בחורף שנת תרפ"ח, ערך הסופר הרוסי-יהודי המפורסם מאוד אז, איליה ארנבורג, מסע לפולין. הוא ביקש לראות את מצב היהודים והתרבות היהודית ברפובליקה הפולנית.

ארנבורג, סופר ומסאי ידוע אז, שבשנים ההם חי בפריז (לאחר שיצא את ברית המועצות), ושלעתיד יהיה אחד הסופרים היהודים המזוהים ביותר עם ברית המועצות, עדיין לא הזדהה אז בצורה מוחלטת עם הקומוניסטים, וטוריו התפרסמו גם בבטאון הבונד הפולני שנוא נפשם של הקומוניסטים.

לאחר שיצא את ברית המועצות, פרסם ארנבורג את רשמיו בכמה טורים, שהתפרסמו בכמה שפות. ביידיש, התפרסמו רשמיו על פני כמה פרקים, כאמור, בעיתון הבונד "נייע פאלקסצייטונג".

באחד מהפרקים האלה, תחת הכותרת "חסידות אמיתית ומזויפת בין יהודי פולין", הקדיש ארנבורג קטע להתרשמותו מביקורו בשטיבל הברסלבי בוורשה, אז ברחוב דזיעלנא 43.

ויש לומר: הוא התרשם עמוקות.

עדות מוקדמת לכך, אנו מוצאים בדיווח קצר שהתפרסם בחודש כסליו תרפ"ח, בעיתון הציוני בשפת היידיש "די ידישע שטימע", שיצא לאור בליטא: "הסופר היהודי-רוסי הידוע איליה ארנבורג, שלאחרונה שהה בוורשה, ביקר בשטיבל … ברחוב פראנציסקה, וגם בשטיבל המפורסם של חסידי ברסלב. ארנבורג בילה ארוכות בשני השטיבלך, במיוחד, עשה עליו רושם עצום השטיבל הברסלבי, שם החסידים מקפצים ומוחאים כף בשעת התפילה. הוא ביקש שיתרגמו לו את התפילה הכתובה עברית, אותה אומר כל אחד לפני התפילה[1].

הטור כולו ארוך מאוד, ואינו נוגע לנו, שעל כן תרגמנו רק את הקטע הרלוונטי, והרי הוא לפניכם.

חסידות אמיתית ומזויפת בין יהודי פולין

נייע פאלקסצייטונג, 24.02.1928

קיימים אמנם מקומות בהם חיה החסידות. לא כפילוסופיה, אלא כרגש. והם השטיבלך העניים של הנקראים "חסידי ברצלב". אין להם בכלל אדמו"ר, הרבי שלהם מזמן כבר מת, לפני מאה וחמישים שנה. קראו לו רבי נחמן מברסלב. הוא היה פילוסוף ומשורר. הרעיונות שלו, האגדות והשירים ראו אור לא מזמן בגרמנית. והיציאה הזו, בפעם הראשונה, של ההיסטוריה החסידית אל מעבר לגטו היתה מלווה בזוהר והתפעלות מאוחרת.

מאין צמחה כזו "מפלצת" של רעיונות? כזו פיוטיות? בברצלב? ואיש על כך לא ידע!

מובן מאליו שבין חסידי ברצלב אין עשירים, אין בעלי גאווה חלולים, אין צבועים – להם אין כאן מה לעשות. מקומם של אלה הוא אצל שולחנו של הרבי החי. כאן? כאן זה סמַטְשֶה או בַּאלוּט; סמרטוטרים, חייטים, סנדלרים.

אני נכנס לשטיבל כזה. זו דירה רגילה בבניין פועלים. מחדר המדרגות נישאים ריחות. חדר לא גדול. כחול כהה, טפט מהוה, נורה חשמלית כהה, צר, קשה להשתחל פנימה. במבט שטחי – דומה כהתאספות של איגוד מקצועי. אבל לא: הרי זו מאה אחרת, חשבון זמן שונה, ואולי זה לגמרי מעל לזמן. קבצנים מזוקנים בקסקטים מרופטים. כל השבוע מבלים עם הסמרטוטים, עם ההרינג, עם החיים המסכנים, הריקים. אבל כעת ליל שבת, הם נכנסו כדי לשמוח, לא משום שיש ציווי כזה, לשמוח. לא. אצלם חיה האמונה, שבכל מקום מחוץ לקירות החדר הצר הזה מתה כבר: הם מקבלים את "שבת המלכה", הם מוחאים כף ושרים.

בתחילה אלו מילות התפילה. והשפה והשכל אינם שרים. אבל הנה כבר תמו המילים, רק ניגון, שמח, רחב לב, חובק כל, והם כבר אינם יכולים לעמוד על מקומם, הם מתחילים לקפץ, לרקוד, לרקוד! ובשטיבל החשוך, המסכן, הזה – שמחה! חיים!

אני מביט בפנים שמולי ואיני יכול להתנתק. מי שינה כל כך את האנשים האלה? מי הסיר מזכרונם את הבזיונות, החרפות, הרעב…

אפשר, כמובן, להכנס לחקירות על "אקסטזה של הלקאה עצמית", על איזה קידוש סבל קטולי, על פרויד, על היפנוזת המונים, או על משהו אחר. אבל, האם זה כדאי?… הלא התיאוריות האלה ידועות בכל מקרה. האם לא מוטב שנקבל את החיוך של "חסידי ברצלב" כאושר פלאי, יהיה זה זר, אבל אנושי עד הסוף; אושר של איבוד עצמי במופלא ממך; של התנתקות, של שכחת העצמי; אושר של לבבות פשוטים, ילדותיים: היה בשמחה!

איליה ארנבורג

שנים לאחר מכן, בשלהי שנת תש"ד, בעיצומה של המלחמה, כאשר כבר נודע ארנבורג כ"גיבורם" של החיילים הסובייטים בשל מאמריו וטוריו רוויי הזעם לנאצים ולגרמנים באשר הם, כתב אברהם ביק סדרת מאמרים על ארנבורג בעיתון היידי "דער טאג", שעסקה במוטיבים היהודיים בכתיבתו של ארנבורג.

בכתבה השניה בסדרה, תחת הכותרת "ארנבורג, נכד של חסיד ליובוויטש, כתב בהתפעלות אודות חסידות", חזר ביק לתיאוריו של ארנבורג את החסידים מנסיעתו הזו בשנת תרפ"ח, והביא תרגום ליידיש ממאמרו של ארנבורג שהתפרסם באנגלית באונטולוגיה "די ג'ואיש קרוון"[2]

מאמרו של ביק תורגם גם לעברית ע"י נחום מלצן ופורסם בעיתון דבר בחודש אייר תש"ה.

הערות:

[1] כוונתו ל"הריני מקשר". תליית "הריני מקשר" על הקיר היא "המצאה" של הברסלבר הפולנים, שעשו זאת גם באומן, למרות מחאתם של זקני החסידים, ראה "טעם זקנים", שיחות רלי"צ בנדר בשפת היידיש, קונטרס ל', עמ' 23.

[2] The Jewish Caravan : Great Stories of Twenty-Five Centuries / Selected and Edited by Leo W. Schwarz, ניו יורק 1935.