אחד התיעודים המעניינים של הקיבוץ באומן, פורסם בעיתון "היינט" שיצא לאור בריגה, לטביה ביום הילולת רביה"ק, ח"י תשרי תרצ"ז.

אין בתיעוד הזה פרטים חדשים שטרם פורסמו, אבל הוא מענין גם בגלל שם הכותב: חתום עליו "מ. א. גער.". הכותב השתמש בשמו של אדם מוכר לנו מאוד: משה אריה גרשונוב (אולם מחוסר הדיוק בפרטים נראה ברור כי לא גרשונוב עצמו כתב את הכתבה).

ואכן, הכתבה עוסקת גם במכתבים ששלח אביו, ר' אהרן יוסף גרשונוב, לבנו רמ"א שהתגורר בקנדה. רמ"א עסק באותם ימים בנסיון להעיר את מי שאפשר במטרה לסייע לאנ"ש הנתונים תחת מסך הברזל ולסייע להציל את הציון והקלויז (כפי שניתן לראות גם במכתב המצוטט כאן). במטרה זו שלח גרשונוב עותקי מכתבים לעיתונאים, על מנת ליצור מודעות למצב אנ"ש בבריה"מ ולרדיפות הדת שם.

זהו התיעוד השני, כרונולוגית, להתכתבות בין רא"י לבנו. הראשונה פורסמה כמה חודשים קודם לכן בעיתון בניו יורק (ובעקבותיה פנה מנשה אונגר לרמ"א גרשונוב, קיבל ממנו מכתבים נוספים, ולימים פרסמם. למכתבים צירף ר' משה אריה מכתבי הסבר השופכים אור נוסף על מצב אנ"ש שם ובכלל. אנקדוטה מעניינת וחשובה המופיעה במכתבים וכמדומה שטרם פורסמה: כאשר התבקש לספר על ניגוני אנ"ש, השיב גרשונוב: במה שנוגע לניגוני אומן, אני מכיר כמה, אולם איני יודע נגן ואיני כותב תווים. גם, איני מעונין שיהם ישמשו לתיאטרון או לסתם וולגריות מודרנית. ר' נחמן [- ר' נאשקע טולטשינער] הזהיר אותי על כך באחד ממכתביו")

על הדמויות המוזכרות כאן, ועל התכתבויות ר' משה אריה גרשונוב עם אביו ועם ר' נאשקע טולטשינער הי"ד, ראו בהרחבה בפרק על ר' נאשקע בספר "שלהבת בכפור" של ידידנו הר"ר דוד דגן.

מ.א. גער

סוכנות הנסיעות הסובייטית מובילה חסידים מפולין לקבר רבם באומן

לראש השנה הזה שוב נסעו חסידי ברסלב מפולין לקבר רבם באומן שבאוקראינה * האינטוריסט דואג להם למלון ולאוכל כשר * איך חיים חסידי ברסלב ברוסיה הסובייטית * רשמים ממכתב מהחסידים דשם[1].

חסידי ברסלב, או כפי שהם מכונים "החסידים המתים", יכלו בראש השנה האחרון לנסוע לקבר רבם, רבי נחמן, השוכן באומן, אוקראינה.

השלטון הסובייטי העניק עוד בשנה שעברה אישורי כניסה ל-50 איש מפולין[2], המאפשר להם לבוא לאומן, ופתח את אוהל קברו של רבי נחמן, את המקוה ואת הקלויז[3], וחסידי אומן מחוץ לארץ, שמאז המהפכה [הקומוניסטית] נותקו מקבר רבם ונאלצו לצאת ידי חובה בנסיעה ללובלין, לקברו של החוזה, קיבלו, מהשנה שעברה, את האפשרות להיות באומן ולהתפלל שם בבית המדרש יחד עם כל חסידי ברסלב שעלו לראש השנה לאומן, לקברו של הרבי.

מיד לאחר המהפכה, היה הקבר סגור, ולחסידי ברסלב מפולין וממדינות אחרות לא היה לאן לנסוע, והיות ואחרי רבי נחמן אין להם שום "ממשיך", הם הבריחו את הגבול והגיעו בדרכים לא דרכים לרוסיה, העיקר להיות בקברו של רבי נחמן, ואכן, לא אחד מצעירי החסידים נהרג בגבול הפולני-סובייטי[4].

אבל חסידי ברסלב המשיכו בחסידותם בפולין ובארץ ישראל, שם הם מונים חסידים רבים, הם בוורשה פתחו שטיבל ובלודז' פתחו ישיבה.[5]

גם בארץ ישראל גדלה החסידות, עד כדי כך, שהוקמה שם "הסתדרות חסידי ברסלב", שהוציאה קונטרס "עין זוכר ועין משפט" שבו מציין כל חבר מדי יום אם קיים את הנהגות החסידות אם לאו[6].

חסידי ברסלב בבריה"מ אפילו התאימו עצמם לשלטון הסובייטי. אבל הם אינם עובדים כל השבוע אלא רק חלק ממנו, כדי שלא יצטרכו לחלל שבת וכדי שישאר בידם זמן פנוי להתבודדות מדי יום, שזה אחד מעיקרי שיטתו של רבי נחמן מברסלב. במכתב שכותב אחד מחסידי ברסלב לבנו במונטריאול (קנדה), הוא מודיע לו – בין יתר בשורות משמחות – כי השלטון הסובייטי התיר להדפיס את התיקון הכללי[7].

…

כפי שכבר הוזכר קודם, מתיר השלטון הסובייטי לחסידי ברסלב באוקראינה לא רק לבוא לציון רבי נחמן ולהתפלל שם בבית המדרש, אלא השלטון גם מעניק אשרות כניסה לחסידים מן החוץ לבוא לאומן, לקבר רבי נחמן, ולמז'בוז', לקבר הבעל שם טוב, מייסד החסידות.

וחסידי ברסלב בפולין אכן מנצלים את האישור הזה ונוסעים לברית המועצות.

במודעה שהם הוציאו לפני שנה בורשה, נכתב: "בעזהי"ת כי נחם ה' ציון. הננו מודיעים בזה, כי בעזהשי"ת יש דרך להשיג רשיון למדינת רוסיה עבור 50 איש לנסוע לאומן (ומעזיבעזש) על משך 7 ימים. המחיר בעד כל אחד 300 זלאטי, והוא בעד הויזה (מסילת הברזל, שנעל-צוג מווארשא וחזרה, ואכילה ושתי' דבר כשרות את אשר נחפוץ, ולינה בהאטעל מכובד במשך ימי היותנו שם).

ובכן, כל מי שחפץ לזכות בזה, צריך לכתוב שמו ושם אביו ושם משפחתו שנת לידתו ואדרעס שלו, וליתן 8 פאטאגראפיעס (- תמונות) ולכל הפחות 15 זלאטי מעות קדימה, וצריך שיהיה לו פאס עם אביוואטעלסטווי (- מסמכי נסיעה וזהות תקפים).

הערה: וכל אלו אשר לא יוכלו בשום אופן לזכות לנסוע לאומאן, צריכים על כל פנים להתקבץ ללובלין להתפלל ביחד בראש השנה בהתקשרות לרבנו הק' זיע"א"

ואז החותמת: "בית החסידים דברסלב "בית אמונה" מורשה, הנוסעים לאומן"[8].

במכתב שכותב חסיד ברסלב מברית המועצות, הוא מתאר בדיוק איך חגגו החסידים את ראש השנה באומן, איך רצו להחרים מהם שטח אדמה במקום בו קבור רבי נחמן ואפילו רצו לסגור את הקלויז, את הקבר ואת המקוה, אולם היות ובאו חסידים מן החוץ, והיות והחסידים באומן עצמה הגישו תלונות בפני סמכות גבוהה יותר, החזירו את השטח ואף הוציאו הוראה כי שטח זה שייך לקלויז, ואסור לטנפו בזבל ולא להניח שם שום דבר[9] וכך גם פתחו את הקלויז, הציון והמקוה.

לראש השנה באו, מלבד החסידים מפולין, גם חסידים רבים מאוקראינה עצמה.

את השמחה והריקודים, כותב החסיד במכתב, אין לשער ואי אפשר לכתב.

"גם באו אנשים עם שלשה ילדים קטנים", כותב החסיד, וכפי שנראה הוא מעניק לכך חשיבות גדולה, "וגם בא יהודי מהקווקז, חכם".

ה"חכם" המדובר היה פעם ראשונה באומן. עד למהפכה הוא לא ידע כלל על חסידות ומי היה רבי נחמן.

רק לאחר המהפכה, כאשר יהודים החלו לנסוע ברחבי המדינה, הגיע לעיירה בה התגורר בקווקז יהודי חסיד ברסלב, ובמקום לדבר עם היהודים ששם עם מעלותיו של השלטון הסובייטי, הוא דווקא דיבר איתו על גדולתו של הרבי ר' נחמן מברסלב, ששוכן באומן. הוא כל כך השפיע עליו, עד כי החכם החליט לנסוע לאומן, לראות בעיניו את אותם חסידי ברסלב, ואכן להיות בראש השנה על ציון הרבי.

והחסיד מספר במכתבו: "החכם ישב בימי ראש השנה בקלויז סמוך אלי, וראיתי את הסידור שלו ואת המחזור שלו והם עתיקים[10]. החכם מדבר רק לשון הקודש או רוסית. יידיש אינו מבין כלל. בכל ימי שבת שלפני ראש השנה ובשני ימי ראש השנה הוא היה בשמחה גדולה שאין לתארה.

בעת התפילה לא בכה כלל, אבל בריקודים בכה בכי של שמחה.

אחרי ראש השנה הוא פיזר מעות הרבה לעניי הקלויז ולשיפוץ הקלויז[11].

כאשר פורסמה הכתבה, בתשרי תרצ"ז, כבר היה הקלויז סגור על מסגר ובריח. הקיבוצים כבר התקיימו בהיחבא ותוך סיכון רב ומאסרים, ובהמשך, בשנת תרח"צ, נאסרו ונרצחו קדושי אנ"ש הי"ד על ידי הקומוניסטים הארורים.

הערות:

[1] כמעט כל האמור בכותרת ובכותרת המשנה אינו נכון. לר"ה המדובר, ר"ה תרצ"ז לא ניתנו אישורים לאנ"ש דפולין לנסוע לאומן, וודאי שהאינטוריסט, סוכנות התיירות הסובייטית הרשמית והיחידה, לא דאגה לאוכל כשר לאיש… ראו גם בהמשך.

[2] הפרטים לא מדויקים. אכן, בשנת תרצ"ה פורסמה המודעה הידועה (המצוטטת כאן בהמשך) ומדברת על אישור נסיעה לאומן, אולם בסופו של דבר רק שבעה מאנ"ש בלודז' קיבלו אישור.

[3] הציון והקלויז היו פתוחים עדיין בזמן המדובר (ר"ה תרצ"ו). הקלויז הוחרם ונסגר רק לאחר מכן, בתחילת שנת תרצ"ו. המקוה לכתחילה היה לא חוקי והציון לא נסגר בפועל מעולם, כידוע.

[4] כמדומה שלנו ידוע רק על שנים שנהרגו בעת שניסו להבריח את הגבול, מעדותו של רב"צ אפטר. באופן כללי, כידוע, כבר בשנים הראשונות לאחר המהפכה, לאחר שהברחת הגבול הפכה למסוכנת, אסרו משפיעי אנ"ש בפולין באיסור חמור להבריח את הגבול כידוע וכפי שמתאר למשל הרה"ח ר' שמואל הורביץ ב"ימי שמואל".

[5] השטיבל בורשה נפתח עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ובשנה המדוברת כאן, היו שטיבלך בכל הערים הגדולות בפולין. הישיבה בלודז', "הלכתא כנחמני" היתה קיימת בשנות התר"פ כהמשך לישיבה באוסטרובצה, ובשנה המדוברת כבר היתה הישיבה בורשה, "תורת אמת ואמונה", קיימת ועומדת מזה כמה שנים.

[6] גם "עין זוכר" וגם "עין משפט" היו יוזמות של אנ"ש דפולין.

[7] מדובר בהדפסותיו הידועות של ר' נאשקע טולטשינער הי"ד, אולם הם נדפסו בפועל כמה שנים קודם לכן.

[8] כאמור, מודעה זו פורסמה באב תרצ"ה, ועליה מתבסס הכותב בדברו על אישורי נסיעה ומספרי הנוסעים. אולם בפועל באותה נסיעה נסעו בסוף אך ורק 7 מאנ"ש מלודז', בשנה שלאחר מכן לא ניתנו אישורים כלל, ובשנת תרצ"ח ניתנו אישורים בודדים (בין היתר לר' יצחק ברייטער ולר' צבי לסקר) ובוטלו בהמשך (בהיותם בקייב. וכמפורסם, על פי עדות ר"צ לסקר הם אכן המשיכו לאומן למרות האיסור).

[9] מכתב מטולטשין, עריוה"כ תרצ"ה. ההמשך על הנסיון לסגור את המקוה, הקלויז והציון אינו מופיע במכתב.

[10] במכתב: החכם ישב בקלויז לימיני וראיתי את הסידור שלו וגם המחזור והם משונים.

[11] מלשון המכתב לא ברור האם שיפוץ הקלויז קשור לחכם הקווקזי, ומסתבר יותר שהוא התחלה חדשה, שכן המשכה הוא הקטע המופיע קודם, על כך שהמקומיים ניסו לקחת שטח מבית הקברות.