במסגרת הפינה ההיסטורית, אנו מביאים מדי פעם קטעי עיתונות ישנים המסקרים את חסידות ברסלב בשנים עברו. מאוקראינה, דרך פולין של בין המלחמות, ועד ארץ ישראל בתקופות השונות. והפעם, כתבה בעיתון הפולני (בשפת היידיש) "דער מאמענט", שנכתבה ביום ג טבת תרצ"ז (17.12.1936) על שמחת חנוכה אצל חסידי ברסלב.

קצת רקע:

תפוצתה של חסידות ברסלב בפולין החלה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, כאשר באמצעותו של רבי נחום שוסטר, התקרבו ראשוני המקורבים לחסידות ברסלב, הלא הם: רבי מרדכי הלברשטם סוקולובר ורבי שלמה גבריאל הכהן (לימים התקרבו בזכות רבי נחום שנים נוספים מענקי חסידי ברסלב בפולין, ה"ה רבי אפריימל קרקובסקי ורבי פנחס'ל עילוי. ולפלא הדבר, איך ר' נחום, שהיה סנדלר "פשוט"[1], זכה, בזכות עבודת השם העצומה והתמימה שלו, לקרב אנשים כה גדולים, ובעצם להאיר את אור רבינו בפולין…).

בתקופה שלאחר מכן התקרבו – ע"י ר' שלמה גבריאל ואחרים – עוד אחרים לחסידות ברסלב, ביניהם מי ששמותיהם הוכרו אחר כך בכל תפוצות ברסלב: ר' אהרן לייב ציגלמן ור' יצחק ברייטר (ור' יצחק מאיר קורמן ואחרים).

חסידי ברסלב כונו בפולין "טויטע חסידים" ("החסידים המתים" – כינוי שמקורו בכינוי לעג שהצמידו המתנגדים לחסידי ברסלב); "אומאנער חסידים" ("חסידי אומן", על שם מקום קברו של רבינו) וכמובן "בראסלאווער חסידים" (או "בראצלאווער חסידים" – "חסידי ברסלב").

בפולין, המשופעת באדמו"רים וחצרות חסידיות, הם עוררו סנסציה. הנה לנו, קבוצה של חסידים, שאין להם אדמו"ר, והם ששים ושמחים ורוקדים ועוסקים בתפילה ותורה, והעולם הזה אינו מענין אותם כלל!

כאשר נוסד "הקיבוץ" בלובלין, בשנת תרפ"ח, עוד גברה הסקרנות: מי הם החסידים האלה?

וכך, למרות מספרם הקטן יחסית, נותרו לנו עדויות, זעיר פה זעיר שם, על הנהגתם, שמחתם ודבקותם בבורא של אנ"ש המופלאים שבפולין, לעתים דווקא מפי סופרים שאינם שומרי תומ"צ, שאף הם נכוו בשמחתם ודבקותם של אנ"ש.

ומכאן – לדיווח.

הכתבה נכתבה כמובן בשפת היידיש, שפתו של העיתון, ואנו מביאים אותה כאן בתרגום חופשי ללשה"ק:

תחת הכותרת "בשמחת-חנוכה אצל חסידי ברסלב", מדווח העיתון:

"אט אט כבו הנרות במנורת-חנוכה הכסופה שעמדה על ה'בימה' בקלויז של חסידי ברסלב – "החסידים המתים" שברחוב נובוליפיה 28.

מהקירות נעלמו אט אט צללי החול של מתפללי ערבית, ובאחת, נהיה בבית הכנסת יום-טוב.

לשולחנות הארוכים הסבו עשרות בחורי ישיבה מהישיבה של חסידי ברסלב[2]. פניהם העדינות מאירות באורם של תלמידי חכמים. בראש ("אויבען-אן") יושב ראש הישיבה ר' יודל קפלנסקי, ה"ליטאי" היחיד בקהל, יהודי לבבי עם ראש גאוני ("א גאונישע קאפ").

שקט.

כמיתריו הבוכיים של כינור, כך מתחילה לפתע מקצה השולחן קול שירה של ילד, וההיכל מתמלא בקולו המתוק ועתיק היומין של ניגון לימוד הגמרא, מלא צער. והקול מתחזק ומתלהב והולך, כאילו מנהל להבת-מחלוקת עם עצמו:

– אבל שוב חוזרת השאלה!

– והתירוץ הוא…

אנו עומדים בפני הבחינה השנתית של בחורי הישיבה. כל אחד מהלומדים הראוים האלה חייב להראות כאן מה הוא כבר הספיק ומה הוא כבר יודע, וכל אחד מגיע עם החידושים שלו.

וסמוך לקירות עומדים יהודים מדוכאים, מפוזרי-דעת, שמהמולת הרחוב ברחו פנימה לזמן מה, לנער את נפשם מאבק החיים הקשים. לא אחד ולא שניים מוצאים כאן, בינות לקירות בית המדרש הברסלבי נחמה ומרפא לנפשם הנכאבת.

כאשר האדם המדוכא ביותר, המיואש ביותר, תחת מעמס החיים הקשים, נכנס לקלויז הברסלבי, הוא חייב להיוושע, משום שכבר בכניסה הוא פוגש את ה"סיסמה" של רבי נחמן, הפילוסופיה של חסידי ברסלב "אהה! אל תתייאשו! אין שום יאוש בעולם!"[3] ("געוואלד! זייא אייך נישט מייאש!"). הרי זה עצום, הרי זה עוז-רוח, הרי זו – דרגה!

וכמעין תשובה לקולות הצעירים, נשמע קולו של ר' יצחקל אוטבוצקר (קראקובסקי)[4], שלומד את השיעור בפני הבחורים המבוגרים יותר, שהתיישבו סביב הבימה העגולה.

כאן עסקו בנושאים עמוקים. מדברים כעת על הכח הטמון באדם; על האדם, שהוא התממשות הכוח…

ואז נושא דברים אחד הגבאים (ר' יחיאל זיידנוורם). הוא מספר על מאבקי הקיום של בחורי הישיבה, בחנויות הם ישנים, נעולים בכפור המקפיא של החורף, כמו שומרי הלילה של החנויות ממש.

להם תדאג כעת הישיבה, משיגים כעת אכסניה עבורם, מקום לשינת לילה, כדי שיוכלו לתת מנוחה לגופם העייף מעבודת-ה' של היום. לזה צריך כסף. מימון, מבקשים אצל היהודים, בני התורה…

צריך להחזיק אותם, צריך לעזור להם!

וכאשר מסתיימים הלימוד, והדרשות, מתחילה שמחת חנוכה.

כמו קלועים, ידיים על כתפיים, זקנים גם צעירים והפנים מתכסות שמחה, וניגון של שמחה מתפרץ, והחסידים הנקראים "מתים", מביאים "חיות" חדשה".

("דער מאמענט", ג טבת תרצ"ז, "אויף א חנוכה-הילולא ביי די בראסלאווער חסידים" – בשמחת חנוכה אצל חסידי ברסלב)

הערות:

[1] ר' נחום עסק גם הרבה בחסד. במכתב משנת תרצ"ב כותב ר' מרדכי סוקולובר: "אחר דרישת שלומך הטוב, שולח לך המכתב מאנ״ש היקרים מאומן עם הקבלות וכמה חילק ידידנו ר׳ נחום נ״י, הגם שחביב עלי המכתב ולראות היאך שזכה הסנדלר לדברי תורה, מה שהדבר הפלא ופלא, מכל מקום מוכרח אני לשלוח לך כדי לראות החשבון".

[2] ישיבת תורת אמת ואמונה של חסידי ברסלב בוורשה, שבראשה עמד הגה"ח ר' אלחנן ספקטור זצ"ל, עד עלייתו ארצה בשנת תרצ"ו.

[3] מקורות לא מעטים מציינים את הכרוז הזה, שהיה תלוי על בית הכנסת הברסלבי, ולקוח ממשנתו של רבינו הקדוש: הָעִקָּר לְחַזֵּק עַצְמוֹ בְּכָל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר [כִּי אֵין שׁוּם יִאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל (וְאָמַר אָז בְּזֶה הַלָּשׁוֹן 'קַיין יִאוּשׁ אִיז גָאר נִיט פַאר הַאנְדִין') וּמָשַׁך מְאד אֵלּוּ הַתֵּבוֹת אין יִאוּשׁ וְכוּ' וַאֲמָרָם בְּכחַ גָּדוֹל וּבְעַמְקוּת נִפְלָא וְנוֹרָא מְאד כְּדֵי לְהוֹרוֹת וּלְרַמֵּז לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְדוֹרוֹת שֶׁלּא יִתְיָאֵשׁ בְּשׁוּם אפֶן בָּעוֹלָם, אֲפִילּוּ אִם יַעֲבר עָלָיו מָה (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ע"ח). ר' משה שיינפלד מספר שגם בגטו וורשה, בעיצומה של השואה, כתבו חסידי ברסלב על הקירות "געוואלד, יהודים! אל תתייאשו!", כך מסופר גם ב"פנקס וורשה" (עמ' 185) "כאשר נוסד הגטו בוורשה, תלו חסידי ברסלב כרוז גדול ועליו כתוב "אהה! יהודים, אל תתיאשו!".

[4] ר' יצחק קרקובסקי. מגדולי חסידי ברסלב בפולין, תלמיד חכם ועובד השם עצום. הוא זה שקירב לברסלב את רבי לוי יצחק בנדר, ועוד אחרים מגדולי חסידי ברסלב. ראה את תולדותיו בקישור.