"ואפשר שבראש השנה, כבר יוכלו לקיים את הקיבוץ ליד הציון…"

געגועיהם של אנשי שלומינו לציון רבינו הק', בפרט בשנים בהם הפריד בין הלב הכוסף למעיין מסך הברזל הקומוניסטי, הלא הם ידועים ומפורסמים.

ובכל אותם שנים, עשו אנ"ש מאמצים כבירים, פנו לכל מי שיכול היה אולי להשפיע, ביקשו מכל מי שיכול היה אולי לעזור, ערכו בקשותיהם למנהיגים ושרים, פן ושמא ואולי יוכל אי מי לבוא לעזרתם ולסייע להם לפרוץ את המסכים – ולהגיע אל הציון הקדוש.

הרי לנו דוגמה, שהתפרסמה באחד מכתבי העת בארה"ק בשלהי חודש תמוז תשט"ז, ובה מספר הכותב על פגישה עם אנ"ש בירושלים, ועל געגועיהם לציון הקדוש.

"עם אנשי רבי נחמן"

שמואל אבידור

רבי נחמן: "על אנשי יהיו הרבה מעשיות לספר" (באר החסידות)

…אלף פעמים ואחת היינו כאן ועדיין לא שבענו ממראה עינינו וממשמע אזנינו. כל פעם שאנו בירושלים, בין שזמננו אתנו, בין שטרודים אנו ב­טרדות מרובות, אנו עוקרים את עצ­מנו מעולם ומלואו ושמים פעמינו אל מורד רחוב הנביאים, דרך בניני החבשים ובית החולים האיטלקי, עד שאנו מגיעים לסמטה זו, דרומית מערבית ממאה שערים, ששם שרוי בית מדרשם של אנשי ר' נחמן. עתים באים אנו סמוך לתפילת מנחה ושוהים שם עד לאחר ריקוד שלאחר ער­בית ועתים אין אנו מספיקים להגיע אלא בסופו של ריקוד. אבל, תמיד, בין שאנו שוהים שם זמן הרבה, ובין שאנו נשארים במחיצתם שעה קלה בלבד, אין ביקורנו יוצא לבטלה. הרבה דברים טובים ונחמדים והרבה ניגונים מתוקים וערבים יש להם ל­אנשי ר' נחמן – והנכנס למחיצתם דומה למי שנכנס לחנות של בושם, זכה נוטל מלוא חפניו דברי תורה, פניני מחשבה וניצוצות שירה ואף אם לא זכה – ריקן לגמרי אין הוא יוצא.

גם כאשר היינו בירושלים, לפני כשבועיים, הלכנו אל בית מדרשם של הברסלבים, אלא שהפעם דבר היה בפינו והלכנו לספרו לאנשי ר' נחמן, מתוך בטחון כי יש בדבר זה משום שמועה טובה לגבם. ודבר זה מהו? על כך מהראוי שנספר עתה.

מה ראה מזכירה של מק"י ברוסיה?

יושבים היינו בבית ידיד ונתגלגלה השיחה מענין לענין … אבל דבר מופלא אחד סיפר לנו ודבר זה ראוי הוא שתשמעוהו.

פתח איש שיחנו וסיפר בשמו של מיקוניס[1], כי בעתי שעשה ברוסיה בי­קר בה בכמה וכמה מקומות, עד ש­נזדמן לעיר אחת מערי אוקראינה׳ וי­שב בעיר זו בחברתם של אנשי ה­שלטון בעיר. מששמע אחד מאנשי השלטון כי האורח יהודי הוא שבא מישראל, אמר לו: בא ואראה לך מקום אחד סמוך לעירנו, שבוודאי תמצא ענין לראותו. נטלו אותו אדם והסיעו לעיירה אחת סמוכה לאותה עיר, ואותה עיירה אינה אלא אומאן, ששם מקום ציונו של ר' נחמן, ומ­שבאו אצל הציון מצאו כמה וכמה מאנשי ר' נחמן, ישישים וצעירים ה­יושבים באוהל, שעל הציון ולומדים בלקוטי מהר"ן, וסיפר לו אותו גוי, ה­יום מעטים הם אבל בשבתות ובחגים תמצא כאן רבים הבאים מכל הסביבה ויושבים כאן ומתפללים, וכשהם יוצ­אים הם כותבים פתק ומניחים אותו כאן. הוסיף אותו גוי וסיפר: לפני זמן מה נטלו אנשי הרשות חבילות־הבילות מאותם פתקאות והעבירום ל­משרדי הבילוש שלהם לבדיקה, ומה מצאו? נתברר כי נוהגים הם לכתוב את שמותיהם ושמות אמותיהם ובקשה לרבי שלהם כי יישמר השלום בעולם…

אנשי ר' נחמן אינם מתייאשים

מששמענו סיפור זה, אמרנו עד מתי נכבוש אותו בלבנו? ועלינו ל­ירושלים לבית מדרשם של אנשי ר' נחמן, וסיפרנו להם דברים ששמענו.

אם נאמר ששמחתם של אנשי ר' נחמן היתה שלמה, לא יהיו הדברים מדוייקים, כי לאחר ששמעו מה ש­סיפרנו להם נאנחו ואמרו: הלוואי והיו הדברים אמת, שהרי אנו שמענו שבימי המלחמה הגדולה, לפני חמש עשרה שנה, נהרס האוהל שעל הציון ואנשי שלומנו שהיו דרים באומאן ובמקומות הסמוכים לה נעקרו ממ­קומם ועדיין אין איש יודע להיכן הגיעו.

לאחר מכן חזרו ותלו עיניהם בכות­לי בית מדרשם וראו מה שכתוב שם משמו של רבם: "היאוש אינו כלל בעולם". אמרו זה לזה; "געוואלד! יידען, זייט זיך נישט מייאש", ושאלו לכתובתו של מיקוניס, למען יש­מעו מפיו דברים ברורים, מה ראה? איך ראה? ועוד פרטים ופרטי־פרטים למען העמד דברים על אמיתותם.

מקווים לנסוע לרוסיה

עכשיו, שנפתחה השיחה ונפתחו הלבבות לענין הציון אשר באומאן, פתחו לספר על הנסיונות הבלתי פוסקים להגיע לציון. חזר ר' נחמן ר' נתן'ס ברסלב'ר, מפליטי ירושלים העתיקה … ואמר: אפשר עתה, לאחר שרבים הולכים מהתם להכא ומהכא להתם, נוכל גם אנחנו להגיע לציון…

ואמנם, הידיעות המעודדות שהגיעו לאחרונה ממוסקבה בהן נמסר כי ברית המועצות תפתח שעריה לקבוצות מאורגנות של תיירים, מעבר ל"מסך הברזל", נפחו תקוות חדשות בלב הברסלבים בירושלים, המטפלים זה כמה שנים בהשגת אשרות כניסה לרוסיה הסובייטית, כדי להשתטח על קברו של ר' נחמן באומאן … אנ­שי שלומנו מקווים, כי מאמציהם הבלתי פוסקים להשיג רשיון מצד הרוסים לבקר באומאן, ישאו פרי.

השגריר אברמוב לומד חסידות

ר' משה המוסקבאי[2], הוא מהאריות של חבורת ברסלב, ואף הלשון הרו­סית שגורה בפיו. מדי פעם נזכר הוא במה שאמר הר"ן על ערך הביקור באומאן ובעיקר בראש השנה: "ביותר אני רוצה לראות אתכם אצלי על ראש השנה". ור' משה לא ינוח ולא ישקוט – אגרת שלח לנציגה של רוסיה בישראל, השגריר אברמוב, לאמור: רצוננו לבקר אצל רבינו… לא קיבל תשובה – חזר ושיגר איגרת שניה, ומשלא נענה גם על זו, זכר כי "היאוש אינו כלל בעולם", וכתב אגרת שלישית, ולאחר שגם הפעם לא השיב לו השגריר דבר, עמד ולבש בגד שבת שלו ונסע למקום מגוריו של השגריר, דפק על שערי ביתו והודיע ברוסית לממונה על השער, כי רוצה הוא לראות את "טאַוואַריִש[3] אברמוב", השומר נבוך במקצת, ביקשו להמתין ונכנס למקום שנכנס, לאחר שעה ארוכה, חזר וביקש את ר' משה ללכת אחריו והביאו עד ללשכתו של השגריר.

– "ומהיכן יודעים אתם שהיה זה באמת השגריר ולא אחד ממזכיריו?"

– "מיד הכרנוהו, לפי התמונות שראינו בעיתונים".

ישבו זה לעומת זה, השגריר אברמוב, החייכני והממושקף, מזה ור' משה הברסלבי, מזה, השעין ר' משה גופו כבד המשקל על הכסא, פניו העטורות זקן מדובלל משתלהבות ובקולו הרוסי העמוק החל להסביר לשגריר את תמציתה ומהותה של ברסלב ושל ר' נחמן רבה, ישב השגריר פעור פה והאזין בסבלנות לדבריו של ר' משה, כשהוא מנענע בראשו על כל אמירה ואמירה ואומר: "דא", כלומר, מבין אנוכי…

אפילו לראש השנה זה

עדיין לא נתברר מתי יתן השגריר תשובה חיובית לבקשה ששמע מפי ר' משה, אבל הברסלבים מלאי תקווה ובטחון הם, כי התשובה בוא תבוא. ואפשר שבראש השנה, הבא עלינו לטובה, כבר יוכלו לקיים את ה"קיבוץ" ליד הציון באומאן. הכל מוכן לנסיעה, יינתן רק הרשיון וכבר יצאו לדרך.

ובינתיים מה? – שאלנו. השיב אחד מאנשי ר' נחמן בסיפור: פעם אחת היו חסידים באומן משיחים בבית הכנסת בשעת התפילה. דפק הגבאי ר' פסח על הבימה וצעק מלב קרוע, אחים יקרים, הרבי ז"ל בינינו ואיך אין אנו מתביישים מפני עיניו הקדושות, מיד נשתתקו כולם באימה ופחד ועיני רבים זלגו דמעות.

ומשסיים את הסיפור ניגש לכיור, נטל ידיו. ומלמל לעצמו בשקט: "הריני מקשר את עצמי בתפילתי עם כל הצדיקים ובפרט עם רבינו נחל נובע מקור חכמה – נחמן בן פיגא"…

אותה שעה נזכרנו בשתי אמרותיו של ר' נחמן: "על אנשי יהיו הרבה מעשיות לספר", ו"אשי לא תכבה לעולם"… ואנו בדברינו לא הגענו עדיין לא לאפס קציהם של מעשיות אנשי ר' נחמן ולא כל שכן לאשם, מה שסיפרנו הוא רק פרט קטן אחד מביקור קצר אחד אצל אנשי ר' נחמן…

*

בסופו של דבר, כידוע, לא קיבלו אנ"ש באותה שנה תשובה חיובית, וגם לא בשנים שלאחר מכן… כל מי שביקש לעלות לציון הקדוש, צריך היה לשבר הררי מניעות עד שזכה – אם זכה – להגשים את משאת נפשו.

נהרות של דמעות שפכו אנ"ש, שיזכו להגיע לציון רביה"ק, עד שהמסו את מסך הברזל ונסללה הדרך להמונים.

הדרך המוכרת לנו, מזה שנים – הדרך שבשנים האחרונות שוב מעלה אבנים, קוצים ודרדרים, ושוב נערמים הקשיים, כל שנה וקללותיה, על דרך הנסיעה לציון רביה"ק.

ובכן, הבה לא נשכח להתפלל אף אנו, מדי יום ביומו, לשלומה של מלכות – ולמען תשוב ותפתח הדרך לציון הק', דרך סלולה וקלה, בלא שום יסורים וסיכונים.

ויהי רצון שתיענה תפילתנו בקרוב, ונזכה כולנו לקיים את הקיבוץ הק' הבעל"ט בציון רביה"ק.

הערות:

[1] ש. מיקוניס, מזכיר המפלגה הקומוניסטית הישראלית באותן שנים, ששב באותה תקופה מבריה"מ, שם השתתף בועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית, במהלכה נשא שליט בריה"מ דאז, חרושצ'ב ימ"ש, נאום ידוע בו גינה את סטאלין ימ"ש. את הסיפור המובא בהמשך מספר ידידו של מיקוניס דנן לכותב המאמר, שמואל אבידוב.

[2] ה"ה הרה"ח ר' משה ירוסלבסקי, שברח מהקומוניסטים הארורים בעור שיניו, ועדיין, אין כמעט נסיון באותן שנים להגיע לאומן שהוא אינו בין יוזמיו…

[3] "החבר" – צורת הפניה הקומוניסטית…