שיחת הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר ז"ל

הילולת רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב, חול המועד סוכות תשמ"ב

ניצחתי ואנצח | שבח הצדיקים | לילות הזהב | שמירת הזמן | מדוע לא תאכלו מהמאכלים?! | "השתמשו באוצרות שלכם"

היום מלאו מאה ושבעים ואחת שנים לפטירתו של הרבי. אנו רואים שברוך השם, כל דיבור שהרבי אמר, הוא אמת ויציב ונכון וקיים.

– הרבי אמר: "אני ניצחתי ואנצח!"
הנצחון של הרבי הוא, שעניינו ממשיך להתנהל בכל השנים האלה והרבי מנצח ומסיים על ידי עצותיו הקדושות. כי זה היה העיקר: שהרבי רצה שנקיים את עצותיו, שעל ידיהם הוא פועל, זה היה עיקר רצונו של הרבי.

– "אני ניצחתי ואנצח!"

הוסיף רבי אברהם בן רבי נחמן: הרבי ודאי יסיים וינצח כרצונו, אלא מה, הרצון של כל חסיד ברסלב צריך להיות שזה יקרה דרכו, שהוא יהיה חלק מזה, ש"דרכי הוא גם ינצח". כל אחד שעושה יותר בעניין הרבי, הרבי גם עושה באמצעותו ודרכו. הרבי ינצח, אבל הרצון שלנו צריך להיות שזה יהיה גם באמצעותינו, שגם אנחנו נהיה מאלה שהולכים בדרכו של הרבי ומקיימים את עצותיו – ואז הרבי ינצח גם באמצעותינו.

הרבי אומר בתורה כ"ט: "לא כל דיבור נקרא דיבור", דיבור שאינו נשמע ומתקבל אינו דיבור, בבחינת "אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם".

איך, אם כן, עושים שדיבור ישמע ויתקבל? אומר רבינו: דיבור שיש בו טוב – והרי כולם רוצים טוב – דיבור טוב, הוא דיבור שמגיע מהדעת, כשמדברים דיבור עם דעת, יש בו טוב; דיבור בלי דעת, אין בו טוב.

והרבי ממשיך: "ולהקים ולרומם את הדעת" – הרבי לא אומר "ולהגיע אל הדעת", אלא "לרומם", משום שכל אחד יש בו דעת, כל אדם נברא עם חכמה, אלא שהדעת "רדומה" ו"ישנה", אז צריך "להקים ולרומם" את הדעת. ואת זה עושים, אומר הרבי, על ידי "שבח הצדיקים", על ידי שמשבחים את הצדיק בגנזי מרומים, מקימים ומרוממים את הדעת "כנשר יעיר קינו".

ואנשי שלומינו נהגו לומר: מה פירוש "שבח הצדיקים"? לשבח את הרבי בסיפורי מופתים – זה נקרא "שבח הצדיקים"? הרי זה לא היה רצון רבינו, הרי להיפך, כאשר הרבי עשה מופת – הוא התפלל אחר כך שהמופת ישכח! הרבי לא רצה להתפרסם בגלל מופתים! ממילא, אי אפשר לומר ש"שבח הצדיקים" זה לספר על המופתים של הרבי.

אלא, שבח הצדיקים, הכוונה היא שיאמרו שעניינו של הרבי הוא נצחי. לא "היה לנו רבי!", כי יש לנו עדיין רבי! וכולנו, כשאנחנו הולכים ל"חדר" של הרבי[1], אנחנו צריכים לציית לדברי הרבי – וזה שבח הצדיקים! עיקר "שבח הצדיקים" הוא לקיים את עצותיו של הרבי!

הנה מגיע החורף. ידועה אמרתו של הרה"ק רבי פנחס מקוריץ ז"ל (על לילות החורף) "הנה באים לילות הזהב". כל לילה הוא אוצר. זהב, יהלומים! כל לילה!

כאשר דיברו עם רבי נתן על אודות המחלוקת הגדולה, כמה נוראית היא היתה, הוא אמר: "לילה אחד שעובר עלי שלא כרצוני (- לפי גודל מעלתו) יותר גרוע אצלי מכל המחלוקת!", ליל אחד שאינו מצליח כרצונו!

זאת אומרת: כל לילה הוא ליל הזהב, ואם ננצל כראוי את הלילה, כפי שראוי לנצל אותו – זהו "שבח הצדיקים"!

רבי אהרן מליפובץ שאל את רבי נפתלי תלמיד רבינו: "אתם הרי שמעתם מהרבי (ב'מגילת סתרים'), שהוא דיבר מהמשיח, איפה אנחנו מחזיקים?" ענה לו רבי נפתלי: "אתה לומד הרבה את ספרו של רבינו? ( – ליקוטי מוהר"ן), כך מקובל מרבינו: כאשר רוב העולם יקבלו את הליקוטי מוהר"ן, אפשר להתכונן למשיח!"

צריך ללמוד את ספרי רבינו! רבי נתן אמר "אשרי המוח שמשוטט בדברי רבינו!" כשהולכים ברחוב והמוח עסוק בדברי רבינו, הרי זה ודאי "מחשבות טובות".

זה נקרא "שבח הצדיקים".

כשהולכים עם העצות של הצדיק, כשמקיימים את העצות של הצדיק – זה "שבח הצדיקים".

עוד דבר שצריך לדעת: הרבי אמר, שמשיח יכבוש את העולם בלי ירייה אחת.

הענין של הרבי היה תמיד לעשות הכל כדי לנצח את היצר הרע – אבל בלי "יריית רובה", [זאת אומרת: בלי רעש מיותר, בלי מריבות, בלי לפגוע בשני]. אם הקב"ה עוזר וזוכים לקום בחצות הלילה, לעשות התבודדות, ללמוד את ספרי רבינו – לא צריך לעשות רעש ומריבות. אפשר לעשות הכל גם בטוב. – להיפך, עם עושים את זה ברעש [ועם מריבות ומחלוקות], הרי זה חסרון; הרי זה היפך עניינו של הרבי!

* * *

בסיפורי מעשיות, מעשה מבעל תפילה, בסוף המעשה, אמר הגבור להמלך: "איך ששמעתי מפיכם, שעל ידי הדרך שיש לי אל החרב הנ"ל, על ידי זה יכולים להוציא את מי שנשקע בעבודה זרה של תאות ממון. השיב לו המלך: כן הדבר", והמלך הסביר לגיבור את הדרך.

ובהמשך, אומר הרבי, שאמר המלך לגיבור, שיש שם "מקום הנקרא קעך (מטבח), ושם באותו הקעך יש כל מיני מאכלים, ובאותו הקעך אין שום אש כלל, רק המאכלים מתבשלים על ידי ההר של אש הנ"ל, וההר של אש הוא רחוק משם הרבה, רק שהולכים שבילים וצנורות מן ההר של אש אל הקעך הנ"ל, ועל ידי זה מתבשלים שם כל המאכלים הנ"ל."

והרבי מסיים את דברי המלך לגיבור: "בכן תוליך אותם (היינו את אנשי המדינה של ממון), תחלה נגד הרוח, כדי שיגיע אליהם ריח המאכלים הנ"ל. אחר כך, כשתתן להם מן המאכלים הנ"ל, בודאי ישליכו תאוה זו של ממון".

ולמרות שהרבי מזכיר שם תאוות ממון, היו אנשי שלומינו אומרים שהכוונה היא לא רק לתאוות ממון, אלא לכל התאוות.

זו הסגולה שיש למאכלים, שכשטועמים מהם – משליכים את התאוות. ומה הם המאכלים האלה? הרי הם עצותיו של רבינו הקדוש. העצות של הרבי הם מאכלים יקרים. אלא מאי? כפי שרבי נתן היה אומר "הרבי מלמד אותנו קמץ אלף".

מה פירוש "קמץ אלף"? כאשר ילד קטן מתחיל ללמוד ב"חדר", הוא מתחיל ב"קמץ אלף". והרבי רוצה שנבוא אליו ל"חדר" כקטן שנולד – כך אמר רבינו. שמה שאנחנו לומדים אצלו יהיה חדש לגמרי, כתינוק שמתחיל ללמוד "קמץ אלף".

זה אומר לעצי "אני כבר חסיד כך וכך שנים", וזה אומר לעצמו "אני כבר חסידי כך וכך שנים" – לא זה הרצון של הרבי!

רבי נחמן מטולטשין סיפר, ששמע פעם מרבי נתן את התורה "כי מרחמם ינהגם" אחרי חצות, ורבי נתן למד את התורה בכזו התלהבות, וכזו התחדשות, כאילו הוא שומע אותה כעת בפעם הראשונה! כאילו הוא מעולם לא למד עדיין את התורה הזו! היה זה כבר שנים לא מעטות אחרי פטירת רבינו, ועדיין, רבי נתן למד את התורה בהתחדשות כזו, כאילו כעת הוא שמע אותה מהרבי בפעם הראשונה! זה נקרא "לטעום את המאכלים" שיש לנו!

* * *

וברוך השם יש לנו! כשהגעתי לאומן (בתחילת מלחמת העולם הראשונה) היו רק שני אנשים באומן שהיה להם סט שלם של ליקוטי הלכות, לא יותר. אם מישהו רצה ללמוד איזו הלכה בליקוטי הלכות, הוא היה צריך לשאול מהם את הספר תמורת ערבון. והיום, ב"ה, בכל בית יש ליקוטי הלכות, בכל בית יש ליקוטי מוהר"ן. קטן, גדול, בינוני… יש ב"ה את כל הספרים!

השולחן ערוך. רק הושט ידך, קח ואכול. והמאכלים הם מאכלים יקרים מאוד. כפי שאמר המלך לגיבור: זו סגולת המאכלים, שכשטועמים מהם – משליכים את תאוות ממון; משליכים את כל התאוות.

אז למה שלא נטעם מהמאכלים הנפלאים האלה? מי ומה מונע מאיתנו לטעום את המאכלים? הספרים קיימים; זמן גם יש ב"ה, הלילה הוא לילה, ובלילה אפשר להרוויח הרבה מאוד; אפשר "לטעום מהמאכלים", אז למה שנפסיד ולא נטעם?!

יש לנו כאלה אוצרות מהרבי, כאלה דיבורים, מדוע נהיה "שליימזלניקס" (- חסרי מזל) ולא ניקח ונאכל מהמאכלים?

מדוע הדור הקודם היה כפי שהיה? משום שהם השקיעו את כל המוח והלב בדברי רבינו, הם ראו שתורת רבינו ועצותיו מכניסים טעם חדש בלימוד התורה בכלל.

זה נקרא לטעום מהמאכלים.

* * *

כל לילה הוא אוצר! זה נקרא "לילות הזהב", אבל זהב זה לשון המעטה! זה הרי יהלומים, אבני חן! וכשהקב"ה עוזר וזוכים לשמור ולנצל כראוי את הלילה – הרי זה לילה! רבי נתן הרי כך אמר (כאמור קודם) "לילה אחד שאינו מנוצל כראוי (על פי דרגתו של רבי נתן…), יותר גרוע אצלי מכל המחלוקת!" ואת זה אמר רבי נתן, אדם שבמחלוקת הותר דמו לחלוטין, שעבר כל רדיפה וצער שבעולם! "לילה אחד שאינו מנוצל כראוי, גרוע יותר מכל המחלוקת".

וזה הכח של הרבי. שנרגיש את חשיבות הזמן, לדעת כמה חשוב הוא כל רגע; כמה חשוב כל לילה!

ממילא, עיקר "שבח הצדיקים" זה לקיים את עצותיו של רבינו. אם "הולכים לחדר" של הרבי, צריך לקיים את דבריו! הוא הרבי שלנו! לא "היה" הרבי שלנו, אלא הוא הרבי שלנו, עכשיו!

* * *

הרבי רצה מאוד שלאדם לא תהיה שום עצבות. ובדרך של הרבי יש כזה טעם נפלא, שאפשר לגשת לכל דבר עם שמחה. הרבי אומר "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד!", היו אנ"ש אומרים: "במה אפשר להיות בשמחה?" (כי הרי כל אדם רואה את עצמו, וכמה הוא רחוק מהקב"ה וכו') "בזה שאיני מתנגד על הרבי – בזה אפשר לשמוח! הרי יש בעולם כל כך הרבה אנשים גדולים, צדיקים, תלמידי חכמים, והם לא זכו לדעת מהרבי. נו, אז אם הקב"ה עזר ואני, עלה בגורלי שכן אדע מהרבי, ואיני מתנגד על הרבי, הרי זו "מצוה להיות בשמחה תמיד". בזה לבד אני צריך לשמוח, שאיני חולק על הרבי, שאיני מאלה שזורקים את הספרים של הרבי רח"ל; שאצלי הספרים של הרבי חשובים מאוד – ואם כן וודאי מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד".

* * *

הרבי נפטר ב"זמן שמחתינו", היום זה גם "זמן שמחתינו" כי אנחנו זוכים לדבר מהרבי, ואנחנו יודעים שהרבי נמצא, שיש לנו רבי. לא ש"היה" לנו רבי – אלא יש לנו רבי, בלשון הווה! והרבי מלמד אותי, והרבי רוצה שאקיים את עצותיו, ושאקיים את עצותיו בלי "יריית רובה", בלי רעש ומריבות ומחלוקות. אם יהודי זוכה לקום בחצות, הוא יכול ללכת לשדה, והוא יכול גם לעשות תיקון חצות והתבודדות בבית.

ברוך ה', היום לכל אחד יש כמה חדרים בבית. אפילו המטבחים היום יותר יפים וטובים מכל מה שפעם, ברוסיה, נקרא דירה, כפי שגרנו שם. אז אפשר גם להכנס למטבח, כדי לא להפריע למשפחה, ולערוך תיקון חצות, ולבכות לפני השם – גם בלי רעש, ובלי להעיר אנשים ולגרום צער לאחרים – וללמוד ליקוטי מוהר"ן עם התפילה מליקוטי תפילות.

אבא אחד כתב לבנו – הבן היה פקיד בבנק – "אם תקום חצות ותעשה תיקון חצות, ותלמד ליקוטי מוהר"ן עם התפילה מליקוטי תפילות – כי אז 'עולמך תראה בחייך' ", יהיה לך את הגן עדן בעולם הזה.

הדיבור הזה של רבי פנחס מקוריץ – "הנה באים לילות הזהב" – אינו ידוע היום כל כך. אבל אצלינו הוא ידוע. ולמה אצלינו הוא נשמר? משום שאצלינו הלילה הוא אוצר יקר וחשוב, עד שאצלינו, ליל חורף (שהוא ארוך יותר) הוא אוצר של ממש!

וזה נקרא שבח הצדיקים!

זה עיקר שבח הצדיק. "אני ניצחתי ואנצח" – [אז עלינו לרצות] שגם דרכינו ובאמצעותינו הוא ינצח! ואם נקיים את עצותיו, אז הוא ינצח גם באמצעותינו. הרבי רוצה "לנצח" (את הרע והיצה"ר) באמצעות כל אחד. כמה שיותר אנשים (שעובדים את השם באמת) – הרי הנצחון גדול יותר. והנצחון אינו גשמי, אלא נצחון רוחני. ככל שיותר אנשים מקיימים את העצות של הרבי – כך הנצחון על הרע גדול יותר. והשאיפה והרצון שלי צריכים להיות שגם אני אהיה מאלה.

לא משנה איזה מניעות יש לאדם וכמה מפריעים יש לו, עדיין: הפה הוא פה, ומהפה יהיה לב[2]. הרבי אומר "הפסיקו להיות עניים, השתמשו באוצרות שלכם" (סיפו"מ, מעשה משבעה קבצנים), ואנשי שולמינו היו מפרשים: שהאוצר העיקר עליו הרבי מדבר הוא הזמן, שמירת הזמן.

זה האוצר. אז "השתמשו באוצרות שלכם", הרי יש זמן. מספרים הרי אצלינו את הסיפור על "חמש דקות גדולות"[3], ומטרת הסיפור הזה היא שנדע שגם חמש דקות הם דבר מאוד חשוב! "חמש דקות גדולות!". זה עיקר עניינו של רבינו, שזהו האוצר הגדול – הזמן – אז "השתמשו באוצרות שלכם". זמן ב"ה יש, ספרים ב"ה גם יש, ואת הרבי ב"ה גם יש לנו. אז למה שלא נאכל מהמאכלים?!

והשם יתברך יעזור, שנזכה להתחדש וללכת ל"חדר" של הרבי, ושנזכה לקיים את עצותיו הקדושות, ובזכות זה נזכה לגאולה השלמה.

פורסם ביידיש בספר "תמימי דרך" (מכתבי רבי לוי יצחק בנדר לאנ"ש בארה"ב), ותורגם ללשון הקודש על ידי עורכי האתר, בשינוי לשון וקיצורים הכרחיים. ואם נמצאה שגיאה או טעות, הרי שלנו היא.

[1] ביידיש "רבי" נקרא גם אדמו"ר וגם מלמד ב"חדר" – תלמוד תורה. אצל אנ"ש, שכאשר הגיעו לרבי הניחו הכל, את כל ידיעתם הקודמת, והתחילו מחדש – כפי שאמר רבי נתן על עצמו – הרי זה כאילו הם ילדים שעכשיו נכנסו ל"חדר" ועכשיו התחילו ללמוד, ומכאן הביטוי "דעם רבי'נס חדר" – ה"חדר", התלמוד תורה, של הרבי – רבינו.

[2] לכאורה כוונתו היא: גם אדם שמרגיש שאין לו לב לדבר עם ה' או להתפלל, והוא מדבר עם השם מהשפה ולחוץ – שידבר! והלב יגרר אחרי הפה.

[3] שיח שרפי קודש חלק ג, קל"ז: "פעם בערב שבת, באמצע ההכנות והדוחק, פנה מוהרנ"ת לר' נחמן מטולטשין ואמר לו שכשיעברו חמש דקות, יודיע לו. וראה ר' נחמן איך שמוהרנ"ת נעמד ליד המזוזה והתבודד, וכשרמז לו ר"נ שעברו חמש דקות, אמר לו מוהרנ"ת בשמחה "ר' נחמן, חמש דקות גדולות!" ("גרויסע פינף מינוט!") מרוב שמחתו שזכה לחטוף חמש דקות של התבודדות באמצע הטרדות."