיים המסורתית הותיקה נעלמת מהשטח, הרי שישנן פינות שקטות שבהם מורגש דווקא רנסנס, תחיה מחודשת, של רעיונות דתיים עתיקים.

פינה כזו, בין היתר, יש בשטיבל האומני[1] בוורשה, ברחוב נובוליפיה 26[2].

קומת חסידי אומן הנמצאים בורשא כבר עשרות שנים, גדלו בשנתיים האחרונות בגל עצום, המקיף בוורשה לבדה מאות, מאות אנשים.

והפינה המדוברת הזו, היא מקום לתצפית פסיכולוגית מדהימה.

וזה, לא רק משום שרואים שם אקזוטיקה חסידית, ריקודים חסידיים; לא רק בגלל ששומעים שם איך שלומדים שם בציבור סיפורי מעשיות פלאיים אודות נסיכה אבודה, על בן מלך ובן שפחה שהוחלפו – מעשיות פלאיים של אלף לילה ולילה, שבהם נחבאים סודות עליונים.

אלא בעיקר בגלל ששם הוא מרכז לסוגים שונים של בעלי תשובה. כמעט כל "מקורב"[3] חסיד אומן שלישי סוחב איתו "עבר", שממנו חסידות ברסלב החזירה אותו למוטב.

פסיכולוג יהודי מוכר אמר לי פעם, שבשטיבל המדובר יש לו את המעבדה המרתקת ביותר של חיבוטי\מאבקי הנפש האנושית.

חלק גדול מבעלי התשובה האומנים הם בעברם אנשים אינטליגנטיים, בעברם סטודנטים חילונים או סתם אינטליגנטים שעלו לכאן לשם אקזוטיקה ונלכדו ברשת הזהב האגדית של חסידות ברסלב.

הנה מראים לכם סופר יהודי מוכר, משורר, בעל טור קבוע בעיתון, אחד מהמשוררים הטובים ביותר, המפרסם בעיתונות היהודית מסות על גדולי הסופרים האירופאים, על פושקין ואחרים, ואת אותו משורר אתם יכולים למצוא באופן תדיר בשטיבל האומני רוכן מעל ל"ליקוטי מוהר"ן", שבו הוא מוצא כל כך אמת פיוטית, ואתם יכולים גם לראות אותו שם מתפלל בהתלהבות והתלהטות.

ואל הדת הוא הגיע באמצעות האומנים. מתוך שחיפש – כיאה לנפש המשורר שבו – מעט אקזוטיקה, הוא הגיע לשטיבל האומני, בתחילה הביט מלמעלה למטה על החסידים ה"פראיים" ומנהגיהם, ובסוף בעצמו נהיה חסיד.

אתם תראו כאן סטודנטים צעירים שבאו לכאן על מנת ללעוג לחסידים ולריקודיהם והיום תראו אותם עם זקנים ארוכים, עוטי כובעים יהודיים מרושלים, ולבושים במלבושים יהודיים, חסידים בכל מהותם, שעל פניהם לא תזהו בשום אופן שום עקבות ל"אירופאיות" שלהם.

אבל מרתקים בהרבה, הם הטיפוסים האחרים של בעלי-תשובה שהשטיבל האומני מלא בהם.

אלה כבר "אנשים פשוטים" אפילו גנבים ורוצחים שבנשמתם נדלק הניצוץ היהודי והם השליכו את עבריינותם ונהיו יהודים דתיים יראים ושלמים.

בלובלין הראו לי יהודי עטור זקן ופאות, שהתנועע בתפילתו בהתלהבות, מחא כפיים ועשה מיני העוויות ותנועות.

את היהודי הזה – הראו לי – היית צריך לראות לפני כמה שנים. אז הוא היה מבכירי העולם התחתון באזור באלוט שבלודז'. כל באלוט רעדה ממנו. והנה, פעם אחת הוא נקלע ללודז', ל"קיבוץ" האומני[4], שמע איך לומדים שם וזה כל כך חדר לנפשו, שהוא השליך את דרכו הקודמת והפך להיות חסיד. היום הוא נראה כמו אדמו"ר. בתפילה הוא בוכה ומתייפח, הוא מבקש, בדמעותיו, למחוק את עברו הנורא.

יהודי אחר – עגלון מלודז'.

בלודז' הקימו החסידים אגודה, "שומרי משפט". כל חבר באגודה מחזיק בפנקס שבו מסודר סדר יום. כך וכך פרקי תהלים עליו לומר בכל יום, כך וכך חומש הוא צריך ללמוד מדי יום ביומו, וכן הלאה[5].

לשמור על סדר היום הזה – קשה מאוד. משימות רבות מוטלות בו על האדם. ואם אדם מחמיץ איזו נקודה ממנו, עליו לשלם קנס. היחיד שמצליח לעמוד בכל דרישות סדר היום העמוס הזה, הוא דווקא אותו עגלון, שהיה פעם לשם דבר בין עגלוני לודז בפראותו.

ואת כל אותם פרקי תהלים ותפילות, אומר העגלון הזה בעודו נוסע בכרכרתו, מכוון את סוסיו, ובין "וויו" אחד לשני הוא אומר עוד פרק תהלים, עוד חתיכת "תיקון הכללי", ובעודו מזרז את סוסו ברחוב פטריקוב, ממלמלות שפתיו תפילות לאלקים.

וכאלה "למד-ווניקעס" תמצאו כאן על כל צעד ושעל. אנשים שאינם יודעים להתפלל כראוי, אבל יודעים שיש להם אבא בשמים שמבין אותם בקריצה, ומספיק לשרוק לו, שריקה מעומק עומק הלב – וזה אצלו יהיה חשוב יותר מלימודם ותפילתם של הרבה יהודים יראים…[6]

*

כאשר מגיעים עשרת ימי תשובה, מתחילה עונת התשובה בין האומנים. ה"עבודה" מתנהלת בין המוני הסקרנים, המגיעים מתוך סקרנות. "מיסיונרים" אומנים מסתובבים ביניהם בחיוך, מקרבים אותם ומקשיבים להם. וכך מתנהלת עבודת הקירוב. הפושע, ה"תת-אדם", חש לפתע שאינו אבוד, משום שבכלל, אין בנמצא אנשים אבודים בעולם כלל.

אפשר לשקוע בשאול תחתיות, בעומק התהום, אבל תמיד יש דרך חזרה.

ואין אצל יהודים מי שיעסוק עם האנשים האלה, מהעולם התחתון, כולם מתנערים ומתרחקים מהם.

כאן, אבל, בין האומנים, הם מוצאים יד חמה, העוזרת להם לצאת מהבוץ.

איך שרים האומנים?

נופלים ונופלים ונופלים ונופלים

ואף על פי כן

אין שום יאוש בעולם כלל

ואתה רואה אותם, את הפנים המגושמות של בעלי התשובה האלה, במעגלי הריקודים של החסידים, והעינים מאירות, מגרשות את צללי חיי החטא שחיו בעבר, ויד אוחזת ביד, הם שרים:

אם אמרתי מטה רגלי

חסדך השם יסעדני.

הערות:

[1] חסידי ברסלב בפולין כונו "חסידי אומן". "אומנים"

[2] הכתובת הנכונה היתה נובוליפיה 28, לשם עבר השטיבל מכתובתו הקודמת, דזיעלנא 43.

[3] הכוונה היא לאדם שהתקרב לחסידות ולא נולד בה.

[4] מאז שנסגרו גבולות בריה"מ, התקיימו "קיבוצים" בערים שונות בפולין. החל משנת תרפ"ח\תרפ"ט התקיים בפולין קיבוץ מרכזי אחד בלבד – בלובלין. כך שאו שהסיפור אירע לפני תרפ"ח, או שהתחלפו לו לכותב לובלין ולודז'.

[5] בתרצ"ד הודפס בלודז'-באלוט ע"י ר"י ברייטר קונטרס "שומרי משפט" ובו סדר יומי ומשבצות לסימון. אולם איני יודע אם היתה זו אגודה רשמית. דפים לסימון קיום עצת ההתבודדות מדי יום הודפסו כבר בלודז' בתרפ"ט, ראה קובץ "אור זורח" גליון ד (לודז', תרפ"ט), עמ' 94: ""לזאת עשינו תיקון להדפיס פתקאות אשר בהם יציין האדם בכל יום אם קיים את ההנהגה הזאת ביום ההוא אשר בה תלוי כל עיקר התקרבותו לרבינו ז"ל וכל עיקר יהדותו, ואם לאו יקבל עליו לשלם איזה קנס לצדקה".

[6] רפרנס למעשה מהבעל שם טוב והרועה…