בעיצומם של ימי מלחמת העולם השניה, בערב פסח תש"ג, פרסם הסופר משה קרונה באחד מכתבי העת, תיאור חי של חג הפסח בין חסידי ברסלב שבפולין, שעמדה באותה העת תחת מכבש ההשמדה הנאצי.

במועד פרסומו, התיאור "טרי". הוא אינו יכול להיות מלפני שנת תרצ"ה, שכן רק אז עבר ביהמ"ד דאנ"ש בוורשה לכתובת המצוינת בכתבה – רחוב נובוליפיה. בית הכנסת זה, ה"תחנה" האחרונה בנדודי בתי הכנסת של אנ"ש בוורשה, היה – על פי התיאורים – בית כנסת גדול, יחסית, ומפואר. חסידי ברסלב בורשה עצמה מנו, על פי עדויות בני הזמן, כמה מאות, והם בערו כשלהבת העולה, באשו של רביה"ק; והם דבקו ואחזו – למרות כל הרדיפות הקשות שעברו באותן שנים יהודי פולין – בשמחה וריקודים בכל מצב ובלא תנאי; והם בערו – והבעירו – אש שלהבת שהלכה ובערה והבעירה לבבות יהודים בכל רחבי הקיבוץ היהודי הענק שבפולין.

אנו מפרסמים את התיאור כמות שהוא, בשינוי לשון קלים, ובהשמטת החלקים שאינם קשורים ישירות לתיאור.

כתבה נרחבת יותר, כוללת רקע רחב ותיאור נרחב בהרבה מפרי עטו של משה קרונה – ראו בגליון אבקשה ניסן תש"פ כאן באתר

פסח עם חסידי בראצלאב

מ. קרונה[1]

בבית החסידים של חסידי בראצלאב, ברחוב נובוליפיה שבווארשה, מתכנסים בליל התקדש חג יהודים רבים, פשוטי-עם, לאים ויגעים מעבודת היום של ערב החג. חסידי אומאן[2] אינם אריסטוקראטים עשירים, שפרנסתם מצויה. אדרבה, הרי זו חסידות חדשה בפולין, נטע חדש, שהועבר מאדמות דשנות של חסידות אוקראינה ורוסיה, ונשתל כאן באקלים חדש ובתנאים זרים. עד לפני כמה עשרות שנים לא היתה חסידות זו נודעת בפולין … לפולין הקונגרסאית הגיעו באקראי קונטרסי ליקוטי מוהר"ן ועוררו השתוממותם של יחידים מאברכי החסידים[3] … משהתחילו אחדים מהם להתחקות אחר שרשי הדברים נתגלה לפניהם עולם חדש אשר לא ידעוהו ואלה אשר שבעה נפשם חסידות של שיגרה יום-יומית מצאו לפניהם מקור שופע חידוש והתחדשות, עידוד ותקווה. אחר כך נתגלה להם, לצעירים ראשונים אלה, שגם שם, בפודוליה ואוקראינה, יש להם חברים לדעה ולתפיסה, התחילה התעניינות והתחילו מתרקמים הקשרים, ואחר כך הנסיעות לציונו של רבי נחמן באומאן.

חסידות בראצלאב משכה אליה עזי-נפש ובעלי שאר רוח, נתפסו אליה גם למדנים ותופסי ישיבה, אבל בעיקר נתבצר לתוכה מקום ליראת שמים באמת, לבעלי בטחון ושמחה … פשוטי חסידים אף הם מצאו להם מקום כאן. לא דחקו אותם ולא קיפחו אותם. אדרבה, לא היתה חסידות העוסקת בקירוב אנשים ובעשיית נפשות ליהדות חמה ולאמונה כחסידות בראצלאב. בכל אדם, אף ירוד שבירודים, מצאו חסידי בראצלאב את ניצוצי הטוב וחיזקוהו ואימצוהו.

* * *

הומה בית החסידים בליל החג,. בני חורין גמורים מהלכים כאן. אמנם לבושי החג אינם נאים כלבושי מלכים. עניים ומרודים הם החסידים, ולא סיפק כיסם לכולם להכין צרכי החג ולהתקין לעצמם בגדים חדשים. אולם השמחה במעונם. מכל פינות העיר באו להתפלל בציבור ולשמוח בשמחת החג. חבורות-חבורות עומדות בפינות הבית ומשוחחים בינן לבין עצמן. עיקרי השיחות אינם דברים שבפוליטיקה או טרדות פרנסה והכנות של ערב חג. לא שיג ולא שיח לאומאן עם פוליטיקה כל ימות השנה ובכל קורותיה שווים הכל לפני בוראם ולפני רבם, מכל שכן בימות החג. כאן מספרים בענייני החג – סיפורי מעשיות, אימרות, זכרונות. מעיינים בספרים ומזמזמים ניגונים. פרחי חסידים, רובם נחמן'ים ונתן'ים על שמותיהם של רבי נחמן ורבי נתן מנמירוב תלמידו, מרצדים ומשובבים בחדווה. לפתע מישהו מן המזמזמים בניגונים מרים קולו ומיד מצטרפים לו אחרים. הזמר מתנשא בחלל ובכל פעם מצטרפים קולות חדשים. "והיא שעמדה – – שלא אחד בלבד – – והקדוש ברוך הוא מצילינו מידם" – חוזר הניגון, ומיד הולכות ומתפתלות שורות מרקדים בהתלהבות הולכת וגוברת. פסקו השיחות וחדלה שובבותם של ילדים. יד אל יד, כתף אל כתף והניגון מתנשא והולך והריקוד מתגבר ועולה, הרצפה מזדעזעת וינועו עמודי הבית.

זכו חסידי בראצלאב ובית תפילתם נעשה מקום משיכה לרבים שאינם חסידים, אלא באים להסתופף בצילם ובפרט בימי החג. רבים באים סתם ליהנות מהמחזה המוזר של חסידים, שאינם חדלים מלזמר ומלרקוד. החסידים אינם מקפידים על הללו, אדרבה, יראו ויתבוננו, ישמעו אולי תחי נפשם. וכבר היו מקרים שאלה שבאו תחילה לשם סקרנות בלבד נתפסו לגופו של ענין – לדבר האמונה והחסידות. באים רבים אחרים, שאינם חסידים מובהקים ואולי קטני אמונה בכלל, אלא שמפרק לפרק מתעוררים בנשמתם געגועים וכיסופים לעניינים שברוח, למשהו שמעבר לחיי החומרנות היום-יומיים. הללו רוצים להתבשם מריחה של חוויה דתית מרנינה או להתפרק מהיאוש המכרסם בלבם. מהם רוצים לחזור לרגע למחוז הילדות והנוער, כשהאמינו בעצמם בכל לב. לאן יפנו ברגעים אלה? שמא ילכו לסינאגוגה לשמוע חזנים מנעימי זמר? – לא, שם לא ימצאו את אשר תבקש נפשם. באים הם לבית התפילה הבראצלאבי.

… ומשהתחיל הניגון נסחפו אף הללו לתוכו אם כי לא לשם כך באו. "והיא שעמדה" – חוזר הניגון ונשנה, הכל מרקדים, חסידים ואנשי מעשה, זקן וצעיר, חלוצים ושליחים. אף מבין האינטליגנציה באים לכאן.

… הריקוד והזמר מעטרים את התפילה, בחינת מבוא. התפילה עצמה נמשכת ועולה בדביקות ובניגון פודולי נוגה ועצוב לפי נוסח אומאן, שיסדוהו חזנים הראשונים. וכבר נאמר בספרי בראצלאב, שעיקר העבודה בפסח היא בסיפור ובדיבור, וענין זה מרומז במלה פסח = פה סח. אולם אפשר לספר ביציאת מצרים וקשה לשוח בענין הגאולה העתידה, קשה ואין מילים לבטא את הכיסופים והגעגועים, הרבה נאמר בליקוטי מוהר"ן ושאר הספרים בענין הגאולה העתידה ואמונת המשיח. חסידי בראצלאב חוזרים ומתעמקים בדברי רבם, ויותר משהם יודעים לבטא את המחשבה בדיבור הרי הם מבטאים בזמר, גם אחרי התפילה יתנשא הזמר "קרב יום – – תאיר כאור יום חשכת לילה".

כאן, בווארשה, במרכזה של הגלות החשוכה, התנגן מאליו שיר הגאולה, כאן זעקו אבנים מקיר: "אין שום יאוש בעולם כלל".

* * *

בשעה שפרסם קרונה את הדברים, החל בוורשה המרד, שבסופו חוסל גטו וורשה ונהרסו עד היסוד הבניינים שעמדו בשטח הגטו – וביניהם בית הכנסת של אנ"ש שברחוב נובוליפיה 28, בית הכנסת שעל פי העדויות שלט גדול היה תלוי בו "געוואלד, יידן! זייט איך נישט מייאש!", ונטבחו עקדה"ש, בין יתר קדושי ישראל, גם מאות חסידי ברסלב הקדושים והטהורים שבוורשה, שעל פי כמה וכמה עדויות המשיכו בשמחתם גם בשעה שהמוות ריחף מעל ראשם; שגם בשעה שמחוץ שיכלה חרב ומחדרים אימה, עדיין המשיכו לשמוח בשירה וריקודים בבית הכנסת, ועדיין המשיכו להכריז בכל מקום (כולל על קירות הבתים בגטו וורשה): "אין שום יאוש בעולם".

השם יקום דמם.

הערות:

[1] משה קרונה היה סופר ואיש ציבור יליד ורשה. התוודע לחסידות ברסלב באמצעות חברו, קלמן גולדרייך, מחסידי ברסלב שבפולין, ובעקבותיו אף השתתף באחד השנים ב"קיבוץ לובלין" וראה עצמו קרוב לדרכו של רביה"ק, בנו הוא חוקר החסידות הידוע דוד אסף.

[2] כך כונו חסידי ברסלב בפולין, בעקבות דבקותם הידועה בנסיעה לציון רביה"ק.

[3] נראה שהכותב מדבר על סיפור התקרבותו של הרה"ח ר' יצחק ברייטער הי"ד בעיקר. הרה"ח ר' מרדכי סוקולובער ור' שלמה גבריאל, התקרבו עוד קודם לכן, בעקבות ר' נחום שטרקס, כידוע.