הפעם, במסגרת הסיקורים ההיסטוריים בשער ברסלב, נחזור אחורה בקפיצה לשנת תרצ"ז (1937), והפעם לא סתם ידיעה, אלא ידיעה שסיפור שלם מאחוריה – ומלפניה…

הקדמה להבנת הרקע:

בסביבות שנת תר"פ (1920), לאחר סיום מלחמת האזרחים והשתלטות המפלגה הקומוניסטית על רוב שטחי האימפריה הרוסית – והפיכתה ל"ברית המועצות", נסגרו השערים, וחסידי ברסלב שבפולין – שם התקרבו מאות ואלפים לחסידות ברסלב החל מסביבות שנת תרס"ה (1905) – שוב לא יכלו להגיע לאומן.

היו אלה שנותיה החזקות של ה"יב-סקציה" ("יברסקייה סקציה" – המחלקה היהודית שתפקידה היה לעקור את הדת, וניהלה מלחמת חורמה בעיקר בחסידויות חב"ד וברסלב, שסירבו להיכנע והיו "קנים של קלריקליות ודת", כפי שתיארו זאת עיתוניהם באותה תקופה).

ועוד יותר מכך, לאחר המלחמה הפולנית-סובייטית (בשנים תרע"ט-תרפ"א), היו היחסים בין המדינות בשפל של ממש, מה שלא סייע במיוחד לחסידי ברסלב שבפולין, שניסו לבקש ויזות להגיע לאומן.

לא מעטים סיכנו את חייהם מדי שנה, וניסו להבריח את הגבולות על מנת להגיע לציון, בודדים ממש הצליחו, רוב היתר נתפסו בד"כ בגבול, נעצרו ושוחררו, ומעטים אף נהרגו בדרך[1].

ואולם, מדי  שנה בשנה, ללא ליאות וללא יאוש, היו מחסידי ברסלב בפולין מגישים בקשה לשגרירות הסובייטית בוורשה, לקבל ויזה לנסיעה לאוקראינה.

והנה, בשנת תרצ"ז, בחודש אלול, הגיעה התשובה מהשגרירות הסובייטית, ועליה נסוב הכתבה, בעיתון "אונזער עקספרעס", בי"ט אלול תרצ"ז (ובעיתון האגודאי "טאגבלאט" יום קודם). הכתבות פורסמו ביידיש, ואנו תרגמנו אותם ללשה"ק – תרגום צמוד ככל האפשר למקור:

חסידי אומן קיבלו אישור לנסוע לרוסיה

לקברו של רבם, רבי נחמן מברסלב

מאז פרצה המהפכה הבולשביקית ברוסיה, לא יכלו חסידי אומן[2] לנסוע בצורה נורמלית לקברו של רבם הגדול, רבי נחמן מברסלב זצ"ל. כל מאמציהם של חסידי ברסלב, אצל השגרירות הסובייטית, נותרו ללא תוצאות.

חסידי האבן, במשך כל השנים האלה, לא התחשבו בשום קושי, ומדי שנה לפני ראש השנה, נהגו עשרות אברכים ובחורים להבריח את הגבול, העיקר שיוכלו להתפלל בערב ראש השנה בקברו של רבם הגדול.

אולם, היות והברחת הגבול היתה מסתיימת לעתים בתוצאות פאטאליות לנוסעים, הרי שהאומנים, בשנים האחרונות, נוהגים לנסוע ללובלין, שם הם התפללו על קברו של ה"חוזה מלובלין"[3].

לפני כמה חודשים, פנתה שוב קבוצה של חסידי ברסלב לשגרירות הסובייטית בוורשה, בבקשה להעניק להם רשיונות נסיעה לנסוע לאומן.

בקשתם של חסידי אומן נשלחה, באמצעות השגרירות, לרוסיה, ומשם הגיעה במפתיע תשובה חיובית, וחסידי ברסלב יוכלו סוף סוף לקבל ויזות.

עד כאן הכתבה.

ממקורות אחרים, כתבות אחרות בעיתונים וכדומה, נוכל להשלים את הסיפור:

הרי הכתבה שפורסמה בעיתון "טאגבלאט", בטאונה של אגודת ישראל שיצא לאור בוורשה:

חסידי אומן קיבלו ויזות לרוסיה הסובייטית

ליום השנה לרבי נחמן מברסלב

בקיץ זה פנתה קבוצה של חסידי ברסלב לשגרירות הרוסית בורשה, בבקשה לקבל ויזות לרוסיה, כדי שהם יוכלו לנסוע לאומן ולהתפלל שם על קברו של רבי נחמן מברסלב.

באותו זמן, פנתה לשגרירות גם קבוצת פועלים יהודים, ובראשם עורך דין, בבקשה לקבל ויזות לרוסיה.

לשתי הקבוצות הורו בשגרירות גליונות-שאלות, אותם ישלחו מהשגרירות לשלטון המרכזי במוסקבה, ומשם תבוא התשובה.

בימים אלה חזרה התשובה מהממשלה במוסקבה: החסידים – 3 מוורשה ועוד כמה מערים אחרות – קיבלו אישור כניסה לרוסיה, ומנגד, קבוצת העובדים הראשות עורך-הדין – נענתה בשלילה…

אם זה לא הספיק, הרי לנו ידיעה נוספת, שפורסמה אף היא בעיתון האגודאי "טאגבלאט" כמה ימים לאחר מכן, ובה מודיע ה"ועד המרכזי דחסידי ברסלב בפולין" את ההודעה הבאה (בתרגום חופשי מיידיש):

"בהמשך לידיעות שפורסמו בעיתונים שונים, שהיות שכמה מחברינו קיבלו אישורים לנסוע לראש השנה לאומן, לציון רבינו ז"ל, לא נתאסף יותר בלובלין לר"ה, אנו מבהירים, שפרסומים אלה אינם תואמים את המציאות.

היות שגם בראש השנה הקרוב, תרצ"ח, כמו שהתאספנו עד היום, כך גם השנה יתאסף כל קיבוץ חסידי ברסלב שבפולין ללובלין, שם יתקיים הקיבוץ בהיכלי "ישיבת חכמי לובלין".

בין מקבלי האישור לנסוע לאומן, היו גם הרה"ח ר' יצחק ברייטר, מוותיקי וחשובי חסידי ברסלב בפולין (ומי שחיבר את ה"שיר ידידות" הידוע), והרה"ח ר' צבי לסקר (שברבות הימים היה מחותנו של הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר, כאשר בנו, ר' מרדכי, נשא את ביתו של רבי לוי יצחק לאשה).

ואת סיומו של הסיפור נוכל להבין מתוך הספר "דורש טוב לעמו", (תולדותיו של ר' מרדכי לסקר, הכולל גם את תולדות אביו, ר' צבי) שם מסופר כך:

"מן השמים עיכבו את רבי הירשל ורבי יצחק בדרכם אל ה'קיבוץ' המיוחל. סוכני הרשע מטעם הקומוניסטים בעיר קייב האוקראינית מנעו מהם להגיע למחוז חפצם. מפח הנפש היה גדול, ושני הצדיקים השלימו עם הגזירה…

"כאשר ר' הירשל חזר ובא אל ביתו שבוורשה, בני משפחתו ומכריו קידמו את פניו בצפייה דרוכה. והוא, תיכף בבואו אצל המפתן, הסב פניו לאחור ובדק בחרדה שמא ואולי סוכני החרש הבולשביקים עוקבים אחריו…

"הוא לא נדרש לתאר עוד את קורותיו כי מיד הם הבינו אלו תלאות והרפתקאות הוא  עבר…"

(דורש טוב לעמו, עמ' 60)

מסתבר, שהידיעות שמילאו את עיתוני פולין (ופורסמו גם ברדיו הפולני) על הויזה שניתנה לחסידי ברסלב לנסוע לאומן, עוררו דובים מרבצם. לשלטון הסובייטי לא היתה שום כוונה לאפשר לחסידי ברסלב מן החוץ להגיע לאומן, בו בזמן שהוא מנהל מלחמת חורמה בחסידי ברסלב ובאומן עצמה! כיון שכך, כאשר הגיעו הנוסעים לקייב, אסרו עליהם הסובייטים להמשיך משם לאומן,

והם סיפרו כי שבו לביתם במפח נפש.

אולם, למעשה, ממכתב שכתב לימים ר' צבי לסקר, מתברר כי בפועל אירעו הדברים אחרת, שכן במכתב מיום ד' פרשת שמות תש"ז, העוסק בנסיונותיו לעלות ארצה, כותב ר' צבי להרה"ח ר' אברהם שטרנהרץ זצ"ל (על מנת לוודא שהוא זוכר מי הכותב) "עלי להודיע לכבוד מעלתו שבשנת תרצ״ח הייתי ברוסיה על ציון רבינו הקדוש יחד עם יצחק ברייטר".

וממילא, מסתבר כי לא חסיד נלהב כר' יצחק ברייטר יוותר בנקל על הגעה לציון, ודאי לא כאשר כבר הגיע בהיתר אל תוככי ברית המועצות, וכנראה, משאסרו עליו הסובייטים את הנסיעה לאומן בהיתר, נסעו הוא ור' צבי בהיחבא לאומן.

מכתב זה מסביר גם עובדה נוספת, שכן הרבנית שרה גלבך, שנולדה בשנת תרפ"ז, סיפרה תמיד כי ראתה את ר' יצחק ברייטער באומן בהיותה ילדה. הדברים נשמעו תמוהים, שכן בתרפ"ז כבר היו הגבולות סגורים ומסוגרים ואין יוצא ואין בא. והנה, מסתבר כי אכן בילדותה היה ר' יצחק באומן.

עובדה זו מיטיבה להבהיר את גודל פחדם בשובם לפולין, עד כי "תיכף בבואו אל המפתן, הסב פניו לאחור ובדק בחרדה שמא ואולי סוכני החרש הבולשביקים עוקבים אחריו" – שכן אכן נמלט מהם, מעשה שהיה כרוך בפחד מוות, והגיע לאומן.

[1] שמם של שניים מהם מוזכר לא מעט: ר' בעריש לינשיצער ור' זושא צרטנר, מוזכרים הן במכתבו של ר' יצחק ברייטער (שארית ישראל קו, במכתב משנת תרפ"ו – "אבל בעריש מלענטשיץ וחברו זושא מלאדז', הם המוסרים נפשם תמיד בלי צמצום על נסיעת ראש השנה, אף שרבים מאנ"ש אינם מסכימים לזה המסירות נפש חוץ מגבול הצמצום – הלכו יחד לעבור את הגבול ברגלם ונתפשו מהר, וישבו בבית האסורים כמו חמישה שבועות"), בזכרונות רבי בירך רובינזון המתפרסמים כאן באתר (מאמר שני – "היה בין אנשי שלומינו שני אנשים מעיר לאדז', בשמם: בעריש לינשיצער והשני זושא צרטנר הי"ד, הם כמעט זכו שנסעו גם כן כל בכל שנה ובאו לאומן על ראש השנה, ובאו בחזרה גם כן, והיה להם הרבה פעמים שנתפסו על הגבול, אבל נשתחררו על פי נס. אבל בפעם האחרונה שמענו מהם בשורות לא טובות, על ידי מי אינו ידוע בבירור, אבל זאת היה גלוי: שלא נשארו בחיים, ה' ינקום דמם"), בימי שמואל (לר' שמואל הורביץ. פרק קצ"ב: "כי הר' בעריש הנ"ל וחברו רבי זושא, למרות האיסור החמור שהיה [מצד אנ"ש. העורך], שלא לגנוב את הגבול, הם היו מנסים כל שנה לעבור הגבול לאומן, והיו יוצאים מביתם בלודז' לאחר חג השבועות, לכיוון אומן, ובדרך כלל המשמרות הפולנים היו תופסים אותם לפני שהצליחו לעבור את הגבול, ואחרי כל מיני חקירות ומאסרים, היו מחזירים אותם לביתם בלודז', ובדרך כלל היו מגיעים לביתם לחנוכה! וזה הר' בעריש היה כבר לפני כמה שנים באומן.")

[2] כך כונו חסידי ברסלב, בשל דבקותם בציון רבינו שבאומן

[3] כוונת הכותב לקיבוץ חסידי ברסלב, שהתקיים החל משנת תרפ"ח בלובלין. העובדה שקבר החוזה – וקברי צדיקים נוספים – שוכנים בלובלין, היתה רק סיבה אחת לקיום הקיבוץ דווקא שם. סיבה אחרת היא ששם היתה הקהילה הברסלבית הוותיקה ביותר בפולין.