"ועל שבועות באנו בחזרה לירושלים כנהוג … ובין כך הימים הנוראים ממשמשים ובאים, ומאומן היה לי ידיעה שאינם יכולים לעזור לי בשום אופן להשיג ויזה, ומפולין אין לי שום תשובה, וממש כל הזמן הייתי כמשתגע מחמת יסורים … והגעגועים וכיסופין שלי לאומן אין לשער ולהעריך בשום מוח כלל…"

(ימי שמואל ב, קצ"א)

בחודש אלול תרפ"ח, הובילו הגעגועים והכיסופים שאין לשערם את הרה"ח ר' שמואל הורביץ לדרכו הרת הסכנות מארץ ישראל לפולין, על מנת להגיע משם למקור כיסופיו – היכל ציון רבינו הק' זיע"א, ולאחר נסיעה מרובת תלאות ומעברים, הגיע ר' שמואל לציון הקדוש.

אלא שתלאותיו לא תמו, כידוע, ובחורף שנת תרצ"ב, במהלך נסיונותיו לצאת את בריה"מ, נאסר ר' שמואל והואשם בריגול.

מספר חדשים שהה ר"ש בכלא הסובייטי, שם סבל יסורי איוב, עד שבימי הספירה תרצ"ב, לאחר התערבות והשתדלות מבחוץ, שוחרר וגורש חזרה לארץ ישראל.

וכל מעשה תקפו וגבורתו, הלא הם כתובים בעטו הזהב בספרי "ימי שמואל".

סיפור מעצרו של ר' שמואל עשה כותרות בכתבי העת בני הזמן. הנשמע כזאת? יהודי מבריח מרצונו את הגבול אל תוך הכלא העצום המכונה ברית המועצות?! ובשביל מה? בשביל להשתטח על קבר רבו?! הדבר היה בלתי נתפס, וכך אנו קוראים דיווח על הפרשה באחד מכתבי העת היהודיים בפולין:

תחת שם העט "איבן שלום", מדווח העיתון ביום ד סיון תרצ"ב:

מי הוא אותו חסיד ברסלב שנאסר ברוסיה בגין ריגול?

בכל כלי התקשורת בשבוע האחרון פורסמה הידיעה שהרב חיים הורביץ (הטעות בשם – במקור) מצפת, שנאסר ברוסיה הסובייטית לזמן ארוך משום שהבריח את הגבול הרוסי, מתוך רצון לבקר בקברו של רבי נחמן מברסלב באומן, שוחרר כעת וכבר הגיע לארץ ישראל, אודות להתערבות השגריר הבריטי במוסקבה.

האברך חיים הורביץ מוכר היטב בקהילות החסידיות בירושלים. בנו של רב בצפת, מצאצאי השל"ה – והוא אחד "מחסידי ברסלב השרופים" ("ברענענדיגע בראסלאווער" חסידים).

הגם שבארץ ישראל מניינם של חסידי ברסלב מועט, בכל זאת, עומדים חסידי ברסלב המועטים שם על המשמר, לשמור על דרכה של חסידות ברסלב שתשאר בנקיותה, שלא יפול בה, חס ושלום, דרך זרה…

ובדיוק כמו בפולין, גם לחסידי ברסלב בארץ ישראל השפעה גדולה על הצעירים החסידיים בצפת, טבריה וירושלים, וכך הם קיבלו את אותו אברך הורביץ … שהתהפך לחלוטין והפך להיות לחסיד ברסלב מסור … וכאשר חסידי ברסלב בפולין מקימים מעין ארגון עם תקנות, שנדפסו ב"קונטרס עין זוכר", אוסף האברך הורביץ את צעירי החסידים ומקים גם בירושלים ארגון שכזה."

ולאחר שהכותב מספר מעט על התקנות שבעין זוכר, הוא ממשיך לספר על ר' שמואל:

"היתה לו השפעה גדולה על חסידי ברסלב הצעירים, ולא פעם אחת הוא נראה מסתובב עם חבורת צעירים על ההרים המקיפםים את ירושלים, שם הוא משמיע לפניהם שיחה חסידית.

הוא גם רשם הרבה סיפורים מרבי נחמן, אותם שמע בירושלים מזקני חסידי ברסלב.

הוא מחזיק גם באוסף של תפילות ובקשות, אותם אומרים חסידי ברסלב, ואינם נמצאים בליקוטי תפילות ואף טרם הודפסו.

אבל, האברך הברסלבי הצעיר חפץ מאוד להיות על קברו של הרבי באומן, ולמרות שידע שנסיעה כזו אסורה על פי חוק, הוא לא הביט על כך כל עיקר, ובלא להודיע לאיש, אפילו לא לחביריו החסידים בארץ, הוא נסע לפולין. כאן, בפולין, הוא התגלגל כמה חודשים. החסידים שכאן (בפולין), הסבירו לו באר היטב על גודל הסכנה שבחציה לא חוקית של הגבול לרוסיה, אבל הוא לא רצה לשמוע על כך. חסיד ברסלב אמיתי חייב להיות לפחות פעם אחת בקברו של הרבי, ועבור זה הוא העמיד את חיו בסכנה. הוא אכן הבריח את הגבול, היה בקברו של הרבי – ושם נאסר. החזיקו אותו חודשים ארוכים במאסר בחשד שהוא מרגל, אלא שאז נחלצו לעזרתו חסידי ברסלב בפולין, שהודיעו על מאסרו לחסידי ברסלב בארץ ישראל ובסופו של דבר התערב בכך השגריר הבריטי במוסקבה, ובעל החלומות הצעיר שוחרר.

כעת הוא כבר שוב בארץ ישראל"

עד כאן הכתבה.

במשך שנים ארוכות, מאז המהפכה הקומוניסטית ועד נפילת מסך הברזל, לא היה לא לחסידי ברסלב אלא הרצון, הכיסופים, ולעתים מסירות הנפש, שרק באמצעותה היה, אולי, אפשר לזכות ולעלות לציון רביה"ק.

בחסד ה' כי רב, נפלו המסכים המבדילים בין אנשי הצדיק למקום גניזתו, ומאז הפכה הנסיעה לאומן למשהו קל, אינך צריך כי אם לרצות – ובתוך כמה שעות אתה יכול כבר לשפוך דמעות לפני בורא עולם על ציון רביה"ק.

הכיסופים, הצער, ההשתוקקות העצומה, כמויות הדמעות ושעות ההתבודדות על כך – כל אלה נשכחו במידה מסוימת וחלפו מלב.

בימים אלה, כאשר, לדאבון לב ולמרבה הצער, רבבות חסידי ברסלב הכמהים וכוספים לעלות אל הציון הקדוש, עצורים וסגורים בלא יכולת לפקוד את הציון הקדוש; כאשר חומות של מגיפה מרחיקות את רבבות אנשי הצדיק מציונו הקדוש – אין זמן מתאים יותר מאשר להזכר בגעגועים, בכיסופים, ברצונות, בהשתוקקות – לעלות לציון הקדוש, לראות ולהיראות.

בימים כאלה, יש לנו אולי הסיכוי להבין טוב יותר את השתפכותו של הרה"ח ר' יצחק ברייטער הי"ד, ואת גודל צערו, בתפילה שחיבר כדי לזכות להגיע לציון רביה"ק.

ויש לנו החובה להתפלל.

בעת כתיבת הדברים, התפרסמה קריאתם של זקני אנ"ש שליט"א, על יום תפילה עולמי בער"ח תמוז הבעל"ט, ולהתפלל מדי יום למען קיום הקיבוץ הקדוש.

כי זה כלי הנשק הנצחי שלנו: לבקש, להתחנן, לקרוע רקיעים – שהשערים שוב יפתחו; שהקיבוץ הקדוש בר"ה הבעל"ט יתקיים כסדרו, "שֶׁיִּפָּתְחוּ מְהֵרָה שַׁעֲרֵי צִיּוֹן הַנְּעוּלִים … וְנִזְכֶּה כֻּלָּנוּ לָבוֹא שָׁמָּה בִּרְנָנָה וּלְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל הַצִּיּוּן הַקָּדוֹשׁ בִּתְפִלָּתֵנוּ, וְנִזְכֶּה מְהֵרָה לְהִתְעוֹרֵר מִשְׁנָתֵנוּ הָעֲמֻקָּה, וְלָקוּם מִנְּפִילָתֵנוּ וְלָשׁוּב אֵלֶיךָ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה וּבְלֵב שָׁלֵם" (רי"ב, בתפילה הנ"ל).