"שם מלא אור ושמחה…"

הפעם, נעסוק בתיעוד מתוך תיעוד…

בתחילת שנת תשכ"ד, התפרסמה באחד מעיתוניה היהודיים של ארצות הברית כתבה, העוסקת בידיעה שנמצאה בארכיון "יווא" ("ייִדישער װיסנשאַפֿטלעכער אינסטיטוט", שעסק בשפת היידיש) משנת תרפ"ו, הכתבה עצמה מתעדת את השתלשלות הדברים – והרי היא לפנינו:

רדיפות חסידי ברסלב באומן בידי הסובייטים

מנשה אונגר

חסידי ברסלב נרדפו בקביעות בברית המועצות.

בארכיון ייווא נמצא כתב יד של כתב, שכתב תחת שם העט "דר. סאנין", שנשלח לאחד מהעיתונים היהודים מחוץ לברית המועצות. מתוכן הדברים נראה כי הכתבה נשלחה לעיתון בתחילת שנת תרפ"ו. אין יודעים בייווא לומר לאיזה עיתון נשלחה הכתבה, האם בארצות הברית, האם באירופה – או האם הכתבה פורסמה כל עיקר. אני חושב, אמנם, שכתב היד הזה נמצא בארכיון ייווא בווילנה, ומשם הוא הגיע לכאן [לארצות הברית], יתכן גם שאכן כתב היד הזה לא פורסם מעולם. בכל אופן, מעניק לנו הכותב תמונה מעניינת על חסידי ברסלב באומן, ואיך נחוג ראש השנה בקלויז הברסלבי, ועל הדרך, אין הכותב נזהר ממסירת "פרטים מרשיעים" על החסידים לשלטונות.

והרי לנו תקציר מכתב היד:

כותרתו היא: "ראש השנה באומן אצל חסידי ברסלב" (שנת תרפ"ו).

"בבית הקברות העתיק, השוכן בראש גבעה בפאתי העיר, מכוסה כולה בעשב, נמצא "דעם רבי'נס ציון" וה"שטיבל" של חסידי ברסלב.

באומן עצמה, אומרים, ישנן בסך הכל כ-60 חסידים "אנשי שלומינו", מהם כ-10 בעלי-מלאכה, שהם גם חברים בהתאחדות הפועלים העצמאיים; מלמדים; כמה בחורים החיים על קצבה; כמה סוחרים גדולים; והיתר – עניות פשוטה."

ובאמירה התמימה הזו, שעשר בעלי-מלאכה הם גם חברים בהתאחדות הפועלים, כבר היתה "מסירה" קטנה – וההתאחדות הזו צריכה לדעת מה לעשות עם הפועלים הללו…

והכותב, דר. סאנין, ממשיך ומספר:

"בבית הכנסת יש חדר, שבו מתאכסנים הבחורים העניים.

"הקלויז עצמו שוכן בבנין ישן עם תקרה מצוירת, בפינה אחת מתאר הציון את כל בית החיים העתיק, ואת האוהל של הרבי – ה"ציון".

"לימים נוראים מתאספים הנה יהודים מכל העולם: מאוקראינה, מפולין, מרומניה. כעת לא קל להגיע…

"אבל בכל אופן, מתאמצים, מבריחים ומגיעים".

והכותב מתאר לקוראיו מי היה רבי נחמן, מדוע ביקש להקבר דווקא באומן, ועל כך שהוא ציווה את תלמידיו לעלות לקברו, בפרט בראש השנה, והוא ממשיך:

"לפני ראש השנה הזה (של שנת תרפ"ו) עצרו בגבול הפולני כ-50 חסידים. כאן באומן[1] כבר ידעו מכך וכבר נקטו באמצעים לבוא לעזרתם…

מהערים והעיירות הסמוכות הגיעו לראש השנה הזה כמה חסידים.

"בעת תפילתם, הם רוקדים מדי יום בהתלהבות.

"בראש השנה, בקלויז, היה רעש בוקע רקיעים. בית הכנסת המואר היה מלא מפה אל פה. זקנים, צעירים וילדים… מי מהילדים "פיונירים"[2], או שבאו מסקרנות גרידא, לראות את המראה, ומי מהם שבאו אכן להתפלל, לקחת חלק ב"עבודה", זאת אין יודעים…

"בעלי-המלאכה החסידים נפלה רוחם בראותם כמה עסקנים סובייטים, שבאו להביט על ה"חגיגה"…"

(ואונגר מוסיף כאן בסוגריים: אני חושד שדר. סאנין המדובר היה בעצמו אחד מאותם "עסקנים סובייטים" שבאו להביט על ה"חגיגה"…).

"בבית הכנסת הורגשה התרוממות עילאית, אוירת יום-טוב נעלית. לפתע, בסוף התפילה, נשמעה הכאה. מחיאות כפיים קצביות. כאן – יצאו בריקוד בתפילה. מתכנסים אל ה"עמוד", מתלכדים במעגל, פוצחים בניגון. צעירים, עומדים על הספסלים, מוחאים כף אל כף לפי הקצב…

"התחושה היא כאילו העניות כולה יצאה מהבור ובריקוד נכנסה פנימה אל ההיכל, שם מלא אור ושמחה, והכל מתנועע, ושוטף ורועש משמחה".

וכאן מוסר הכותב שיחה שהיתה לו, בשעת מעשה, עם מורה יהודי, שגם היה שם אז בבית הכנסת, ואותו מורה אמר לו:

"נו, נסו נא לקחת את הקלויז מהחסידים האלה, הלא ילכו על קידוש השם עד כדי שפיכת דמם, אני מכיר את הכפריים, הם עקשנים, בטוחים ומתבצרים באמונתם, ובכן, אם שצריך ללכת ל"ציון" של הרבי, הגבול יהיה מניעה? מבריחים את הגבול, מסכנים את החיים, אבל על הציון יהיו. ואל תחשבו לרגע שהם מעטים, העניות היא ההשפעה שלהם. אפילו את הילדים הם סוחבים"…

ואותו מורה נותן, לכן, עצה, שהיא קריצה לשלטון הסובייטי או ל"ייבסקציה": צריך, הוא אומר, לפתוח מועדון פועלים, ולמשוך לשם את בעלי המלאכות העניין, ולא להניח שיהפכו את הילדים לחסידי ברסלב…

לאחר מכן הכותב מתאר איך הלכו חסידי ברסלב, וסתם יהודים, לתשליך:

"למחרת הלכה העיר לתשליך. היה קשה מאוד בין המון האלפים לזהות את המנהיגים של חסידי ברסלב, אבל רוחם הורגשה כאן עד מאוד."

לשם מה, שואל אונגר, היה דר. סאנין צריך לזהות את מנהיגי החסידים? זה ישאר סוד עבורינו…

בכל אופן, על מנת להחליש את הרושם הנוצר, כאילו כל העיר אומן נתפסה ברשתם של חסידי ברסלב, מוסר הכותב גם שכאשר הלכו לתשליך, עמדו מן הצד כמה פועלים יהודים, ולעגו להולכים…

לאחר מכן, ממשיך אונגר, נתן השלטון הסובייטי את עינו בחסידי ברסלב באומן, וביקש לסגור את הקלויז ואת המקוה שהיה שם לחסידי ברסלב.

אולם חסידי ברסלב המשיכו הלאה בפעולותיהם במסירות הנפש שלהם בברית המועצות.

בחבילת מכתבים שהשתמרה בארכיון ייווא[3], מהשנים תרצ"ב תרצ"ח, ניתן לראות שחסידי ברסלב קיבלו מפעם לפעם מחו"ל חבילות ובהם גם תשמישי קדושה, ושמנהיגם היה ר' נאשקע שטערנהארץ, שחתם על המכתבים "כוכב לב" או בשם העט "אילת השחר"…

ר' נאשקע שטרנהרץ, נהרג על קידוש השם על ידי הנאצים ימ"ש, כך התברר לי בביקורי האחרון בירושלים על ידי קרוב משפחתו, ר' דוד כוכב לב משיכון חב"ד, רחוב ירמיהו בירושלים, אבל הנאצים נתנו "יחס מיוחד" לר' נאשקע ולבני משפחתו, וסגרו אותם בחדר מיוחד עד שהם מתו מרעב, כפשוטו, הי"ד[4].

במכתבים, שהשתמרו בארכיון ייווא, יש מכתב מר' נאשקע לחסידים בארה"ב, מיום א' במדבר תרצ"ח, טולטשין.

במכתב מבקש ר' נשקע שישלחו לו טליתות, חוטי ציצית, בשמים, נרות הבדלה, ושמן זית מארץ ישראל כמו גם עפר מאדמת ארץ ישראל.

כאשר הוא נענה כי ה"אמטרג" אינו מוכן לקבל תשמישי קדושה למשלוח לבריה"מ, סירב ר' נאשקע לקבל את התירוץ הזה ובמכתב שני הוא כותב לחסידים שהוא מתפלא היאך החסידים פוטרים עצמם בתירוץ שכזה, וכי הם לא למדו בליקו"מ שכאשר מבקש אדם לעשות מצוה מזדמנות לו מניעות כדי להגביר החשק, כך שהמניעה עצמה היא רצון ה'… ולכן, נותן להם ר' נשקע עצה איך להתגבר על המניעה:

את הטליתות יש לשלוח ללא חוטי הציצית. כל ציצית לחצות לשני חלקים, ולשלוח את זה כאריגים; את חוטי הציצית יש לצרף לחוטים אחרים ולשלוח כחוטים לאריגה, ואת עפר ארץ ישראל יש לארוז בשקיות קטנות ולשלוח בתוך שקיות של סוכר…

בכזו מסירות נפש הלכו חסידי ברסלב כדי שיוכלו לקבל טליתות, ציצית ועפר מארץ ישראל…

החסידים מארה"ב קיבלו את עצתו של ר' נשקע והחבילות אכן הגיעו בשלום. ר' נשקע נסע עם הבשמים בכל אוקראינה וחילק אותם ליהודים, "כדי שיהודים יוכלו לברך בהבדלה"; את הטליתות נתן לזקנים קרובים למיתה "כדי שיוכלו לבוא לקבר ישראל בטלית" ואת השמן הדליק על קברי הבעל שם טוב, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי נתן מנמירוב ורבי נחמן מברסלב באומן[5]…

פרטים נוספים על ר' נאשקע ועל התכתבותו עם ר' משה אריה גרשונוב, פרסם באותה תקופה אונגר ב"מחניים", והם התפרסמו במקומות נוספים, כמו גם בפרק על ר' נאשקע בספר "שלהבת בכפור" של ידידינו הר"ר דוד דגן.

הערות:

[1] (הערה במקור: מהביטוי הזה ומביטוים אחרים של הכותב, משמע כי הוא מתגורר באומן)

[2] "פיוניר" – "חלוץ" – תנועת הנוער הקומוניסטית בה היו חברים ילדים עד גיל 14.

[3] מדובר במכתביו של ר' נשקע לר' משה אריה גרשונוב, שנסקרה באריכות, בין היתר בספר "שלהבת בכפור" של הר"ר דוד דגן.

[4] ר' נאשקע, כמו יתר יהודי טולטשין, הועבר למחנה "פצ'ורה", שם נכלאו היהודים במחנה, ורבים מהם מתו ברעב. קברי האחים שבהם נקברו מצוים עד היום.

[5] במכתב של ר' משה אריה גרשונוב לארכיון ייוו"א הוא מספר על כך שר' נאשקע כתב לו כי נסע במיוחד להדליק נר תמיד על קברי הצדיקים הנ"ל, מלבד, כמובן, על קבר רביה"ק.