יחיאל הופר היה סופר יהודי ידוע שהתגורר בוורשה. עם פרוץ מלחמת העולם השניה הוא נמלט לבריה"מ, ולאחר המלחמה שב לפולין. בשנת תש"ח הוא עבר להתגורר בפריז ובתשי"א עלה ארצה.

הקטע שלפנינו נכתב בתקופת מגוריו בפריז, ובמסגרתו הוא משחזר בזכרונו, בשיחה עם חברים, את פולין היהודית, את וורשה היהודית – ואת השטיבל הברסלבי בוורשה. מהטקסט מובן כי הטקסט פורסם לראשונה בעיתון "אונזער ווארט" היידי שיצא לאור בשנים ההם בפריז, אולם אנו מצאנוהו רק בפרסום מחדש באותה תקופה בעיתון "דער טאג" שיצא לאור בארה"ב.

ותיאורו תיאור נאה הוא, ונראה לנו כי כדאי הוא לתרגמו ללשה"ק – ולהביאו בפני הקוראים, והרי הוא לפניכם.

רבי נחמן מברסלב בקפה רוטונד

יחיאל הופר, דער טאג, 13.04.1949

חברי, שנטל על עצמו להראות לי את נפלאות פריז, הוביל אותי לקפה "רוטונד" במון-פרנס. מה"רוטונד" הישן לא נותר כלום מעבר לשם. שוב לא תראו שם סופרים, מחזאים, או סתם אנשים בעלי שאיפה אמנותית. "רוטונד" לאחרונה בית קפה לבורגנות העשירה. היא מזכירה את בית הקפה הוורשאי שלנו "ז'מליאנסקי" ברחוב קרדיטובה.

בערב הזה נפרדתי מחברי. הוא ביקש למחרת לעלות לישראל. הוא הזכיר לי את כל מה שראינו ואני ניסיתי, כדרכי, לעשות איזה מיזוג, איזו סינתזה, בין העבר הזה לבין ההוה, בפריז…

מפריז עלינו על ענין וורשה, כמובן, וורשה היהודית. איני יודע מדוע, אבל לאחרונה רודפת אותי תמונת כיכר מורנוב[1], מהזמן שעוד היה שם שוק עם סלים, שולחנות ודוכנים. אני נזכר במאות הנרות שהיו דולקים שם, מודבקים לקצות השולחנות, והם בעיני, אסוציאטיבית, כנרות נשמה בליל יום כיפור…

מורשה עברנו לעיירות הקטנות היהודיות בפולין. אבל שיחתנו הופסקה בשל מכר של ידידי שנכנס לבית הקפה ודרש בשלומו. הוא הציג עצמו בפני, והצטרף אלינו לשולחן.

אודה: לא נלהבתי מההיכרות החדשה הזו. האדם הזה היה אדם באמצע שנותיו. הוא דיבר על העברות עסקיות. בעשר דקות טייל כמעט בחצי עולם…

מדהימים אותי אנשים בעלי התנהגות חפוזה, ואלה הטסים סביב העולם באווירונים. אני אוהב כל כך את ארבע אמותי. בעיני דומה שהיכן שלא אלך, היכן שלא אסע, הולכים איתי ארבע האמות של הבית בו עמדה עריסתי…

בקושי החזקתי את עשרים הדקות בהם דיבר אותו אדם עם חברי. קרצתי בעיני ורמזתי נואשות עד שלבסוף עלה בידי להטות שוב את השיחה לנושאה הראשון.

אחד מאיתנו הזכיר את העיירה הקטנה קאלושין. המכר החדש אמר בקול שקט:

– מוצאי מעיירה סמוכה לקאלושין.

– איזו?

– וונגרוב.

מדרום אמריקה, מארץ ישראל, צפון אמריקה, מהעסקים הגדולים שלו, המועצות ומנהלי מחלקות בהם מתהלך המכר הזה בטבעיות שכזו – נכנסנו לוונגרוב, בה נעשו פסיעותינו שקטות ואיטיות.

מוונגרוב הוביל אותנו מכרי החדש לוורשה, לרחוב פרנציסקה 11, שם היתה ישיבת נובהרדוק. תורה, מוסר, התנזרות מתענוגות העולם הזה כבר בשנות הנעורים. זהו פרק קשה, וודאי כשהננו כבר בפריז, בעודינו יושבים כאן, בקפה "רוטונד" שותים  באיטיות, מעשה צרפתים, משקה מכוסות הזכוכית המלוטשות.

מכרינו מספר הלאה, איך כמחאה נגד ה"מוסרניקס", משך אותו בחזקה הרעיון והרגש של עבודת ה' מתוך שמחה.

מקהלה מנגנת שירים צרפתיים. בדליי ניקל קופאת השמפניה. המולה. ריח חריף של בשמים.

אני אומר: כן, רבי נחמן מברסלב. אומן, וורשה, רח' דזיעלנא ארבעים ושלש[2]. החצר השניה, ימינה בקומת הכניסה. בחדר האחרון יושב ר' בן ציון[3] ומספר סיפורי מעשיות. אני עומד מרחוק (כבר אז עמדתי מרחוק…) בקרן זווית ואיני חדל מלהאזין. הוא מפרש כל ניואנס, כל רעיון, ולו הדק ביותר, במעשה משבעה קבצנים ("זיבן בעטלער"). דיבורו ברור, שפתו עשירה להפליא, מעשיותיו של רבי נחמן מפוענחים ומבוארים על ידו תוך שימוש בהשוואות ומשלים, מהם אני מוקסם ממש. אני עומד שעות ארוכות ומאזין.

בקפה "רוטונד" הרועש, היכן שהאמנים כבר אינם מגיעים, אני רואה את חדרי ההתבודדות העשוים כמה לוחות עץ שחוברו יחדיו, בהם חסידי רבי נחמן נהגו לשבת שעות ארוכות בהתבוננות עמוקה. אני רואה את ריקוד החסידים, ההולך ומתחזק, ובמקהלה הצרפתית אני שומע את הניגון הברסלבי עם המילים "כי ניחם השם ציון".

בקיר המזרח של השטיבל האומני ברחוב דזיעלנא היה תלוי שלט, ועליו באותיות קידוש לבנה מילותיו של רבי נחמן: געוואלד – ילדים, לעולם אל תתיאשו[4]. לאחר כניסתם של הגרמנים לוורשה מספרם של החסידים הלך וקטן עם הזמן, והאותיות גדלו עם הזמן, עד שביום אחד לא נותר בשטיבל האומני מאומה מלבד האותיות הגדולות של המשפט הזה, שלאחר מכן נשרפו יחד עם המבנה כולו ונחרבו.

* * *

כשיצאנו נרעשים מקפה "רוטונד" אמר לי מכרי החדש:

– שמע נא, חבר יקר, בוא אלי למלון, יש לי הפתעה עבורך.

ועם מכרי הזה, שבתחילה התייחסתי בחשדנות, נהייתי קרוב מאוד. רבי נחמן כינס אותנו – אנשים שונים לחלוטין, אנשים בעלי אישיות מנוגדת לחלוטין – יחד בקפה "רוטונד" והפך אותנו לאנשים קרובים מאוד.

הלכתי איתו למלונו, שם הוא התאכסן בדירה נאה. הוא החל לחטט בתיקיו. תיקים היו לו בסך הכל שנים עשר. כבדים כולם. מעור עבה. הוא סחב אותם בעודו נושם בכבדות.

מאחד התיקים הוציא מכרי ספר, כרוך בכריכת בד שחורה, בפנים זורחות הוא הושיט לי אותו תוך שהוא אומר:

– קח לך, כאשר תבוא לארץ ישראל – תקנה לי אחר.

אני מעיף מבט – הרי זה ספר קודש, ואכן "ליקוטי מוהר"ן" של רבי נחמן מברסלב. חברי החדש, איש בעל עסקים נרחבים, בעל קשרים בעולם כולו, באחת מנסיעותיו בגרמניה, קנה לעצמו את הספר הזה, אותו הוא לוקח איתו לכל מקום בדרכיו, ואותו הוא העניק לי כעת במתנה.

אני פותח את הספר, מביט בדף השער. יצא לאור בהשתדלות ובמימון של יהודי, משארית הפליטה, המתגורר בעיר רגנסבורג, בשנת תש"ז[5].

יהודי משארית הפליטה, שנה אחרי החורבן הגדול, הוציא בעיר גרמנית, ספר של מי שהחזיק למעלה הגדולה ביותר את עבודת השם מתוך שמחה. ידידי, איש העסקים, ואני, בפריז, ב"רוטונד", תחת צלילי המוזיקה הצרפתית, אנו שחים אודות רבי נחמן – ואנשים אומרים, ויהודים אומרים, שהתרבות היהודית הולכת ונעלמת.

שיכור משמחתו של רבי נחמן אני שואל אתכם: – מי, מה, הולך ונעלם – הא?!

("אונזער ווארט", פריז)

הערות:

[1] כיכר מורנוב היה כיכר שוק בשכונת מורנוב שהיתה יהודית ברובה. הכיכר שימשה אחד ממתחמי ההגנה של המחתרות היהודיות במרד גטו וורשה, ובמהלכו הוא וסביבתו נהרסו כליל. הכיכר אינה קיימת כיום.

[2] שם, ברחוב דזיעלנא 43, היה השטיבל של חסידי ברסלב עד לשנת תרצ"ה, שאז עבר למשכן מרווח יותר ברחוב נובוליפיה 28. מהמידע הזה וממידע נוסף, מסתבר שבית הכנסת הזה ברחוב דזיעלנא היה בכניסה השניה, בקומת הקרקע, של הבנין, והכיל שלשה חדרים. חסידי ברסלב ניסו במשך שנים לעבור למקום מרווח יותר, אולם, כאמור, רק בשנת תרצ"ה עלה הדבר בידם. ראו "בית יוצר לאמונה ושמחה".

[3] התיאור מתאים כמובן לר' בנציון אפטר. אולם הוא לא התגורר בוורשה, ובד"כ מי שלמד שם סיפו"מ היה רא"ל ציגלמן או ר"י ברייטר.

[4] הנוסח המדויק: געוואלד, יידן, זייט איך נישט מייאש. ע"פ העדויות השלט היה תלוי מעל ארון הקודש.

[5] מדובר במהדורת צילום של ליקוטי מוהר"ן מהדורת אפטא תרצ"ח, ש"נדפס ע"י השתדלות והוצאת האברך צבי בן מו"ה יחיאל מנחם רייכמאן נ"י החונה כעת בעיר רגנסבורג יצ"ו שנת התש"ז". אודות הדפסה זו ראה למשל "טעם זקנים", שיחות … מאת הרה"ח ר' לוי יצחק בענדער בשפת היידיש, קונטרס ל"ט עמ' 32.