בתורה י"ב בליקוטי מוהר"ן תניינא אומר רבינו הקדוש: "ועיקר היהדות הוא רק לילך בתמימות ופשיטות בלי שום חכמות, ולהסתכל בכל דבר שעושה שיהיה שם השם יתברך ולבלי להשגיח כלל על כבוד עצמו, רק אם יש בזה כבוד השם יתברך יעשה ואם לאו לאו, ואזי בוודאי לא יכשל לעולם".

על ענין זה, "תמימות ופשיטות", אמר מוהרנ"ת שצריך חכמה גדולה על מנת להשיג את ה'תמימות ופשיטות', וכן, לפני פטירתו נאנח מוהרנ"ת ואמר "מי יודע אם יצאתי ידי חובת התמימות של רבינו", ובוודאי יש בזה עמקות ודרגה גבוהה, להיות תמים ושלם עם השם יתברך, כפי שכותב מוהרנ"ת בהקדמת ספרו הק' ליקוטי הלכות, שענין התמימות הוא עמוק עמוק עד מאוד מי ימצאנו.

אולם, במאמרינו זה ננסה לדבר על יסוד התמימות שגילה לנו רבינו זיע"א בשכלו העמוק, שזוהי הפשיטות התמימה של העבודות הפשוטות, כפי המובא בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ק"ד: "היה אוהב מאוד את העבודות הפשוטות של סתם בני אדם האנשים הפשוטים הכשרים, והיה אוהב מאוד מי שיכול לומר הרבה תחינות ובקשות בתוך הסידורים הגדולים כדרך ההמון עם הכשרים, כי עיקר היהדות הוא בפשיטות ובתמימות גמור בלי שום חכמות."

ר' לוי יצחק בנדר זצ"ל הרבה לדבר על כך שיחודה של חסידות ברסלב בכל השנים, היה בעבודת ה' בתמימות ופשיטות, שלא לשנות מסעיף קטן בשולחן ערוך ומדרך הבעש"ט העיקרית, שהיא התבודדות בשיחה בינו לבין קונו. והיו יוצאים לשדות, והיו נזהרים בקימת חצות ותפילת ותיקין, ועל זה הזהיר אותנו רביז"ל בשיחות הר"ן "את זה תקבלו ממני שלא תתנו להעולם להטעות אתכם כי העולם מטעה אתכם לגמרי".

ואחת מטעויות העולם, הם ההתחכמות והליצנות, שגורמים לאדם להסתכל על כל דבר בהשקפת שהינה הפך התמימות. כך, אומר לעצמו אדם: "התבודדות אינה שייכת לאנשים שפלים כמוני, היא ענין לצדיקים גדולים…", או "התבודדות 'קרה' ו'יבשה' אינה נקראת התבודדות", כך גם משכנעים את עצמם רבים כי קימת ותיקון חצות אינם שייכים לאנשים כערכינו שאינם 'בוערים' לבעבודת ה' ואינם מרגישים ממש צער השכינה. וכן כל עבודה שקשה לאדם, הוא מטעה את עצמו בכל מיני תירוצים שהעבודה הזו אינה שייכת לו.

אבל יסוד התמימות והפשיטות של רבינו לא כזה הוא, כי אם להיפך: כל עבודה וכל דיבור ודיבור שלימדנו רבינו זיע"א הוא, כפשוטו, מיועד לכל אחד ואחד, ואם איני מסוגל לזה בינתיים, עלי לפחות לרצות, לכסוף ולהשתוקק לכך, ולדבר הרבה עם חברי 'שיחת חברים' על כל עצה ועבודה אף על פי שהעצה או העבודה הזו רחוקים ממני כעת, ודייקא כך יתעורר לרצונות וכיסופין ויזכה לזה, ולא להפוך את אי היכולת לשיטה, לעוות את האמת ולומר כי אין העבודה או העצה מיועדים עבורי ח"ו.

נקודה נוספת בענין העבודות פשוטות, שמלשון זה נקראים עובדי ה', שעושים עבודת עבד ביגיעות אפילו כאשר זה, כביכול, בלי טעם וריח. הן בעבודת קימת חצות והן בעבודת ההתבודדות ולומר הרבה תפלות וללכת לשדות, וכן בשעורים קבועים בתורה שהדריכנו רבינו זיע"א ללמוד, שכל זה גם כן לעתים נדמה לנו, לפי דרגתינו הנמוכה, כמעשה עבד, ובכל זאת: זוהי עבודתינו!

על דורינו אמר ר' לוי יצחק זצ"ל שאמנם זכה דורינו ליותר תורה מדור הקודם, אבל התמימות והפשיטות של הדור הקודם, שכל אחד לפי דרגתו והשגתו היה עוסק בעבודה, אם בתורה אם בתפילה אם בשיחות חברים מהתכלית, ולא היה מושג של ביטול זמן בדברים בטלים – התמימות והפשיטות חסרים!

רבינו ז"ל אמר: 'נכספתי להמשיך את העולם אל העשיה', וכשיודע אדם שהעיקר זה העשיה, הוא אינו מקנא בחבירו או בוחן את עצמו בכל עת על פי הסובבים אותו, אלא, כמאמר התם בסיפורי מעשיות, "זה מעשה שלי וזה מעשה שלו", כי העיקר היא העבודה.

ובאמת סיפר ר' לוי יצחק שבאומן יכלו הרבה מאנשי שלומינו לצעוק בקול וידוי דברים בציון רבינו, וכל אחד היה עסוק בעבודה שלו ולא שמע כלל וידוי חבירו, ולא התעניין כלל להסתכל ולשמוע את השני, אלא היו עסוקים בתיקון עצמם. ובמו עיני ראיתי אחד מזקני אנ"ש שליט"א איך שעסק באמירת תיקון חצות בקבר של צדיק ביום ההילולא, ונעמד לנגדו צלם וצילמו כמה פעמים, וראו בחוש שעסק בתמימות ופשיטות באמירת חצות ולא שם לב כלל לכל ההולך מסביבו.

יעזרינו ה' שנזכה לכל זאת בפשיטות, אמן.