בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת, כתב הסופר הידוע ר' הלל צייטלין הי"ד סדרה של מאמרים בעיתון "מאמענט", על רבינו הקדוש ועל חסידות ברסלב. הסדרה, שנקרא (בתרגום מיידיש) "החוזה הגדול מפודוליה", פורסמה לאחר מכן כספר (ביידיש) ועם השנים זכתה ליותר מתרגום אחד ללשון הקודש.

באחד הפרקים, מתאר ר' הלל צייטלין את בית הכנסת של חסידי ברסלב בברדיטשוב (שתואר במידה מסוימת גם במאמרו של אברהם רכטמן – כאן), וכדרכו, התיאור מלא חיים וחיות, המועברים אלינו כמות שהם בעטו המיוחדת של צייטלין.

המאמר שלפנינו תורגם מיידיש ונערך ע"י הרב נתן אנשין.

בין חסידי ברסלב

"אם רוצה מישהו, שמגיע להתארח בברדיטשוב, לשמוע נגינה רגילה – ילך וישמע את תלמידו של ניסן הבלזאי; רוצה הוא לשמוע נגינה חסידית ברדיטשובאית – ילך לשטיבל של קרלין… אך אם רוצה מישהו לשמוע ניגון מסוג אחר; רוצה מישהו לשמוע נגינה שבאה אחרי העצב העמוק והקשה ביותר; רוצה מישהו לראות באמת שמחה אלוקית; רוצה מישהו לראות התפשטות הגשמיות שאיננה נובעת מהתלהבות או התפעלות, אלא מתוך דעה עמוקה ובהירה ביותר; רוצה מישהו לראות במוחש כיצד אנשים מסוגלים להתהלך על הקרקע ולמרות זאת לא להיות כאן – יתאמץ נא לצלוח את רחובות ברדיטשוב המלאים בוץ, יפנה בכל מיני סמטאות עקומות, יעבור ליד בית הקברות הישן, השדה הרחב והריק, מקום בו צללי הלילה נופלים על הגבעות המיותמות, והיכן שהעץ הבודד, נטול העלים, שאתם מבחינים בו בקצה השדה, סוחט דמעות; יעבור נא אחרי כן את ה'לעבעדיגע שול' (בית הכנסת של החיים), בית הכנסת הקרוב ביותר לבית העלמין הישן; יחלוף על פני עוד בתי כנסת כאלה; יספוג אל תוכו את כל הבדידות ואת כל המצב הקשה שניתן לחוש במיוחד בערים היהודיות כששכינת השבת עומדת להיפרד מילדיה והמציאות החשוכה מציצה בעיניה הבולטות; יפנה נא אחרי כן אל השטיבל של חסידי ברסלב, יביא איתו לשם את כל רוחו השבורה, ייעמד בפינה אפילה וישמע אנחה אחרי אנחה ממתי המעט חסידי ברסלב שיושבים סביב השולחן ושומעים תורה; ירגיש באנחותיהם כאילו הדובר מתבטא דרכן: 'השתוקקות כזאת לאלוקים, שאי אפשר לשאת' – – – יקשיב היטב לנאמר… ישמע את העיקר, ישמע את הטון – התמימות הגדולה ביותר שצמחה עם הדעת הגדולה ביותר; הרעיונות הכבירים ביותר שמושמעים אגב אורחא, מבלי להרגיש שכאן נחשפים עולמות שלמים; את ההעברה האיטית-איטית של הכל מן הקרקע והעלאתם לשמי השמיים. יחוש כאן את העצב העולמי שחייב, אחרי הגאולה הפנימית, להפוך לשמחה עולמית; יחוש כי כאן מרחפת רוחו הגדולה של רבי נחמן שמרים אנשים מהגיהנום העמוק ביותר אל האור הגבוה ביותר, הנצחי; יבחין אחר כך כיצד החסידים עוזבים אחד-אחד את השולחן, משלבים ידיים, יוצרים מעגל, יוצאים בריקוד – ולא ניתן לזהות בריקוד הזה שום תנועה גסה, כי כל נטיה, כל תזוזה, כל כיפוף – מעודן עד לרמה הגבוהה ביותר.

"אתה מסתכל ואינך מאמין למראה עיניך; אנשים, כמדומה, פשוטים… לך תדע, לצד חזותם כבעלי מלאכה וסבלים – איזו פנימיות! איזה עומק של רגש! בהירות של דעת, רוחניות כזאת בכל תנועה, בכל הצבה של רגל, בכל צליל של שיר, דבר שכמוהו לא ניתן למצוא בשום מקום אחר.

"כל ימי גדלתי בין החסידים, בחיי הזדמן לי לשמוע ולראות סוגים שונים של נגינה וריקודים. מחוץ לניגונים אחדים של חסידי חב"ד ותיקים (לא של ימינו), לא הזדמן לי לשמוע ולראות משהו דומה לזה שהזדמן לי לראות ולשמוע בשטיבל האפל והנידח של חסידי ברסלב בברדיטשוב. השמחה שלהם היא שמחה אמיתית, זמרתם היא זמרה של גאולה. אלה אנשים בני חורין. הגידו כל שתחפצו, האנשים האלה, במיוחד בינם לבין עצמם, אינם בגלות; הם תמיד בבית הפרטי – באלוקיות. מבחוץ תבחינו בכך הרבה פחות מאשר על פני חסידים אחרים. אבל מי שיש לו עין לראות אי פעם את אשר מתחולל בתוכו של אדם, מוכרח להשתומם למראה השמחה האמיתית, השלימה, של אנשים שעל ידי ריקודם הם מדברים לה'…

"קדושה מיוחדת ושקטה שורה על השטיבל הזה. שקטה היא האנחה, ובכל זאת היא בוקעת רקיעים. שקטה היא התורה הנאמרת, ובכל זאת נוקבת עד התהום. שקט הוא הריקוד – ואתם, לא בשובבות, נישאים על ידו אל עולמות אחרים. שקט הוא הניגון שחודר אליך לפניי ולפנים. שקט כאן הכל מסביב. מחוץ לחסידים, נכנסים לכאן מספר ניכר של יהודים מהרחוב. הם מגיעים לכאן במקרה, או מתוך סקרנות – לא בלי כוונה ללעג ולהתל – ובכל זאת, כאן הכל נשאר שקט. הכל חייבים לשמוע. ברצונו או שלא ברצונו, יפסיק הלץ להיות לץ. הוא מוכרח להפוך לרציני. זה כבר הכוח של הרוח; הנשגב והחזק חייב לנצח את הנמוך יותר ואת החלש יותר.

"במהלך דבריו אומר הדובר: 'יהודים צריכים ללמד את כל האומות שיש אלוקים בעולם'. אחד הלצים האלו ניגש אלי וממלמל: 'הוא כנראה מתכוון שהגויים יבואו לשמוע את הדרשה שלו…' מעט מאוחר יותר ראיתי את אותו לץ מביט על הכל ברצינות לא רגילה, על המתרחש מסביבו. לא היה לו על מה לצחוק.

"בעת הריקוד נהיה פה יפה ושמח במיוחד. שמתי לב לנער כבן ארבע עשרה, אחד מהסקרנים, שאומר לחברו: 'אילו כל היהודים היו שמחים כך עם האמונה שלהם, היה כל כך טוב!"

"אכן, היה כל כך טוב, ילדי, כל כך טוב…"