י. אהרנסון | המבשר

תפילת מעריב בבית המדרש 'אור אברהם' דחסידי ברסלב בשכונת 'גבעת משה' בירושלים, הסתיימה זה עתה. קהל המתפללים פוצח בריקוד חסידי כמנהג ברסלב. בשולחן המזרח על יד ארון הקודש, יושב חסיד ישיש. פניו המאירים, פאותיו המתבדרות וזקנו הלבן הבוהק מזכירים את חסידי קמאי מדורות עברו, אלו שרק למראיהם רוטטים נימי הנשמה. ייסוריו בכף רגלו אינם מאפשרים לו לרקוד כבימים ימימה, אך גם כעת הוא לא מוותר; ממקום מושבו הוא מעודד בכל עוז את השירה והריקודים, מוחה כף אל כף ומסמן להגביר את השירה; ומשאך מתפזר המעגל, מפטיר הוא בהתלהבות אמיתית: "הא… הא… אשרינו, אשרינו".

ישנם אנשים שכדי לגלות את אישיותם אינם צריכים להוציא הגה מפיהם. פניהם אומרות יותר מכל. במבט קט אתה מבין שהם אינם כמו כולם; הם אמנם מתהלכים בינינו, אך נמצאים בפלנטה אחרת בכל מהותם. אין להם בעולמם אלא תורה, חסידות ומעשים טובים. כל דבר שאינו בלתי לה' לבדו יוצא מטווח הראיה שלהם.

זוהי, בקווים מעטים, דמותו של החסיד הישיש רבי משה בורשטיין שליט"א, זקן חסידי ברסלב, אשר בהיותו עילוי בישיבת 'נובהרדוק' גילה את אורה של חסידות ברסלב ומאז נקשר אליה בלב ונפש. אמור מעתה, 'ברסלב' ור' משה מקשה אחת הם. ה'אש' של 'רבנו' יוקדת בנשמתו ובנפשו ובאהבתו ישגה תמיד.

זכרונות מאלפים ומגוונים אוצר רבי משה בקרבו, ממרומי שנותיו הארוכים בלעה"ר. הוא זכה לראות את גדולי עולם שבדורות הקודמים, נכח באירועים היסטוריים והיה שותף למהלכים ותהליכים שהטביעו חותם על עדת חסידי ברסלב. השבוע קיימנו עמו שיחה בה ביקשנו לשמוע ממנו בעיקר על תקופת צעירותו, התקרבותו לחסידות ברסלב והשנים הראשונות לעלייתו לארץ הקודש.

השיחה עמו היתה מאלפת ובבחינת הזדמנות נדירה עבורנו. ראינו לנכון לפרסם את רישומי הדברים כהצצה מאלפת לדמותו של עובד ה' ובעל מסירות נפש ולשיגם ושיחם של אישים נשגבים אשר התהלכו כאן בימים ראשונים.

* * *

"למדתי בישיבת 'נובהרדוק' בפולסטיסק. ראש הישיבה בזמני היה הגאון רבי יצחק אלפנד (גיסו של הגאון רבי אברהם יפה חותנו של הסבא מנובהרדוק זצ"ל). לא היה צורך במשגיח בישיבה. הבחורים כולם ישבו ולמדו בחשק ובהתמדה. בישיבה למדו כמאה ועשרה בחורים בחמישה שיעורים. לאחר חמישה שיעורים למדו ב'קיבוץ', ושם כבר לא היה מג"ש.

"משהגיעו הבחורים לגיל י"ח היו רבים מהם נוסעים ללמוד בישיבה בביאלסטוק, שהיתה מרכז התורה בכל האזור, ושם המשיכו הבחורים בלימוד כמה וכמה שנים כ"א לפי רצונו. הגאון רבי אברהם יפה כיהן שם כראש ישיבה.

"לנובהרדוק היו סניפים רבים. אני עצמי למדתי בארבע ישיבות שלה. מלבד הלימוד היו נאמרים שיחות מוסר רבות. לימוד המוסר העיקרי היה בספר 'מסילת ישרים' ובספר 'מדרגות האדם' שחיבר הסבא מנובהרדוק עצמו. למדו גם הרבה בספר 'חובות הלבבות'.

"אכלו 'טעג' כמו כל בחורי הישיבות וישנו אצל בעה"ב. היה אחד מהם שבא לומר לראש הישיבה שאיני מגיע לחדרי לישון, והעד לכך הוא שהמיטה תמיד מסודרת ונקיה, ועל כן עליו לבדוק מה אני עושה בלילות. ראש הישיבה קרא לי ושאל אותי מדוע אני מסתובב בלילה ברחוב. הסברתי לו את הסיבה לכך: כשאני מגיע לישון באישון ליל בעל הבית כבר ישן, ובעת קומי השכם בבוקר הוא עדיין לא קם… סיכמנו כי מעתה אעשה סימן במיטתי שיוכיח כי אכן ישנתי… שמו של אותו יהודי היה ר' וואלף איצ'ה רבינזון, אחיו ניצל מהמלחמה ועלה לירושלים.

"בישיבה למדנו מגיל ארבע עשרה עד גיל תשע עשרה. המג"ש היו: רבי משה טרנאר מבענדין, רבי ישכר מחעלם ורבי שמואל וויצעל".

הגרלה על 'ליקוטי תפילות'

כאן אנו מבקשים לשמוע את התשובה לשאלה המסקרנת: כיצד מגיע בחור מנובהרדוק לברסלב?

"זהו סיפור ארוך. בעת שלמדתי בנובהרדוק, הגיע בחור חסיד ברסלב בשם שעפטיל ועשה גורל על ספר 'ליקוטי תפילות'. הוא בא אלי תחילה. היו בידו מאה פתקים כדי לעשות בהם את הגורל, וראיתי שרק מעט בחורים ביקשו להמנות על הגורל. עברתי בין הבחורים והצלחתי לאסוף קרוב למאה בחורים, וכדי להשלים למאה ולאור עזרתי קיבלתי עוד מספר גורלות. באותו ערב בעת סדר שלישי הגיע אלי החסיד רבי משה יוסף געלברד והודיע לי כי אני זכיתי בהגרלה, ומסר לי את הספר.

"כיון שקבלתי את הספר ביקשתי מיד לעבור עליו כדי לתהות על קנקנו. אותו לילה בחדרי לפני שהלכתי לישון עברתי עליו שוב ושוב, והדברים נגעו ללבי וחדרו לב ונפש.

"מאותו יום הייתי בן אדם אחר. מאז התפילות שלי היו אחרת לגמרי, הלימוד שלי היה שונה, הכל השתנה. בתקופה זו ניגש אלי שדכן אחד, ואמר לי שכיון שאני חסיד ברסלב עלי להתחתן בהקדם ולא להמתין עוד כמה וכמה שנים כמנהג הבחורים בנובהרדוק. וב"ה באתי בקשרי שידוכין עם שידוך שהציעו לי שנים קודם אבל אז לא הסכמתי לשמוע כי לא עלה בדעתי דבר שכזה, להתחתן בגיל כה צעיר… וב"ה זכיתי לבנות בית נאמן בישראל.

"למעשה, בספר 'סיפורי מעשיות' כבר נתקלתי באקראי לפני הבר-מצוה כאשר למדתי בישיבה. באחת מהשבתות בשעת סעודה שלישית נכנסתי לשטיבל של גור ומצאתי את הספר הזה. הוא היה בלי כל כריכה או שער, לא ידעתי במה מדובר ומי מחברו אך הרגשתי אליו קשר נפשי עצום. לאחר שנים רבות כשהתקרבתי יותר לברסלב, גיליתי שזהו הספר 'סיפורי מעשיות' מרבנו זי"ע, אליו כבר התחברתי משכבר הימים.

"בבחרותי שהיתי גם אצל דודי, ממנו שאבתי הרבה חסידות. הוא נהג כמנהג החסידים שלא לעשות קידוש בשבתות החורף לפני השעה שש, ועל כן ישבנו שעות רבות וזימרנו שירות ותשבחות וגם זה קירב אותי לחסידות וחמימות. יש לי הכרת הטוב מיוחדת אליו, שכאשר הפכתי לחסיד ברסלב ביקש מאמי ע"ה שלא תפריע לי ותיתן לי ללכת בדרכי. היתה אז רתיעה גדולה מכל הענין של ברסלב ואמי השיחה לפניו את דאגתה הרבה. כאשר אמר לה הדוד שגם הוא עצמו לומד את ספרי ברסלב, הגיבה אמי בקורת רוח ואמרה שאם זה דבר כ"כ טוב, הלוואי שגם אחי בן החמש ילך בעקבותי".

מהו הדבר העיקרי שמשך אתכם בברסלב?

"ענין השמחה. כי בשמחה תצאון, ע"י השמחה יוצאים מכל הצרות, מצוה גדולה להיות בשמחה. רק שמחה. זהו המפתח לכל דבר וענין בעבודת השי"ת".

– ואיך מגיעים לשמחה?

"פשוטו כמשמעו. עומדים ומבקשים מהשי"ת – 'תשפיע עלי שמחה'. פותחים את הפה ומבקשים. לא תמיד הולך הדבר בפעם אחת ולא תמיד הדבר מגיע בנקל, אבל מתעקשים ומבקשים. העקשנות היא יסוד גדול בעבודת ה'. אם קשה לך להיות בשמחה – לך תבקר בבתי החולים ותראה את החולים מתייסרים שם, תביט על עצמך ותראה שאתה בריא, תשמח ותודה להשי"ת על עצם הדבר".

הצלה בעקיפין

לכאורה, לולא ההתקרבות לברסלב לא הייתם חושבים על עליה לארה"ק והייתם נשארים מן הסתם בנובהרדוק.

"אכן. יתכן והייתי מקבל איזו משרה בישיבה, אך היה סיכוי סביר שהייתי נשאר שם לדאבון לב, כמו רובם של תלמידי הישיבה הי"ד. מעטים שהצליחו שניצלו ברחו ליפן. התקרבותי לחסידות ברסלב, אשר בעקבות כך עליתי בהמשך לארץ הקודש, גרמה בעקיפין גם להצלת חיי".

– לאחר נישואיכם עדיין נשארתם בנובהרדוק זמן מה?

"כיון ש'אכלתי קעסט' כמנהג הימים ההם, נשארתי ללמוד בישיבה במשך שנתיים, אבל לא נשאתי כל משרה כי כבר הייתי חסיד והחברים התרחקו ממני… באותן שנים למדתי לבד. באתי לבית הכנסת בשעה ארבע לפנות בוקר, כשלש שעות לפני התפילה שהיתה בשעה שבע, עמדתי על יד החלון עם גמרא וכך למדתי בעמידה עד זמן התפילה. את הגמרא שלמדתי בשעות אלו ידעתי וזכרתי טוב יותר ממה שלמדתי במשך כל היום, הראש היה בהיר וחזק".

– באותו זמן כבר למדתם מן הסתם דף היומי…

"אכן, אחזו במחזור השני מסדר לימוד הדף היומי. אף זכיתי להכיר אישית את הגאון רבי מאיר שפירא זצוק"ל, מייסד דף היומי. התפללתי עמו בקיבוץ של חסידי ברסלב שנערך שנים רבות בישיבת 'חכמי לובלין' בעיר לובלין. רבי מאיר שפירא היה מתפלל עמנו בלילי ר"ה, היות וביום ר"ה הוא היה צריך להתפלל עם תושבי העיר בביהכ"נ העתיק של המהר"ם מלובלין, בתור מרא דאתרא.

"בתפילת ר"ה עמדתי ליד המהר"ם שפירא וראיתי את עבודת התפילה העצומה שלו. הבעל תפילה היה ידידי הצדיק הרבי שלמה יודא הופמאן. זוכר אני בליל ר"ה כשאמרו 'לדוד מזמור', ורבי שלמה יודא התפלל בכזו התלהבות וקדושה ובקול חוצב להבות אש, עד שהמהר"ם הסתובב אל מול הקהל ואמר בהתרגשות: 'הרי ה'ליקוטי מהר"ן' עצמו מתפלל כאן'.

"בערב ר"ה לאחר מנחה נהג המהר"ם שפירא לומר את הפיוט 'אחות קטנה' בקול שלהבת אש. הוא עמד על מקומו שהיה על יד הש"ץ – כאשר מקומו של השליח ציבור היה ליד הבימה – כדי שכל הקהל ייטיב לשמוע. מאז עד היום, בכל ערב ר"ה כשאני אומר את הפיוט 'אחות קטנה', מגיעה לי התעוררות מאותם רגעים נעלים. לאחר מכן החל לזמר בקולו הערב את הניגון 'אשרי איש שלא ישכחך' וכל הקהל הצטרף לשירתו האדירה. היה זה מעמד נשגב.

"ביום ר"ה הלך המהר"ם יחד עם כל הקהל לאמירת התשליך בנהר ביסטריצה בלובלין. השיירה הלכה בריקודים ובשמחה גדולה ובראשה צעד המהר"ם. זוכר אני שנה אחת שהמהר"ם צעד לתשליך ולפתע מעד ונפל, אבל מיד סייעו בידו והכל נמשך כרגיל".

– מדוע עשו את הקיבוץ דווקא בלובלין?

"בבית החיים בלובלין היו קבורים גדולי עולם, כהמהר"ם מלובלין, המהרש"ל, רבי שלום שכנא, הרה"ק ה'חוזה' ועוד רבים אחרים, ועל כן ראו להתאסף בעיר זו כדי שבערב ר"ה יוכלו גם להשתטח בצוותא על קברי הצדיקים הטמונים שם.

"רבים מגדולי החסידים השתתפו באותו קיבוץ, כמו רבי יצחק לאטוווצקר שהיה ת"ח עצום, רבי יצחק ברייטר, שהיה גאון וצדיק כביר. זכיתי לשמוע ממנו שיעורים בספר 'סיפורי מעשיות', וכששמעתי ממנו שיעור לא ידעתי באיזה עולם נמצא אני… כוחו הרב של רבי יצחק ברייטר היה באמונה. היתה לו השפעה רבה על הקהל. הוא עבד קשה מאד למחייתו ואעפ"כ הספיק לעשות ולפעול רבות בקרב חבורת הקודש דחסידי ברסלב. באחד מספריו כותב שהיו זמנים שלא היה לו מה לאכול פשוטו כמשמעו, ונשען אך ורק על אמונה. מלבד זאת היה גאון עצום במידה מרובה ביותר וחידושיו הבהירים הפליאו את כל שומעיהם".

ארץ ישראל נקנית בייסורין

"באותה תקופה החלטתי להגשים את שאיפתי לעלות לארה"ק. הייתי צריך לעמול על כך רבות. כדי לקבל רשיון עליה הייתי חייב להירשם ל'הכשרה' עם כל הקבוצה שהתכוננה לעלות ארצה. בהכשרה היו לי נסיונות רבים. הדבר לא היה קל. אך ה' חשבה לטובה שבעקבות כך הסתובבתי בוורשה במשך שנה שלמה ושהיתי רבות בבית המדרש של חסידי ברסלב, כאן חסיתי לראשונה בצילם של גדולי ואדירי החסידים, האריות שבחבורה, קבלתי מהם את תורת החסידות ומהם גם למדתי את הנוסח המקובל, ולימים הבאתי חלקים מנוסח זה לארץ ישראל. גם את הניגון על 'א-ל אדון' מתפילות שב"ק הבאתי מוורשה".

על נסיבות בואו להתגורר בירושלים מספר הרה"ח שליט"א: "כשבאתי לארץ ישראל השתכנתי תחילה ב'בית עולים' בחיפה. מדי יום הגיע למקום העסקן האגודאי ר' יעקב כ"ץ ז"ל. הוא שאלני היכן ברצוני להתגורר, והשבתי לו כי כל רצוני ומטרתי להיות בירושלים. הוא ניסה להניא אותי מתכניתי והסביר לי כי בירושלים אין שום אפשרות של פרנסה והדחקות נוראה. תחת זאת הציע לי לנסוע ולהתגורר בראשון לציון, שם יכול הוא לסייע בידי וביד זוגתי למצוא פרנסה, ואף ידאג שיקבלו את ילדנו הקטן במעון של אגו"י, אך אני עמדתי על שלי: רצוני להתגורר בעיה"ק ירושלים, ולשם כך עשיתי את כל הדרך והמאמצים עד לכאן.

"לאחר השבת הראשונה בחיפה היינו צריכים להחליט לאן פנינו מועדות. בעת סעודת מלוה מלכה במוצש"ק אמרתי זמירות ואת תפילת 'ריבונו של עולם' כפי המנהג, אשר בסיומה הפסוק 'ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן'. והנה, בזמירות בו אמרתי היתה טעות, ותחת 'ראשון לציון הנם' נכתב 'ראשון לציון חינם'. כאשר ראיתי זאת אמרתי לזוגתי, הנה, סימן לנו מהשמים שאין לנו לנסוע לראשון לציון – הרי נכתב כאן מפורשות 'ראשון לציון חינם'… מקומנו הטבעי הוא בירושלים 'ולירושלים מבשר אתן'.

"למחרת, כשהגיע ר' יעקב כץ לשמוע על החלטתנו, הודעתי לו סופית כי מנוי וגמור עמי לנסוע לירושלים גם אם התנאים הם קשים, וזו החלטתי הסופית. כיון ששמע כך לא ניסה יותר לשכנע אותנו לעבור לראשון לציון, אלא עמד וסייע בידינו לארוז את חפצינו המעטים ולנסוע לעיה"ק ירושלים, וכך יצאנו לדרך.

"לאחר שעות רבות הגענו לתחנת אגד ברחוב יפו, ליד בית החולים 'ביקור חולים'. כל רכושנו היה חבילה עם כמה ספרים ובגדים, כשילדי ר' נחמן שהיה בן שנה וארבע חודשים, בזרועותינו. המתנתי במקום וחיכיתי לבאות, אנא אני בא. במקום עבר יהודי טוב עם רכב ושאל אותי לאן פני מועדות, השבתי שגם איני יודע… הוא לקח אותי ברכבו עד לשכונת 'מאה שערים', הוריד אותנו בסמוך ל'בתי ורשה' וכאן שוב המתנו לבאות. והנה עברה שם אשה ששם בעלה היה גם ר' יעקב כץ, ושאלה את זוגתי מאין אנחנו בפולין, ומשאמרה לה את שם המקום, השיבה האשה כי אם כך אנו קרובים, כי גם היא מאותו אזור. היא הכניסה אותנו לביתה והשיבה את לבבנו במאכל ובמשתה".

"מי כאן ברעסלבער?"…

"למחרת קמתי השכם בבוקר ומיד לאחר התפילה ביררתי היכן מתגוררים חסידי ברסלב. השיבו לי כי הם מתגוררים בעיר העתיקה. לאחר התפילה שמתי את פני לעבר העיר העתיקה. לא הכרתי את הדרך והלכתי עד להר הבית, עד שעצר אותי ערבי ואמר לי כי כאן מקום קדוש ושאלני לאן פני מועדות. השבתי שאני מחפש יהודים. הוא הפנה אותי לחנות של יהודי. שאלתי את בעל החנות איפה אפשר למצוא כאן את חסידי ברסלב, והלה הציע לי ללכת למקוה, שם בוודאי אמצא אחד מהם. כשנכנסתי למקוה היה המקום ריק, מלבד יהודי אחד שטבל במים. צעקתי כי מחפש אני בדחיפות אחד מחסידי ברסלב, הוא הביט בי והשיב – 'א"כ מצאת!'. היה זה הרה""ח ר' דוד שכטר ז"ל (אביו של רבי יעקב מאיר שכטר). כמובן שמשמצאתי מקוה ירדתי וטבלתי, והלכתי עמו להתפלל בפעם הראשונה מול שריד בית מקדשנו הכותל המערבי.

"משם הלכנו לבית המדרש של חסידי ברסלב שהיה ברובע המוסלמי של העיר. במקום היו מגדולי חבורת הקודש דחסידי ברסלב, רבי שמואל שפירא, רבי יונה לעבעל, ר' הערש לייב ועוד, שהתפללו במקום בהתלהבות עצומה. ר' דוד שכטר אמר לר' יונה לעבל כי הנה הגיע אורח ממרחקים. ר' יונה השיב כי הולך הוא לכותל וכבר שב, ואכן מיד בשובו הכין לי פת שחרית בהרחבה ולכל בני החבורה. אמרתי לר' יונה כי איני יכול לשבת ולאכול, שכן יש לי אשה וילד וצריך אני לדאוג למגוריהם. הוא הרגיע אותי כי בעזרת ה' הכל יהיה בסדר. משגמרנו לאכול לקח אותי ברכבו ל'מאה שערים' והביא את משפחתי אליו הביתה. הוא פינה חדר אחד בביתו לטובת משפחתי, אך התנה זאת בכך שמדי חצות לילה אבוא עמו למקוה ואח"כ ל'תיקון חצות' בכותל. השבתי לו שבתנאי הזה גם אני מעונין ומשתוקק לכך מיום עומדי על דעתי…

"לאחר כשבועיים מצאתי דירת חדר רעועה שלפני תשע שנים עזבו אותה כי נטתה ליפול, אך ככל הנראה מאז המתינה עבורי. נכנסנו להתגורר במקום. הדבר הגדול ביותר היה שראיתי את הכותל המערבי מביתי בכל עת. בשבת הראשונה סעדתי אצל בעלת החסד הידועה גיטל'ה. התפללתי כמובן בבית המדרש של ברסלב ולאחר קריאת התורה הלכתי עם רבי שמואל הורוויץ להתפלל מוסף בכותל המערבי.

"לאחר פסח פרצו הפרעות של שנת תרצ"ו. כאשר סיימתי יום אחד את התפילה לא יכולתי לחזור הביתה, שכן היתה סכנת נפשות ללכת ברחוב בו התגוררתי, שנשק לבתי הערבים. התחננתי בפני השוטר ואמרתי לו שיש לי בבית אשה וילד ואני חייב להצילם. נכנסנו במהירות להוציא את משפחתי. זוגתי התחננה לקחת לפחות בגד אחד לילדנו הקטן, אך השוטר האיץ בי כי בכל רגע ורגע הדבר יכול לגרום לסכנת נפשות. במשך מספר חודשים התגוררתי ברובע היהודי, ולאחר חודשים מספר שבתי לביתי. מצאתי את הכל במקומו, לא נגעו במאומה.

"לאחר שלשה חודשים, בער"ח אדר, הגיע לארץ ישראל רבי אברהם שטרנהרץ, ובכ"ז אדר כבר נסעתי עמו למירון. המקום היה סגור ומסוגר, היינו שם 12 אנשים, והתפילות, הבכיות והשמחה שלאחריה היו בהתאם".

בשבי הירדני

"נהגתי מדי יום ללכת אל הכותל המערבי שלש פעמים. ל'תיקון חצות', לתפילת שחרית ולמנחה מעריב. הייתי צועד על החומה בדרכי לכותל.

בשנת תש"ח הכל הסתיים. תושבי העיר העתיקה נכנסו לגטו. אמרו אז כי מי שלא עבר את הגטו באירופה קיבל את זה כעת כאן. באותו זמן נחסמה הגישה להרבה מבתי המדרשות עקב השתלטות הלגיון הירדני, וחשובי הרבנים כהגאון רבי פנחס עפשטיין, והגאון רבי דוד בנגיס התפללו עמנו בבית המדרש של חסידי ברסלב.

"אח"כ הייתי בשבי הירדני. לקחו אותנו כמה מאות איש למדבר שומם. השבת הראשונה היתה פרשת בחוקותי ולא היה עמנו ספר תורה כלל, על כן לא קראנו בתורה. בשבת שלאחריה כבר היו עמנו ארבע ספרי תורה, וקראנו פרשת בחוקותי. בשבת שלאחריה, פרשת נשא, קראנו גם במדבר וגם נשא. לעליית 'ראשון' קראו את כל פרשת במדבר, ומ'שני' המשיכו בפרשת נשא.

"אח"כ הגיע חג השבועות. האבק והחום היו נוראים, אבל קיימנו את מצוות היום. היינו ערים בלילה ועסקנו בתורה. בראש השנה היה לנו מנין מיוחד לחסידי ברסלב. התפללנו הכל בנוסח הרגיל והמקובל. רבי שמואל שפירא עבר לפני התיבה בלהט הברסלבאי המפורסם. בחג הסוכות בנינו סוכה כשרה כהלכה, ואף ערכנו סעודה ביומא דהילולא של רבנו זי"ע בהשתתפות קהל גדול. היה מטבח כשר למהדרין.

"כך עברנו את הימים הנוראים. במשך תקופת החורף החלו אנשים להשתחרר. תחילה שחררו את הפצועים והחלשים. היו כאלו שהיו מיואשים ואמרו שכאן נשאר ולא נצא לעולמים, אך ב"ה לבסוף יצאנו. לאחר סוכות אמר לי ר' משה מאיר שלזינגר: 'ר' משה צריך לדאוג למגילה כשרה לפורים'. השבתי לו שללא ספק בעזרת ה' עד פורים נהיה כולם בבית, ואכן, השבוי האחרון יצא לפני פורים, ובזה נגמר הענין.

"כשיצאנו היתה שמחה גדולה בירושלים. מיד ביקשנו לטבול במקוה, לאחר תשעה חודשים שלא טבלנו כלל. אמנם השתמשנו לפעמים בהיתר של תשעה קבים, אבל היה מחסור גדול במים כי להביא מים לתוך המדבר השומם לא היה דבר פשוט. פעלתי אצל האחראי שחילק את המים, שיתן אישור מיוחד לכמות מים גדולה עבור בעלי תפילות בר"ה, יוכ"פ והושענא רבה, ואכן הוא נענה לבקשתי.

"כשעזבנו את השבי הגענו להתגורר בקטמון לאחר שהערבים עזבו את המקום. המתינו לנו בני המשפחה וידידים בשמחה גדולה. אלו היו השנים הראשונות שלנו בארץ ישראל".

לקראת סיום השיחה, מצאנו לנכון לשאול את השאלה המפורסמת בחז"ל, אותה היו שואלים ישישים שזכו לבוא בימים – במה הארכת ימים?

"איני יודע באיזו זכות. יש בוודאי דברים רבים, אך בתורה כתוב בפירוש 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך'. השתדלתי לקיים מצוה זאת. בהיותי בחור בישיבה מצב הפרנסה בבית היה גרוע, וכשאמי באה לבקר אותי נתתי בידה סכום כסף ממה שחסכתי מפת לחמי וכך יכלה להתקיים ולתת לחם לפי הטף. צדקותה של אמי ע"ה היתה לאין שיעור, היו להם ענינים גבוהים ורמים.

* * *

ברכת 'שהחיינו' באומן

הדבר אליו נשא רבי משה את לבו כל הימים היה כמובן ציון רבנו נחמן מברסלב באומן. מאז עומדו על דעתו היו כל חלומותיו להגיע לציון הק'. אכן, בשנת תשמ"ח, כשהתארגנה הקבוצה הראשונה בה היו מגדולי חסידי ברסלב, הצטרף רבי משה כזקן החבורה. הגעגועים העצומים באו לידי ביטוי עז, כאשר בבואו למקום פתח בברכת 'שהחיינו' ופרץ בבכי סוער שגרר אחריו את כל הנוכחים.

לפנינו תיאור מרתק ומרטיט שהעלה אחד ממשתפי המסע על הכתב:

"…אומן, עוד 3 ק"מ, כך משתמע מהשלט אשר לפנינו. הלבבות מפרכסים בעוז, והנה הגענו. אנו יוצאים את האוטובוס בדומיה ומתחילים לפסוע במעלה ההר. הדרך לא נהירה לנו, כי הרי לראשונה בחיינו אנו כאן, אך משום מה אין שואלים שאלות – עולים, מתעלים, הלב נושא את הרגליים. והנה, הנה הציון לפנינו… הלבבות מאובנים, לא יודעים מה לחשוב, ועל אחת כמה וכמה מה לעשות… הנה המקום לו ציפינו וייחלנו והתפללנו מיום עומדנו על דעתנו, ורק בגלל שחדורים אנו ולומדים לא להתייאש נשאר בנו זיק של תקוה כי אכן נגיע אי פעם אליו… והנה אנו כאן, רואים ולא רואים, נוגעים ולא נוגעים בעפר הציון הקדוש, ובשום אופן אי אפשר לקבוע ברורות כי אכן בהקיץ מתרחש הדבר לעינינו ולא בחלום.

"והנה, זקן החבורה מפר את הדומיה הכבדה. ידיו מכסות על עיניו, ובקול חרישי כמעט ואינו נשמע, מלחש: 'מי שרוצה לצאת ידי חובתו שיצא'. בקול מאופק הוא פותח: 'ברוך אתה ה"… ובשום פנים ואופן אינו יכול להתגבר על רגשותיו ואינו מסיים את הברכה 'שהחיינו'. מלבו מתפרץ קול בכי עמוק… ואז… ואז נפרץ הסכר… בכיות פורצות מפי כל הנוכחים, בכיות שלדעת הכל לא ראו ולא טעמו כאלה מעודם… נפרצו הגדרים והגבולים, כולם בוכים ובוכים… אי אפשר להתחיל בעשרת המזמורים, רק בוכים ללא הרף… וכך נמשך הבכי ה'מוזר' הלזה שאף אחד לא הבינו ולא השיגו, לערך של… שעה שלמה, עד שהצלחנו להתחיל באמירת המזמורים כפי רצון קדשו וציוויו של רבנו הקדוש השוכן פה…".

[פורסם במוסף 'קהילות' בעיתון המבשר]