ראשי > חדשות > היסטוריה: זקני ברסלב מספרים (תשכ"א)

היסטוריה: זקני ברסלב מספרים (תשכ"א)

י״ג באב תש״פ

היסטוריה: זקני ברסלב מספרים (תשכ"א)

י״ג באב תש״פ

פינת ההיסטוריה. והפעם: תיאור הקיבוץ באומן, וכיסופיהם של חסידי ברסלב לנסוע לאומן, לציון רבינו הקדוש, גם תחת השלטון הקומוניסטי, כפי שמספרים לכותב שניים מחסידי ברסלב הידועים: ר' משה ירוסלבסקי ור' משה גרומן

"יהי רצון מלפני השי"ת שעד ר"ה יפתחו המצרים וכל אנש"מ יבואו על ר"ה על ציונו הקדוש, כי זה עיקר חיותינו, מה שאנו זוכין לילך בכל יום ויום ולפרש שיחתנו מרירות נפשינו על ציונו הקדוש" (הרה"ח ר' משה גלידמן ז"ל, רינת ציון מכתבים, ו)

אין צורך ואין טעם להרחיב על כך את הדיבור. אם מדי שנה בזמן הזה עוסקים אנ"ש בהכנות נמרצות לקראת הנסיעה, הן ברוחניות – בלימוד התורות של ר"ה, בתשובה, ובהתכוננות רוחנית בכלל והן בגשמיות  – בבחירת טיסות, בירור מקום לינה, רכישת מקום בקלויז… – הרי שהשנה שכל ראש השנה מוטל בספק, נוסף על זה העסק בתפילות ורצונות מדי יום ויום, שנזכה בכלל להגיע לשם.

הגעגועים האלה, שאנו טועמים בחודשים האחרונים מעט מן המעט מהם, היו מנת חלקם של אנ"ש ברחבי העולם מאז ירד מסך הברזל, ונאטמו הגבולות על ידי השלטון הקומוניסטי, והגעגועים האלה, שגם גרמו לרבים מאנ"ש לעשות כל טצדקי על מנת להגיע – בכל דרך, אפשרית ולא אפשרית – לציון רביה"ק, גם תפסו את תשומת ליבם של לא מעטים מכותבי העתים, שהשאירו לנו אחריהם תיעודים כאלה ואחרים על אנ"ש הכוספים לציון רביה"ק.

כזה הוא גם התיאור שלפנינו, שפורסם באחד מכתבי העת בערב חג הסוכות תשכ"א, ומספר על עצם העליה לציון הק' – ומביא תיאורים חיים מבני הזמן, הרה"ח ר' משה גרומן (ליקאווער), הרה"ח ר' משה ירוסלבסקי, ומתאר את הגעגועים שלהם לציון – ואת נסיונותיהם, במשך השנים ותחת השלטונות המתחלפים – להפוך את הרצון למעשה, ולהגיע לציון רבינו הק'.

מעבר לזה – הבה וניתן לכתוב לדבר:

 הכתבה: זקני ברסלב מספרים

זקני ברסלב מספרים

מאת ברוך אדלר

בנוהג שבעולם החסידי: החסיד נוסע לרבי בכל הזדמנות שבא לידו. עתים הוא נוסע למטרות "גשמיות" ביותר: לבקש בעדו ובעד ביתו ולהשיח את דאגת ליבו, כשהוא נושא עימו את ה"קוויטל" בו מפורטות משאלותיו. עתים הוא נוסע למטרות רוחניות טהורות, כדי להסתופף בצלו של האדמו"ר, לשמוע "תורה" חדשה ולספוג לתוכו מידה מספקת של השראה עד לביקור הבא. עתים הוא ממזג את שתי המטרות יחד. וכשהוא עולה לרבי לאחד החגים הרי הוא משתמש בשעת הכושר, מקבל "שלום" מן הרבי במוצאו של החג ומתנה אגב כך את טרדותיו.

מה יעשה החסיד שרבו איננו בין החיים, ולא זו בלבד אלא שלא השאיר אחריו כל יורשים? בפני מי ישטח את בקשותיו ומי יעמוד לו בשעת דחקו? אלה המכונים "טויטע חסידים" ["חסידים מתים"], הם ה"ברסלבים" חסידיו של רבי נחמן מברסלב שאחרי פטירתו לא ישב איש על כסאו, אינם זוכים לכאורה לאותה חוויה של ביקור בחדר האדמו"ר ושמיעת "תורה" מפיו. הם מוכרחים להסתפק בשמיעה מפיהם של ראשי החבורה המפרשים את תורתו של רבם. במקום ביקור ב"חדר" הם מסתפקים בשאיפה להשתטח על קברו של רבי נחמן באומן שברוסיא. כל ברסלבי אמיתי מוכן למכור את כותנתו האחרונה ובלבד שיזכה לעלות ולומר את עשרת ה"קאפיטלאך" תהילים, שנתתקנו לצורך זה, על קברו של הצדיק. אלא, שאיתרע מזלם של ה"בראסלבים" שרבם טמון באומן שברוסיא הסובייטית. ולא זו בלבד שהרבה עמל וטורח יש להשקיע בקבלת רשיון לביקור ברוסיא גופה, אלא שאף מי שכבר זכה והותר לו לעלות לרוסיא, אין הוא זכאי לבקר באומן, שהיא מערי השדה שבמדינה האסורות לביקור זרים.

חלום חייו של ה"בראסלבי"

רבי משה גרומאן, יהודי אדמוני, האוחז בחלף השוחטים, ובשעת הדחק מוכן גם לעבור בפני התיבה ולעסוק באלף מלאכות אחרות היכולות לגלגל לידיו פרוטה שחוקה, הוא אחד הברסלבים המעטים בארץ שנתגלגלה הזכות לידו ושנים רבות יכול היה לעלות ולהשתטח על קברו של רבו הנערץ, שנים רבות זכה והגשים את חלום חייו של הברסלבי – לבא בערב ראש השנה ל"אוהל" של רבי נחמן ולהתפלל לידו. אח"כ יכול היה ללכת בלב שקט לבית הכנסת שבעיר, מקום שם ערוכה סעודה כדת וכדין, שהוכנה בדרך כלל על ידי רבי משה ירוסלבסקי, "בעל עגלה" שהיה מפזר את ממונו לסעודות האלה. ל"קינוח סעודה" אפשר היה לסיים בריקוד סוער עד כלות הכוחות. וזאת השמחה היא, כידוע, אחד מיסודות ה"עבודה" של הברסלבי. דאגות פרנסה, מחלות ושאר "מרעין בישין" אינם ולא כלום אצלו ועיקר השמחה שתחילתה בלב ואחריתה פורצת החוצה בריקוד סוער הוא בניגון של דבקות. תפילה רגילה של יום חול מסתיימת בריקוד, שכך ציווה רבי נחמן, כלומר הרבי. שאין מזכירין את שמו אלא הרבי בלבד, כאילו עדיין הוא יושב בתוכם על כסאו.

ערב ראש השנה – יום העלייה לאומן

ולמה עולים לקברו של רבי נחמן בערב ראש השנה? – שגם על כך ציווה לפני הסתלקותו. ראש השנה הוא תמצית האמונה בגדלותה – היה אומר – ואף על פי שצדיקים אחרים אינם אומרים כך בכל זאת הדבר הוא כך, וכמו שיש עלי הרבה קושיות תהיה עוד קושיא – עוצם רבי משה את עיניו כשהוא מצטט מדברי רבו. "אנשים שאיני יכול לעשות להם טובה כל השנה יבואו אצלי בראש השנה ויתוקנו בשלימות". היה זה ראש השנה האחרון שלפני פטירתו בו אמר דברים אלה ומאז, כאמור, שאיפתו של כל ברסלבי, המוכן גם למסור את נפשו על כך. להיות באומן בערב ראש השנה.

מסירות נפש של העולים לאומן

גם רבי משה גרומאן נסיעתו לאומן עלתה לו במסירות נפש. רבי משה היה אברך ורשאי כשעמד על סודה של חסידות ברסלב. כשרבים מבני כת זו שנסחפו אחריה, ומכיון שהפך לברסלבי קיבל על עצמו לעלות להשתטח על קברו. היה זה "בימים ההם", בימים "השחורים" של שלטון הבולשביקים שגזרו כליה על האמונה. היה בכך ממש משום סכנת נפשות לבא לאומן. אולם, הכמיהה לרבי היתה גדולה מן הסכנה. וכך התארגנו ארבעים אברכים והחליטו לגנוב את הגבול ולהגיע לאומן. מארבעים איש עברו חמש בלבד – עד הגיעם לכלל מעשה, ואף מתוכם לא כולם הגיעו לאומן, רבי משה הגיע ונשאר שם עד שעלה לארץ הקודש ובליבו געגועים לשוב לעיר קבורתו של הרבי הנערץ. זכר לימים ההם נשאר לו כשהוא שוקע בהרהורים ומעלה זכרונות מאז. זכרון ממשי מאז הוא זוג התפילין בני שמונים השנה שנכתבו על ידי נכדו של רבי נתן, הלא הוא תלמידו של רבי נחמן, זוג תפילין אלו אשר הכתיר לראשו כשישבנו במחיצתו, ניתנו לו על ידי חסיד ברסלבי זקן בעת שעבר את הגבול, ומאז הוא מושר עליהם כעל בבת עיניו.

"קרובים למלכות" – חסידי ברסלב

כמה עשרות משפחות של חסידי ברסלב היו מתגוררות באומן. השלטונות לא נגעו בהם לרעה בידעם שאינם עוסקים בפוליטיקה. להם לא היו מפריעים לבא להשתטח על הקבר. מה שאין כן אלה שבאו מהחוץ שבהם שמו עין. ובין הבאים רבים מה"קרובים למלכות" הנושאים במשרות חשובות, שבסתר נהגו כברסלבים לכל דבר, בין הבאים נמצא מישהו שדאג לתיקון ה"אוהל" על הקבר. שהשנים עשו בו את שלהם ופוררו אותו. בהסתר היו מחליפים את הגג ומבעים תיקונים אחרים. "קרובים למלכות" היו גם אלה שדאגו לכך שרבי נחמן יוטמן דוקא במקום הזה. לפני הסתלקותו – מספרים זקני החסידים – הביע את רצונו להיקבר בבית העלמין הישן, שבו היו קבורים אלפים שמסרו נפשם על קידוש השם בימי חמילניצקי הצורר ימ"ש. כדרכו לא אמר זאת בפירוש אלא כשהיה עובר במקום היה אומר: "איזה גן יפה צומח כאן". וסמך לכך דיבורים על "הסתלקותו" – ממיני הרמזים, שרבי נתן תלמידו היה מפרשם. אחרי שנסתלק נתקבצו החסידים חבורות חבורות כשבני ברסלב אומרים: כי "כאן ינוח הצדיק", ובני טעפליק אמרו שרוב מנין ובנין החסידים בני עיר זו המה וראויה היא שבה ינוח הצדיק, עד שבא רבי נתן והכריע לטובת בית העלמין הישן של אומן. אלא, שהרשות של הזמן ההוא לא נתנה להטמינו שם משום שכבר ששים שנה לפני כן פסקו מלקבור שם נפטרים. עד שקם רבי הירש בער לנדוי, לשעבר אפיקורס ידוע שכמה חודשים לפני הסתלקותו של הרבי נתקרב אליו והפך לחסידו הנאמן, והסדיר ב"חלונות הגבוהים" את קבורתו בבית העלמין הישן. על הקבר אין שום כתובת ו"האוהל" ונר התמיד הדולק בו מציינים את מקום הקבר. "וכי יש צורך בציון כלשהוא, הלא הכל יודעים היכן הרבי טמון" – אומרים החסידים.

ה-11 שלא זכו

הגעגועים העזים הממלאים את ליבותיהם של הברסלבים נשאו פרי לפני כשנתיים עת הורשה להם על ידי הרשות הסובייטית אחרי השתדלות רבה, לעלות ולהשתטח על הקבר באומן. 11 איש נתארגנו אז בארץ וקיבלו את כל הרשיונות לנסוע לרוסיא. אלא, שלא "איסתייע מילתא" ושנים מהחבורה, בני ישיבה, נאסר עליהם לצאת מהארץ בגלל שלא שירתו עדיין בצבא, חששו החסידים שלא יהיה להם "מנין" ב"ימים הנוראים" וביטלו את כל תוכניתם. לאחר מעשה נצטער רבי משה ירוסלבסקי, סבר רבי משה שהעליה לקבר היתה צריכה לדחות את החשש ל"מנין", צערו היה כה גדול ששנה לאחר מכן השיב את נפשו לבוראו. מאז שוב מתגעגעים החסידים ומתכננים תוכניות לעלות לאומן. בנתיים הם מוצאים נחמה פורתא בעובדא שכסאו של רבי נחמן נמצא עימם ומחכה בבית מדרשם בירושלים, ומעשה הכסא הוא "מעשה נורא", שעדיין לא הגיע הזמן לספר אותו כולו, כיצד הובא שברים שברים והותקן בארץ. וכשבאו מארגני "תערוכת החסידות" והציעו כמה מאות לירות "טבין ותקילין" כדי לשימו בתערוכה – סרבו זקני החסידים. על אף שהיו זקוקים מאד לכסף לתיקון בית המדרש ולבניית הישיבה הרמה, בקהילת קודש בני ברק. והכסא עומד בבית המדרש בירושלים עיר הקודש והוא מגודר בחבלים לבל יהין איש לישב עליו.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support