שם זה אחרת, שם הכל שונה

בשנת תרצ"ה, לאחר פטירתו של ר' שמשון ברסקי, מחשובי חסידי ברסלב באומן (וממילא, גם בפולין) ומצאצאי רבי נחמן, כתב המשורר והמבקר הנודע, ישראל שטערן, בעיתון המזרחי הוורשאי "די יודישע שטימע", מאמר על חסידי ברסלב, "לרגל פטירתו של ר' שמשון". המאמר נכתב ביידיש, והרי הוא לפניכם.

אבל ראשית: מי היה ישראל שטערן?

ישראל שטערן נולד בעיירה אוסטרולנקה, למד בלומז'ה ובסלבודקה ולאחר מכן, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, החל לפרסם שירה בעיתונות היהודית בוורשה.

הוא התפרסם וקנה שם כמשורר, ופרסם גם ביקורות ספרותיות בעיתוני פולין היהודיים הגדולים – ולמרות הכל חי חיי עוני מחרידים, מלך רביטש כותב[1] "והנה לפתע ביום חורפי מגיע שליח, איזה יהודי חסיד שרוף, חבר שלו, ומעדכן אותנו ששם ושם, היכנשהו בעומק הסמטאות העניות ביותר של ורשה, שוכב חברינו ישראל שטערן כבר שלשה ימים, ואפילו כפית מים חמים לא באה לפיו. אנחנו רצים לשם. למען האמת אנחנו יוצרים קשר עם בית החולים ולוקחים אותו לשם. מעיל לא עולה עליו. כה נפוח הוא. אנו מכסים אותו בשמיכה וכך לוקחת אותו העגלה, מקרקשת על אבני הסמטאות העניות, לבית החולים".

אנו יודעים להוסיף, מעדויות חבריו, שישראל שטערן היה מבאיו הקבועים של השטיבל הברסלבי בוורשה, עובדה המוזכרת גם, בלי אזכור שמו, בכתבה "במקום שמקבלים בעלי תשובה".

הנה קטע מתוך תיאור ארוך שכתב עליו הסופר "ה. ליוויק" (לייוויק הלפרין)

"והנה הוא נופל לשטיבל של חסידי ברסלב, "החסידים המתים", כמו שקראו להם. מזגם, הלוך רוחם, קרוב לליבו. הוא נשאר איתם שם ימים שלמים, כאילו הוא לחלוטין משלהם. הוא יושב ולומד. למה הוא עושה את זה? האם משום שברח מחברה או משום שמצא את אלקים?

לעתים – שניהם, הוא גם נמלט וגם מצא.

ולעתים – שניהם לא.

והנה הוא שוב מטייל ברחובות.

עוברים עליו שמי וורשה, עם פחדים, עם בדידות, ומתוך הבדידות הוא צועק:

אלקי, היה עִמי!"

בימי השואה האיומה נשאר שטערן בוורשה. הוא סירב לאכול אוכל לא כשר ("חברינו הסופרים, האומנים, המוזיקאים, התעניינו במטבחינו ובמס' הקלוריות שבו; עבור שטערן הענין היחיד היה הכשרות"), ובשל כך סבל מחרפת רעב. רחל אוירבך מספרת[2] כי היא טיפלה בו ודאגה לו לאוכל עד שהתחילה תקופת הגירושים. על פי העדויות הקיימות, שטערן נרצח בטרבלינקה בחודש אוגוסט 1942.

על ימיו בגטו וורשה כותבת אוירבך (לאחר שהיא מספרת שבין הדברים שהיו צמודים לשטערן והוא לא זז בלעדיהם היה גם כלי לנטילת ידיים "לפי השולחן ערוך"): "עוד לפני המלחמה ידענו ששטערן הוא חסיד, ועוד מהברסלבים, ה"חסידים המתים", ועדיין לא תיארנו לעצמינו שהוא כל כך דתי".

יהיו מילים אלה לזכרו.

* * *

בכוח האמונה

החסידות הברסלבית בפולין

(בקשר לפטירתו של מייסדה, ר' שמשון ז"ל)

בראשית היה חוסר שביעות רצון.

תולדותיה של חסידות ברסלב בפולין מתחילים בחוסר רגיעה, בחוסר נוחות, במודעות לחוסר השלמות.

חיו כמה יחידים בלובלין, יחיד בוורשה, בודדים בלודז', עוד כמה בודדים וספורים זרוקים בערים אחרות. וכולם התקוממו, התלוננו, התרעמו והיו חסרי ישע.

ומה כה כאב להם? האם הם ביקשו שיפור גשמי? חסר להם כבוד? האם בערה בהם היורה הפוליטית הרותחת? לא!

את מה שהעיק על אותם בודדים חסרי מנוח אפשר לבטא בצורה הטובה ביותר במילותיו של השיר העממי היהודי הפופולרי:

לא תפילה

לא תורה

אז מה אנו עושים כאן בעולם?

ובמה נעלה לעולם העליון?

אבל מה פירוש? וכי חסרה בפולין יהדות? אמנם, הם היו חסידים. אבל פולין היא הרי מדינת "נוסח ספרד" קלסית. כל כך הרבה שטיבלאך, שומרים ומקיפים, כמו מבצרים, את רחובות לודז' וורשה, לובלין וכל מקום. כל כך הרבה חסידות מתקיימת כאן, כל כך הרבה רביים יושבים על כורסאות נוחות.

ובכל זאת, אותם מהפכנים בודדים, ספורים, סבלו באין רואה, חוסר שקט רוגז לחש להם: לא זה… לא זה…

באומן הם היו פעם. בציון של רבי נחמן מברסלב הם היו. קרוב לציון עומד 'קלויז', הקלויז הברסלבי. ושם זה אחרת. הכל שם שונה. אומר יהודי מילה – הוא אומר אותה אחרת. חושב יהודי על איזה רעיון – הוא חושב אחרת. עורך יהודי את תפילתו, ואתה מקשיב לתחינתו, ואתה מרגיש ממש כאילו מעל ראשו חגות יונים לבנות והן מרכיבות מעצמן "שין", ו"ואו", ו"יוד", ו"תיו", ויוד"- "שוויתי"… כך, בלי חכמות, בלי מליצות, בלי סימבוליות, בפשטות: כשמתפללים – עומד אלקים לפני העיניים. – כך זה באומן.

בפולין, כאשר נפטר רחמנא לצלן רבי, נהיה מרבי אחד – שניים. מהשניים נהיים אחר כך ארבעה ומהארבעה – שמונה, ומהשמונה – שישה עשר וכך הלאה וכך הלאה. אומאן אינה גורסת זאת. אומן יודעת שהרבי החסידי הראשון היה הבעל שם טוב, ואחריו היה נכדו רבי נחמן. ואחריהם?

כן, אחריהם – מי? אחריהם די! הם שניהם הותירו מספיק עבודה למוחו של יהודי, לליבו, לתפילות, לבכיות, לחצות, להתבודדות, לשמחה, לדבקות בההוא שהוא חי וקיים…

ומה, אם כן, עשו אותם בלתי מרוצים? הם כתבו לאומן, לר' שמשון, צאצא של רבי נחמן, והזמינו אותו לפולין. והוא יסד את הקיבוץ הברסלבי הראשון בלובלין ואחר כך בערים אחרות בפולין[3].

חיים חסידי ברסלב במקומותינו, מושכים אליהם בכל עת מתקרבים חדשים, אוחזים עצמם בעקשות בספריהם ונבדלים לחלוטין מכל ההתקבצויות החסידיות האחרות.

אילו הורו לי לנסח בקצרה את "נוסח-ברסלב", הייתי מעמיד אותו על יסוד אחד:

אמונה.

ספריו של רבי נחמן ושל תלמידו המובהק רבי נתן מלאים בנדיבות, באנושיות, בהבנה לחולשותיו של האחר, בחיפוש נקודה טובה אפילו בגרועים ביותר. אבל שפתם הופכת חדה וחותכת כחרב כאשר הם מגיעים לדבר על אמונה.

מתי תבוא הגאולה? כאשר תהיה אמונה, עיקר הגלות אינה אלא בשל חסרון האמונה. מי שיש לו אמונה – חייו חיים, מי שאין לו אמונה, אין חייו חיים. השלמות של כל הדברים בעולם מקורם באמונה וללא אמונה כל הדברים בעולם חסרים. אפילו צדקה, לכשעצמה, היא דבר טוב, אבל הערך האמיתי של צדקה בשלמותה הוא רק על-ידי האמונה. וכל הברכות וכל ההשפעות שבאות עם הצדקה, מקבלים את שלמותם רק ע"י אמונה. ועל האדם לבחון תמיד האם אמונתו לא נחלשה, משום שעל ידי נפילת האמונה, באים מכות מופלאות, שאין מועיל להם לא רפואות, ולא תפלה, ולא זכות אבות; והעצה היחידה אז היא לצעוק מעומק עומק הלב לאלקים, ועל ידי זה גדילה האמונה, ומזה היא מקבלת את תיקונה.

הנה, בכזו חריפות נמרצת מדברת ברסלב על אמונה. יכולנו להביא לקט של שיחות ודיבורים המדברים בטון חריף, מאיים על אמונה, ויכולנו לצטט גם עצות שונות איך להגיע לאמונה. אולם זה היה תופס מקום רב מדי, גם אילו רצינו להביא רק חלק קטן מהם. נקודות בודדות ננסה להביא כאן.

על ידי אמת באים לאמונה. הפירוש הוא: "אמונה" אפשר להחיל רק על דבר שאיננו מבינים בשכל, אולם, אם השכל אינו יכול להכיל זאת, אם כן, איך אפשר להאמין? משיבה אמנם ברסלב כך: מספיק שלא תרמה את עצמך, מספיק שתביט בעינים פקוחות על האמת של החיים ותבין מעצמך שאתה צריך להאמין… ועל כן: לאמונה מגיעים על ידי אמת… אבל זה לא הכל. אמונה ללא שכל היא רק ההתחלה. כשהיא במדריגה הנמוכה יותר. כאשר אדם חזק באמונתו, כי אז הוא משיג גם את השכל, וככל שהאמונה מתחזקת, כך מתחזקת גם ההבנה, כך שמה שהוא קודם האמין באמונה לבד, זאת הוא זוכה אחר כך להבין. אבל אחר כך מגיעים דברים גבוהים יותר, שגם השכל שהשיג קטן מדי מלהבינם, ואז עליו שוב להתחזק באמונה לבד, למרות שאינו מבין, וכאשר תגדל האמונה, יגדל איתה גם השכל, והוא יבין גם את ההשגות העליונות ההם, שכעת עדיין מוסתרות ממנו, וכך הלאה וכך מעלה. אבל בתנאי אחד: האמונה חייבת להיות חזקה ואמיצה, היא חייבת להתפשט בכל איבריו וגידיו. כשהאמונה תתמזג בעצמותך; כשהאמונה תפעם בדמך, כשהאמונה תקיף אותך ותיספג בך לחלוטין – אז לא תיאלץ להאמין באמונה עיוורת. אז יעמדו רוב מושאי אמונתך (מטבע הדברים לא כולם, תמיד יוותר משהו נסתר ונעלם) מול עיניך, בבירור מוחלט, כפי שאתה רואה מול עיניך את חברך, את שולחנך, את ידך…

ומשום שהאמונה אצל האומנים-ברסלבים היא כה גדולה וכה קבועה, בלא רגע של היסח-הדעת; ומשום שבכל פסיעה שהם פוסעים על האדמה, הם זוכרים את מי שברא את האדמה, ושומעים את ההודאה והשירה של אותה אדמה למי שברא אותה; משום שכל שדה וכל עשב בשדה, כל נחל וכל אדוה בנחל, כל יער וכל שיח ביער הפורשים את קיומם למרחוק – מתגעגעים למקורם, בוכים מגעגוע ושרים מגעגוע – הרי שגם בני אנוש אלה מלאים בהוויית הטבע המתחדשת תדיר: מלאים בגעגוע, מלאים בשירה ומלאים בבכייה.

אבל הן מחשבתם, הן כמיהתם והן ניגונם מלאים ברעננות, בהתרוממות, בקרבת אלקים.

אפילו בכייתם מלאה בשמחה, כפי שהיא גדושה באמונה.

מהי בכיה בלשון הקודש? האותיות "ב", "כ", "י", "ה" – ראשי התיבות של "בשמך יגילון כל היום"…

ואיך, בו בזמן, מתקיימים יחד צער גדול ושמחה גדולה? הו, חסידי ברסלב יודעים איך זה יתכן. ובאותו ערב, בו נתלתה בחדר אחד בבית המדרש שלהם בוורשה הדף המוקף שחור המספר שבאומן נפטר ר' שמשון [ברסקי] ז"ל, מייסדה של חסידות ברסלב בפולין, הרי שבחדר השני עשו ריקוד.

רקדו, מחאו כף ושרו בהתלהבות יוקדת:

וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יציר כי אתה יצרתו"

(ישראל שטרן, 1935)

הערות:

[1] "מיין לעקסיקאן", יידישע דיכטער, דערציילער, דראמטורגן אין פוילן צווישן די צוויי גרויסע וועלט-מלחמות, מאנטריאול 1945, עמ' 255

[2] "ספר הזכרון לאוסטרולנקה, תל אביב 1963, עמ' 387-391. במקור ביידיש.

[3] למרות שר' שמשון ברסקי היה במידה רבה "מורה דרכם" של חסידי ברסלב בפולין, הרי שקשה לומר שהוא ייסד את הקיבוצים הברסלביים בפולין. ר' שמשון נסע לפולין כמה פעמים לבקשת חסידי ברסלב שם, אולם עוד קודם לכן היה רבי אברהם בר"נ חזן עובר בפולין בדרכו מארץ ישראל לאומן או בחזרתו, וראשוני חסידי ברסלב בפולין ראו בעצמם תלמידיו של ראבר"נ.