"אלול, שאז כל ישראל מתעוררים וזוכרים בה' יתברך ובעלמא דאתי, ועל כן תוקעים אז בשופר, כי על ידי שופר מזכירים עצמן אימת יום הדין של לעתיד שאז יתקע בשופר גדול" (לקוטי הלכות, ברכות הראיה ה-יח).

הנפש הבהמית שוכחת, שקועה במדמנת החיי יום יום ולא זוכרת את אחריתה, מסיחה את דעתה מן השעה שתצטרך לעמוד ולתת דין וחשבון מפעלה. ועל כך בא שופר של אלול, להחריד וליירא, להזכיר ולעורר, שיש תכלית לחיינו וכל מעשינו הנכתבים בספר עתידים להקרא לפני מלך מלכי המלכים, וביום דין יפקד כל מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר, מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש, כל מחשבה וכל הרהור, כל רעיון וכל רצון, כל תאוה וכל תשוקה, הכל הכל יעלה ויבוא ויגיע וייראה ויפקד.

ומי שנזכר בזאת, מתעורר לבקש ולהתחנן, לחלות פני צורו וקונו לשוב מעתה באמת לסלוח העבר ולהתחיל דרך חדשה של קרבת אלוקים.

בימים עברו היה די בקול השופר של שחרית באלול כדי לעורר הלבבות שיתחילו לחוש ולדאוג מן העתיד, אבל כנראה שכאשר גבר החושך ונאטמו הלבבות הוצרכו מן השמים לעוררנו באופן נוסף, השליכו אותנו לחוסר וודאות, אין יודעים מה יולד יום, רבבות עומדים ולבם מלא רתת על גורל נסיעתם ל'ראש השנה שלו' העולה על הכל, כל יום שמועות אחרות וספקות חדשות.

מן השמים מכריחים אותנו לחשוב על העתיד ולדאוג עליו, ומלבד התפילה והזעקה מעומק הלב שנזכה ונחיה ונעלה ונבוא לשם ברננה בעזרת השם, צריכים אנו 'להסתכל בשכל של כל דבר', ולהבין, שמן השמים פשוט רצו להרגיל אותנו שלא לחיות חיי בהמה המונחת רק בהווה, אלא נתחיל לזכור 'בה' יתברך ובעלמא דאתי' שזה תכליתו הפשוט של השופר באלול.

אם נשכיל לעורר לבנו לתשובה לא נצטרך לתזכורות קשות, ונוכל לעשות את המוטל עלינו בשמחה ובישוב הדעת, בשובה ונחת נוושע לפעול את הגאולה השלמה ושמיעת קול שופרו של משיח במהרה.